ללמוד להעריך אך גם להאריך | לפרשת חוקת

ספר במדבר הוא ספר מיוחד, שבו שוב ושוב באים לידי ביטוי שני עקרונות משלימים חשובים מאוד: הראשון הוא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והשני הוא שיש משמעות לסמיכותם של עניינים.

לגבי העיקרון הראשון נזכיר את:

[1] אירוע פסח שני הראשון שמוזכר בפרשת בהעלותך, התרחש לפני המפקד שמסופר בפרשת במדבר.

[2] סיפורם של קורח ועדתו התרחש בסמוך לבנית המשכן ועוד לפני סיפורם של מרים, וכמובן של המרגלים.

לגבי העיקרון השני נזכיר את:

[1] למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים?

[2] מה עניין פסוקי "ויהי בנסוע הארון", בפרשת בהעלותך?

[3] מדוע נסמכה פרשת ציצית לפרשת קורח?

ועניין נוסף בפרשתנו, שעליו נרחיב להלן. מכל אלה מובן לנו שספר במדבר הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שהתורה אינה ספר היסטורי, אלא מקראה לימודית ערכית. ודווקא לכן חז"ל ממשיכים לחפש הסבר ולימוד מכל עניין ועניין.

ועתה נחזור לעניינו, פרשת חוקת:

[1] למה נסמכה פרשת פרה לפרשת מי מריבה?

[2] למה נסמך עניין מות מרים לפרשת מי מריבה?

והתשובות כדלקמן:

[1] למדנו שכפי שפרה אדומה מכפרת, כך גם פטירתם של צדיקים מכפרת. פטירתה של מרים הנביאה, ולאחר מכן, כמובן אותה פרשה בעקבותיה נגזרה מיתתם של אהרון ומשה. ובמה פטירתם מכפרת? על מה כיפרה? צריך עיון.

[2] לגבי השאלה השניה אנו למדים מוסר גדול מאוד: סמיכות זאת מלמדת אותנו שהמים שקיבלו בני ישראל במדבר, היו בזכות מרים. אולם לא די בכך. מדוע צריכים להפסיק את המים? הרי אף אחד לא יכול לשרוד בלי מים? מסביר ה"כלי יקר", כי למדים אנו מהפרשה, כי בני ישראל לקחו את נושא המים כמובן מאליו. וכאשר מרים נפטרה התאבלו עליה מעט מאוד, האבל עליה, אם היה,  אף לא מוזכר בפרשה, להבדיל מאבל מפורש על משה ועל אהרון. זו ממש כפיות טובה. לכן הקב"ה דאג שלא יהיו מים. לא יודעים להעריך? נגרום לכם להעריך! למדים אנו, שבני ישראל לא היו בסדר. ויתרה מכך - ובמקום שבני ישראל יעריכו, ויכו על חטא, הם מוסיפים למעשה חטא על פשע – הם באים למשה ולאהרון, מן הסתם בעודם יושבים "שבעה", על אחותם, וצועקים עליהם. פלא שמשה נפגע? וכועס? לא די בכך שאינכם מעריכים, אתם עוד באים בתלונות?

למרות הכל, אחד ההסברים הידועים על חטאו של משה, הוא שהוא לא ראה בעין יפה את התנהגותם של בני ישראל. שהוא כעס עליהם. במצב שבו הוא היה חייב להבין אותם, אפילו אם הם כפויי טובה. כפי שהקב"ה בעצמו הוא "ארך אפיים", וסובל את תלונות בני ישראל, גם כאשר אינם צודקים. כי כך דרכו של חינוך, סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות.

גם אם הציבור שלך אינו צודק, והוא כפוי טובה, חובה לשמור על ארך אפיים. ברגע שנוצר כעס, כשיש חוסר סבלנות שגוררת טעויות חינוכיות, זה המדד שהתפקיד כבד מדי. וזה מובן. אחרי 40 שנה בהנהגה, משה נשחק. ועתה? הוא ראה מול עיניו את הגלגל החוזר בעולם, את חטאי הדור הקודם, שהובילו ל-ט' באב. הוא לא היה מסוגל לעבור כל זאת מההתחלה. בעצם מי כן?

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה |11.6.2019 נכתב לפרשת בהעלותך

מַהִי אַהֲבָה

וּמַה בְּצִדָּהּ הַהָפְכִּי, הָאָפֵל?

בְּשִׁיר זֶה נַעֲמִיק לְפַלְפֵּל

אִם הַדָּגֵשׁ הוּא עַל צַד הַחִיּוּב

אֲזַי מֶנַגְּדֵהַּ - שִׂנְאָה וְתִעוּב

וְאֵם נֹאמַר שֶׁזּוֹהִי קִרְבָה

הִיא לֹא תִּתָּכֵן אִם תִּהְיֶה זַעֲוָה

מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָה

וְאֵם עִקָּרָהּ חֶמְלָה וּרְגִישׁוּת

הֲרֵי שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל אֲדִישׁוּת

אַתָּה חַי עִם אָדָם - לֹא בֻּבַּת שַׁעֲוָה

אִם מַהוּתָהּ הַעֲנָקָה בְּשִׂמְחָה

בְּצִדָּהּ הַשְּׁלִילִי - תַּאֲוָה וּצְרִיכָה

(דַּיָּג, אוֹהֵב דָּגִים?)

וְאֵם מַשְׁמָעוּתָהּ מַתַּן מָקוֹם בָּעֲנֵוָהּ

אִם תִּכָּנֵס גַּאֲוָה - תִּבְרַח אַהֲבָה

אָז מַהִי אַהֲבָה?

תְּשׂוּמַת לֵב - וְלֹא שַׁאֲוָה (אֲדִישׁוּת)

בְּרֶגֶשׁ חִיּוּב - לֹא תּוֹעֵבָה (שִׂנְאָה)

שֶׁל קִרְבָה - וְלֹא זַעֲוָה (רִחוּק)

וּנְתִינַת מָקוֹם, בְּמִעוּט גַּאֲוָה (אֵגוֹ)

לְשֵׁם הַעֲנָקָה - וְלֹא תַּאֲוָה.

בשיר זה אני מנסה להגדיר אהבה באמצעות חיפוש הצד ההופכי שלה.

אם אהבה היא רגש חיובי כלפי מישהו, הרי שהפכה הוא רגש שלילי, של שנאה. זה הכיוון האינטואיטיבי, אולם קמו עוררים על כך.

ואם מהותה של אהבה היא הקירבה, הרי שהריחוק הפיזי והנפשי הוא ההיפך ממנה, אם כי על פי שלמה המלך, הנפשי הוא העיקר

אלי ויזל ז"ל טבע את הנוסחה, כי ההיפך מאהבה הוא אדישות דווקא, ההתעלמות מקיומו של האחר. פרשת השבוע מעלה על נס את הטמאים לנפש אדם, שהביעו אהבת ה' מהי – הרצון להיות חלק מעם ישראל.

תאווה היא הרצון לקבל לעצמך. היא עשויה לבלבל אותנו עם אהבה אולם בעומקה היא ההיפך ממנה. ואולי מכך עונשם של המתאווים.

ולבסוף, ואהבת את ה' אלוקיך, כי הקב"ה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם המתגאים, שאינם נותנים מקום, ואולי משום כך הדגש בפרשה הוא על משה רבינו, הענו מכל האדם, ולכן המחובר לקב"ה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.

מה דעתכם?

נ.ב. זה רעיון מעניין ליצור שיח על שולחן שבת, או בפעולה בתנועת הנוער... בהצלחה!

נ.ב. 2 – שַׁאֲוָה – המצאה שלי :)

היום השמיני - היום הראשון של שארית חייך

היום 8 ימים לעומר.

המקום השמיני הוא המקום הראשון של הקומה החדשה. הוא היום הראשון של השבוע החדש. של החודש החדש. היום שאחרי.

הוא היום הראשון לאחר שחזרת מהמסע המוצלח. או סיימת פרוייקט נהדר. או היום שלאחר שהשתחררת מהצבא (או מהכלא!), או לאחר שהילדים עזבו את הבית, או יצאת לפנסיה. יו ניים איט.

למעשה, זהו היום הראשון של שארית חייך.

היום השמיני עלול להיות יום מאוד קשה. הוא גם יכול להיות יום מאוד משמח.

מה ההבדל? האם יש לך תכנית, כיוון, יעד, ליום ה-14? ה-30? ה-90? האם יש לך בשביל מה לקום בבוקר? אם כן, זה יום נהדר ומלא שמחה. כיף להתחיל משהו חדש.

לא סתם כל ההתחלות קשות. במיוחד אם יש לך חופש לבחור. וכל מיני אופציות. וכל בחירה הרי היא התחייבות. ואין לך מושג מה לבחור, במה להתחייב, במה להשקיע את הכוחות. ובאותה מידה גם אם אתה חוזר לשגרה ולעשות אותם מעשים שאתה ממילא לא כל כך מרוצה מהם, זה גם לא פתרון.

אז הדבר הראשון שעושים ביום שאחרי, הוא לשבת ולחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי.. זה לא פשוט, נכון. זו בחירה. יש אילוצים.

אז מה עדיף? לשבת בחושך ולהתמרמר?

[המדרש מספר שהקב"ה היא מודאג ביום השמיני, ולכן לשון "ויהי" שהיא לשון צער. מדוע? כל עוד בני ישראל היו עסוקים בפרוייקט של בניית המשכן, לא שמענו תלונות. היום השמיני - המשמח מאוד, השיא של סיום הפרוייקט, הוא גם יום של עצב, מה הם יעשו מחר? איך לא יפלו לשעמום ותלונות?]

יאללה, הולך לעשות תכנית. ושיהיה לכולנו שבוע נהדר וקיץ בריא.

ד"ר שי שגב - מוּדעוּת * העצמה * הצלחה