לשמוע בקול אבא | סיפור אמיתי

סיפורנו מתחיל לפני כ-71 שנה, עת הנאצים ימ"ש נכנסו לרומניה והחלו ביישום הפתרון הסופי. עניין לנו במשפחה יהודית שהתגוררה בכפר שקט ופסטורלי בשם בּוּדֶשְט, המצוי בחבל מרמורש, שכללה אב, אם ושלוש בנות צעירות בגיל העשרה. הנאצים נכנסו לכפר ואספו את היהודים לגטו ביישוב סמוך בשם בברשט.

הבית ובו בור תפוחי האדמה, כפי שהוא נראה היום

על מנת להינצל מן הגרמנים, הבנות (כמו תושבים רבים נוספים) ברחו מן הבית לכיוון היער. הן הצליחו למצוא מחסה אצל זוג רומנים לא יהודים, בבית מבודד בקצה היישוב. הם החביאו אותן בבור ששימש לאחסון תפוחי אדמה, ליד דיר החזירים, בחצר הבית, תוך סיכון אישי עצום.

לאחר כשבוע-שבועיים הגיעה אליהן בדרך לא דרך הדודה והעבירה להן מסר מאבא שלהן – "אנחנו בגטו, אני מורה לכן לחזור אלי לגטו, כאן יותר בטוח מאשר להסתובב בחוץ".

הבנות התלבטו מאוד. לבסוף הבת הצעירה שמעה לאביה והצטרפה אליו לגטו. שתי הבנות האחרות, ובכללן אימו של מי שסיפר לי את הסיפור, החליטו להישאר בבור, וזאת לנוכח השמועות על מעשיהם של הנאצים; סבורות היו כי יותר בטוח להישאר שם. חייהן ניצלו באמצעות נשים נוצריות מכת מסוימת שהביאו להן אוכל לבור משך 6 חודשים.

בור תפוחי האדמה שבו התחבאו הבנות

הבת הקטנה, כאמור, חזרה לגטו. כחודשיים לאחר מכן הנאצים העלו את כולם על רכבת ולקחו אותם לאושוויץ. מיד כאשר ירדו מן הרכבת נערכה סלקציה. הגיעה תורה של הבת הצעירה, והיא נשלחה לטור השמאלי. בעוד מתקדם הטור תפסה אותה דודתה, מן הטור הימני ומשכה אותה בכוח אליה, תוך שסימנה לה לשתוק. לאחר מכן הסבירה לה, כי הבחינה בכך שלאותו טור נשלחו רק זקנים, חולים וילדים. הדודה הצילה את חייה, אולם לא הצליחה להציל את חיי האב והאם.

הצעירה שרדה את אושוויץ.

האחיות הגדולות לא ראו יותר את הוריהן בחיים.

הן התאחדו לאחר השחרור ושם שמעו את הסוף האומלל של ההורים. 

השנים חלפו, מספר לי המספר, ואימא שלו עברה חיים לא קלים. בעלה נפטר בגיל צעיר. היא לא הצליחה להביא יותר מילד אחד. ובכל פעם שנקלעה לקושי, צרה או בעיה, משפט אחד שגור היה בפיה – "זה הכל קרה לי, כי לא חזרתי לגטו... אבא אמר, ואני - הייתי חייבת לשמוע בקולו!" ■

* את הסיפור שמעתי מבנה של האחות האמצעית. כאשר התקשרתי לספר לו שאני מתכוון לספר את הסיפור בפורום מסויים וכן בעלון שאני מוציא לאור, הוא סיפר לי בהתרגשות, כי שבוע קודם לכן הוא ביקר ממש שם, ושלח לי תמונות, שהריהן לפניכם. 

כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■