ב - אנדרטת בראשית

ב

עיר ורשה מצויות אנדרטאות רבות. אולי הצנועה שבהן, הנחבאת אל הכלים בסמוך לאנדרטת רפופורט, נקראת "אנדרטת בראשית." היא מדמה פתח ביוב, ומסמלת את גיבורי המרד, שהסתתרו והתניידו בתעלות הביוב, משטח הגטו לשטח הפולני וחוזר חלילה, לרכוש נשק, לבצע תיאומים מול המחתרת הפולנית, לאסוף ידיעות, ועוד. על האנדרטה תבליט עדין של עלה זית וכן האות "ב" – מהמילה "בראשית", שבאה (על פי יוצרי האנדרטה) לסמל את הרצון לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית.

ועלתה בליבי שאלת הביצה והתרנגולת, האם המילה "בראשית" הפכה כה חשובה מכיוון שהיא פותחת את התורה, או שמא מכיוון שהיא כה חשובה היא זו שנבחרה לכך. אולם דורשי אותיות אינם מסתפקים בשאלה זו ושואלים – מדוע דווקא האות ב' היא האות שנבחרה לפתוח את המילה הראשונה, של הפסוק הראשון, של הפרק הראשון, של הפרשה הראשונה, של הספר הראשון בתורה. לכאורה, היה ראוי לפתוח באות הראשונה באלף-בית, היא האות א', המייצגת את הא-לוקים, הבורא. ומשיבים דורשי רשומות, כי כמו שקרא עם הירח, הקב"ה ביקש להנמיך את גבהותה של האות א' ולכן פתח באות ב', אולם כפרס ניחומים העניק לאות א' את הפתיחה של עשרת הדברות. ואפשר לומר – שהעניק לה מתנה נוספת, והיא הפתיחה של תולדות השמים והארץ: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם...." (בראשית ב א), שהיא חזרה על מעשה הבריאה, בסיפור בריאת האדם.

ועדיין נשאלת השאלה, האם לאות ב' מעלה משל עצמה, פרט לעובדה שביקשו תחליף לאות א'.

עיון בתורה מראה את התופעה הבאה: שתי המילים הראשונות פותחות באות ב' – בראשית ברא. זאת ועוד, האות הראשונה, של בראשית, היא ב' רבתי, תופעה נדירה בתורה (יש 12 אותיות כאלה בכל התורה), וכאילו מילה בפני עצמה. ויתרה מכך – הפסוק הראשון בפרק ב' – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – האות ה' של "בהבראם" היא אות זעירא, וכאילו אינה קיימת, מה שיוצר לנו חיבור של פעמיים ב', גם כאן. הדבר מרמז לנו כי בחירת האות ב' היתה מעשה מכוון. מדוע?

יש המתייחסים לצורתה של האות ב', כידוע, שהיא פתוחה רק קדימה, לרמוז לנו שאין מה לשאול על מה שקרה לפני בראשית. ויש המתייחסים למהותה של האות ב', כאות המייצגת ביטחון, ביתיות וכו'. לענ"ד, המאפיין העיקרי הוא היותה של האות ב' אות שימוש (מקבוצת אותיות בכל"ם, או הנרחבת יותר - משה וכל"ב). ככזו היא נועדה לסייע, לתמוך ולהוסיף מידע למלים העיקריות אותן היא פותחת. ואכן, במקרה שלנו מתלבטים המפרשים איזה שימוש יש לייחס ל-ב' של בראשית – האם תיאור תכלית (בשביל ראשית ברא את העולם), או תיאור זמן  (בעת ראשית), (וזאת פרט לדרש של  כפילות – ב' ראשית - פעמיים ראשית).

וכן הדבר למילה "בהבראם" – על פי הפשט, תיאור זמן – בעת היבראם. אולם על פי הדרש מדובר בתיאור אופן – באמצעות האות ה' - בראם. ואם תרצו, בהבראם נחלקת לשתי מלים, שתיהן פותחות באות ב' – "בראשית ברא" לעומת "בה' בראם".

צא ולמד, שהקב"ה ביקש לפתוח את התורה באות משמשת. באות מעניקה.

הדבר מזכיר את דבריו של הילל הזקן – מצד אחד "אם אין אני לי מילי" ה-אני – ה-א'. אולם "כשאני לעצמי – מה אני?" כאשר ה-א' משמשת רק את עצמה, אז מה היא שווה? מה האני שווה אם אין בו נתינה לאחר? על כן האות א' אינה מתאימה לפתוח את התורה. אין לפתוח באות שמסמלת התנשאות, אגו, גאווה. המסר הוא לפתוח עם אות שימוש, אות מתחברת, אות משרתת. וכפי שאמר האדמו"ר מפיאסצ

נה הי"ד: "ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכר! 'הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר!'". ואם תרצו, זהו ספר בראשית. שעיקר סיפוריו מתמקד על הקו שבין האגו, הרצון לקבל, הדורסנות ותוצאותיה, לבין החסד, וכוח הנתינה.

ואם תרצו, הדבר סוגר לנו מעגל עם מורדי הגטו. שיותר משעשו למען עצמם, עשו הם למען הציבור, ולמען הרוח היהודית והדורות הבאים. על כן ראויים הם לאות ב'. 

חטאיי - סיפורו של שר המשקים

א

ת את חטאיי אני מזכיר היום... ככל שניתן לכנות אותם בשם חטאים. וכי האם יכולתי להיות אחראי על זבוב סורר שהחליט להתיישב לו מעדנות, דווקא על הגביע של פרעה? ושמא השומר יוסף אנוכי, הצריך להעלותו מן הבור? די לי שניצלתי בעור שיניי, הס לי מלהזכיר את החבל בביתו של התליין. אבל כנראה שהגיע היום, והגיעה השעה להזכירו בפני פרעה ואולי אף להעלות חני בעיניו.

d c

את יוסף פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, בנסיבות לא כל כך משמחות. הושלכתי לכלא יחד עם שר האופים. שנה תמימה המתנו לגזר דיננו. על מנת להמתיק את הגלולה פיצה אותנו שר הטבחים בעבד מיוחד השמור לאנשי כבוד. "הוא אמנם עברי, אבל הוא העבד הכי טוב שלי", כך הבטיח לנו, וכפי שאמר כך היה.

אם נודה על האמת, בינינו ממש, יוסף הוא משכמו ומעלה. הקסם האישי נוטף ממנו ברמות בלתי נדלות. החיוך הכובש, המתלבש היטב עם שמחת החיים והיופי הגברי. העוצמות ומעל לכל, חכמת החיים שלו – כל אלה יוצרים מארג שאי אפשר, פשוט אי אפשר לעמוד נגדו. אי לי ספק שחיי ללא יוסף בבית הכלא היו נראים הרבה יותר משעממים, קודרים, כואבים ומעל לכל – נמרחים באיטיות.

ליוסף היתה אורחת קבועה, אתם בטח יודעים על מי אני מדבר, אין צורך להרחיב במלים. מדי יום היתה באה לבקרו. זה גבל בטירוף. היא כל כך ייחלה לאהבתו והוא – התעלם ממנה כאילו היתה אוויר. אין טכסיס נשי שלא ניסתה להפעיל עליו. פעם מתק השפתיים ופעם החושניות. פעם היופי ופעם האיומים, פעם הבכי ופעם הנוקשות. והוא – עמד כצוק איתן ודחה את כולם. האמת, קצת קינאתי בו...

עד שלא ראיתי את המחזה הזה לא הבנתי עד כמה פוטיפר אהב את יוסף. הוא אחד האנשים האכזריים בממלכה. קומתו כקומת אדם וחצי, כף ידו לבדה בקוטר של צלחת ומכה שלו מרוצצת גולגלתו של אדם מצוי בלא קושי. לא בכדי הפך לתליין המלכותי. אם השאיר את יוסף בחיים למרות הקנאה שכל גבר בריא היה מתמלא בה למראה אשתו... 

אתם מכירים את הקשר ביני לבין יוסף רק מהחלום שלי. אולם האמת היא שכך היה יוסף במשך כל אותה שנה. תמיד האיר פנים, תמיד ידע לגרום לנו קצת יותר נחת. מעולם לא אפשר לנו לשקוע בעצב ובחרדות. הרי המתנו לגזר דיננו מיום ליום. כאשר היינו רואים את השמש הזורחת, לא ידענו אם נזכה לראות אותה שוקעת. וכאשר עלינו על יצוענו, לא היה לנו שום ביטחון שנזכה לקום ממנו בעודנו בחיים. רק יוסף הצליח לרומם אותנו מעל לקשיים האלה. כאשר הוא פתר את החלום, כך ממש היה. וכך גם ידעתי שיהיה. תמיד אמר לנו את האמת, גם אם היא כואבת. אולם לפחות כאשר שמענו אותה ממנו, היא כאבה פחות.

מכל ימיי בכלא, שלושת הימים האלה בהם המתנתי לשחרורי, היו הארוכים ביותר, אולם לפחות התנחמתי בכך שהתחלתי לנשום. באותם ימים הגיע אלי יוסף וביקש ממני לעשות מה שאוכל על מנת לשחררו. לבקש אותו לעצמי, או שמא להזכירו בפני מלך מצרים, להמליץ טובות שיקח אותו לביתו. נכון, הבטחתי לו שאעשה מאמץ בשבילו, ונכון שהפרתי את הבטחתי.

כבר באותם ימים שמתי לב לכך, שיוסף שביקש ממני להזכירו לפני מלך מצרים, היה יוסף שונה. לא אותו יוסף מלא ביטחון ועוצמה, כפי ששידר לנו במשך שנה שלמה. כאשר ראה שאני עתיד להשתחרר ממאסרי, דעתו חלשה מעט. בתחילה הוא הזכיר את גניבתו מארץ העברים. ניכר היה שלא התגאה בכך מטעמים שהסתיר ממני; לאחר מכן ניסה לשכנע אותי שהוא נמצא בבור על לא עוול בכפו. מעולם הוא לא התלונן קודם לכן ולא אמר מאומה על מצבו. תיארתי לעצמי כי בעשותו כן הוא ביקש להכמיר עליו את רחמיי ולא רק להתלונן.

הוא אף ביקש ממני שאזכור אותו ואיטיב עמו ואולי אקח אותו כעבד עבורי; אולם הוא לא הסתפק בכך, אלא הוסיף וביקש שאם אינני מתכוון לקחת אותו לעצמי, לפחות אזכיר אותו בפני פרעה. היה זה סדק בחומת הביטחון של יוסף, סדק שקצת הפליא אותי... כמעט ופלטתי בפניו "וא'לוהים שלך – היכן הוא?" אולם לא העזתי. די היה לו בצערו ולא היה זקוק שאוסיף עליו מנה אחת אפיים.

בדיעבד הבנתי כי יוסף פנה אלי לא רק משום שאני עתיד הייתי לצאת. אלא דווקא משום שהושמתי בכלא על לא עוול בכפי. הוא ביקש ממני להתחבר לסבלו. סבלו של האדם המרצה עונש, על חטא שלא חטא. אין מצפים מאדם שנולד עשיר, שיבין את סבלו של העני. אולם מצפים כך ממי שבדרך לעושר פסע גם בנתיב הדלות. אלמלא התנסיתי באותן חוויות לא היגעתי למקומו; ודווקא משום שעמדתי בנעליו הבנתי את מצבו. לכן הוא ביקש את עזרתי. הוא סמך עלי והכזבתי אותו. כיזבתי לו שאעזור לו, והכזבתי אותו מחמת פחדיי.

אינני מנסה להצדיק את עצמי. אינני צדיק ולא בן צדיק. אבל יצאתי מהכלא אדם שונה מזה שנכנסתי אליו. השנה בה נרקבתי בין כתליו גרמה לנמק בביטחון העצמי שלי. בקושי הצלחתי לעמוד בפני פרעה לאחר שחזרתי לתפקידי. ידי רעדה בפעם הראשונה שסחטתי הענבים על כוסו. לא היה בי שום אומץ להזכיר את חטאיי ולא את נסיבות כליאתי, וממילא גם לא את יוסף. רק זה היה חסר לי, שפרעה ייזכר באותו זבוב שטלטל את חיי. אף לבקש את יוסף לעצמי בטח לא יכולתי, שהרי ידעתי עד כמה שר הטבחים מעריך אותו ומעוניין בו. לא רק שלא יכולתי לכפור בטובתו כלפיי, אלא שאילו הייתי עושה כן הייתי נוהג כשוטה שבעולם ומסתכסך לחינם עם אחד האנשים שאסור בתכלית האיסור לגרום להם שום קפידא עלי.

נותר לי רק להתמודד עם מצפוני, ולהשכיח מזכרוני את יוסף. מסכן. כבר שתים עשרה שנה כלוא שם בבית הסוהר. אבל הינה כעת הגיעה שעתו, ואולי גם שעתי. בטירופו, פרעה הפך את כל הארמון, הוא זקוק לתשובה. זו העת לפרוע את החוב ליוסף ואולי גם למצוא חן בעיני פרעה... אז איך אעשה זאת? כיצד אמליץ עליו מבלי לערוב להצלחתו; וכיצד אסביר לפרעה כיצד הסתרתי ממנו עד כה את עובדת קיומו של יוסף? אני יודע:

ראשית, אכרוך את שני החטאים יחדיו, אודה בכך שאי הזכרתו של יוסף היא חטא מצדי, אולם אסביר זאת בכך שלא רציתי להזכיר את חטאי הקדמון. ואילו כעת אוכל להזכיר את שני חטאיי גם יחד, מכיוון שראשו של פרעה עסוק בחלומותיו ולא בעריפת ראשים.

שנית, אסביר לו כי באותה תקופה יוסף היה נער שאינו ראוי למלוכה, ואף עברי שאינו דובר את שפתנו, המאוס עלינו, ועבד שכידוע אין ביכולתו למלוך, ומשכך לא מצאתי לנכון להזכירו בפני פרעה. במצב רגיל גם הרי פרעה לא היה משגיח בבחור כזה. אולם עתה שעת חירום, והוא יהיה מוכן להסתפק אף בו. מאידך, אזכיר את סגולותיו של הבחור, אשר פתר את החלומות, וצדק גם בקשר אלי וגם בקשר לשר האופים. כך, אם יפתור חלומו של פרעה, אזכה בתהילה. ואם לא יפתור, תמיד אוכל להצטדק במגרעותיו.

ובכן, הגיעה העת לקום ולשאת דבריי.

d c

 "ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה" אומר רש"י, שעד שעשה טובה והזכיר אותו לפרעה, תאר שר המשקים את יוסף בכינויי גנאי מבזים. יוסף הורץ מן הבור, פתר את החלום לפרעה, והתמנה ברוב חכמתו למשנה למלך מצרים ובכך הצליח להשתחרר גם מפוטיפר וגם מרעייתו.

שי שגב, כסלו תשע"ה