כל העולם שלי!!

"וה' ברך את אברהם בכל" - האם מצאתם מישהו שיש לו הכל?

תעשו ניסיון: תשאלו אנשים - כמה אתה מרוצה מהחיים שלך מ-1 עד 10, הרוב המוחלט של האנשים לא יגיד "10".

מרבה נכסים - מרבה דאגה. ככל שיש לאדם יותר נכסים, יש לו יותר פחדים. יש לו כסף - ואין לו ביטחון.

סוד האין - כשאין לך כלום ואין לך ציפיות, אז כל דבר קטן הופך אותך למאושר. אבל לחיות עני? לא כיף, נכון?

זה אפילו לא כדאי שיהיה לך הכל, כי ביום שבו יש לך הכל, אין לך יותר שאיפות. נגמר התיקון שלך כאן.

וגם לאברהם - למעשה לא היה לו הכל, שהרי לא היה חתן לבן שלו. ואילו הבן שלו לא היה מתחתן, מה שווה כל מה שיש לו? ולאחר שהבן שלו מתחתן, מה שווה אם התחתן ואין לו נכדים, והמשכיות?

אז איך אפשר להגיע למצב שיש לך הכל?

--

התשובה נמצאת בקבלה.

"הכל" משמע - תחושת מלאוּת, שבכל רגע ורגע נתון יש לי מה שאני צריך. אין לי דאגה, כעס, קינאה. אבל מאידך אני לא הופך להיות אפאתי.

מחר? יהיו לי צרכים חדשים, משימות חדשות, אבל אני מטפל בהם כבר עכשיו, כדי שתחושת המלאות של ההוויה (ההווה), תהיה בכל רגע נתון.

החיסרון חיוני כדי לתת רצון, ודלק, אבל הוא לא פוגע בתחושת המלאות. החיסרון יוצר אתגר, לא בעיה.

ולכן - אברהם בא בימים. כל יום ויום מנוצל. כל יום ויום ותחושת המלאות שלו. אבל שאיפות? היו לו עד לרגע האחרון. תמיד עלה למעלה למעלה. מי שחי כך - מאושר. יש לי בשביל מה לקום בבוקר, אבל מצד שני אני לא מרגיש חוסר. איזון מושלם.

--

וזו השאלה הגדולה - איך מגיעים לתחושת המלאוּת הזאת?

שלמה המלך דן בנושא הזה. וגם הקבלה אומרת לנו משהו עמוק ביותר, ואני אתרגם אותו בקיצור נמרץ - זו ספירת המלכות. זה השסתום שיושב על הזרע. (בקבלה הוא נקרא: "פה"). זרע ממש, וגם זרע כמשל.

לאדם יש בגוף מחסנים גדולים שמייצרים זרע.

להוצאת זרע יכולה להיות משמעויות שונות.

יש כאלה שלא מוציאים בכלל זרע - אוגרים ואוגרים ולא משתמשים. על כך אומר שלמה המלך - "ועזבו לאחרים חילם". וגם אומר: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ; זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא".

יש כאלה שמוציאים זרע לבטלה - קרי עובדים ואוגרים ובסוף זורקים אותו על שטויות ואח"כ מצטערים על כך. תחושה שחיינו סתם. אין טעם לחיים. הכל כלה. עבדתי ועבדתי ולא נשאר כלום.

ויש כאלה שמוציאים את הזרע במצב שמוביל אותם להסתבכות בהריון לא רצוי. זה המצב הגרוע ביותר - אתה משתמש ברכוש שצברת, על מנת להזיק לעצמך. ועל כך אומר שלמה המלך: זו רעה חולה, עושר שמור לבעליו לרעתו.

ואלה שזכו - משתמשים באנרגיות שלהם בזמן ובמקום המתאים, ולמטרה הנכונה והמתאימה להם - והיא זו שיוצרת את הפירות "בכל" - בגימטריא - בן. במובן של פירות, בניין, משהו שבונה קומה, תחושת מימוש, שיש פירות למה שעמלתי בעולם הזה, והבן עצמו גם לו יש זרע וגם הוא יניב הלאה. (כמובן שבמובן זה, גם בנות !)

אותו זרע. אותו פוטנציאל. יכול להוביל אותך למעלה, ויכול להוריד אותך לגיהנום. מי אחראי על כך? השסתום הקטן הזה שנמצא בקצה. הפה. שהוא משל וסמל למשמעת העצמית שלנו - ל"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"

ומבינים אנו, שזה פחות משנה כמה זרע יש לך. אפילו אם יש לך מעט, אבל אתה יודע להשתמש בו כראוי, תזכה לברכה גדולה. וראיתי בימי חיי אנשים שהיו להם יכולות מועטות, אבל עם רצון ונחישות הגיעו למקומות מאוד גבוהים.

--

תכונת המימוש הזאת, לקחת מה שעמלת עליו, ולהפוך אותו לנכס מניב, למשהו שיגיע הלאה לדורות. לראות שיש פרי לעמלך - זה ה"בכל", זו תחושת המלאות. וזה מצריך הרבה שכל, מחשבה וגם איפוק, ומאידך גם ברכה משמים.

ואומר שלמה המלך: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה."

וה' ברך את אברהם בכל.

ותכונה זו הוריש לבניו.

ואנו מתפללים בברכת המזון שיברך אותנו "בכל, מכל כל" - פסוקים שנאמרו כנגד האבות, וגם אנחנו מבקשים לקבל מברכה זו.

אני מברך אתכם ואותי, שכולנו נזכה במידה זו.

נתניהו - איך הוא מתמודד?

לבקשת הקוראים אנחנו מתחילים מדור חדש, מדור המתייחס לענייני השעה השוטפים והבוערים. בדרך כלל אני מעדיף לעסוק בענייני תורה, אם כבר יש הזדמנות, אולם כאן, כאמור לבקשת הקהל ננסה לשלב בין השניים.

שאלה שאקטואלית במהלך השנים האחרונות, ועתה אף יותר, מתייחסת, איך לא, לראש הממשלה שלנו.

מזה למעלה משנתיים אני מביע מדי פעם פליאה, כיצד הוא מסוגל להמשיך הלאה, למרות כל האנרגיות הרעות המופנות כנגדו. בין אם נכונים הדברים ובין אם לאו, אני מכיר מעט מאוד אנשים שמסוגלים לפתח עור של פיל כנגד אנרגיות רעות.

בסדנא שאני עורך אני נוהג להמחיש למשתתפים מה קורה לאדם שמפנים נגדו מחשבות רעות, אפילו לא דיבורים, רק מחשבות. והתוצאה – מדהימה.

אנחנו מכירים דוגמאות שונות של אנשים שהותקפו בתקשורת. יש כאלה, שדי היה בפוסט ויראלי אחד בפייסבוק כדי לגרום להם להתאבד. לא בכדי חיבר אריק אינשטיין את השיר: "אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי". דוגמאות אחרות של מנהיגים בארץ ובחו"ל שהתמודדו נגד התקפות וקרסו. יצאו מכליהם. התפטרו. התמוטטו. אין אח ורע למתקפות על נתניהו – לא במשך הזמן ולא באינטנסיביות.

בשבוע שעבר ידידיה מאיר ציטט את אמנון אברמוביץ' אומר את הדברים הבאים: "כאשר מבשרים לבנימין נתניהו ולשרה וליאיר, שניר חפץ עד מדינה, צריך לעשות את זה בליווי של קצין העיר, רופא וזריקת הרגעה."

עצם העובדה שהאדם המקורב אליך ביותר מפנה עורף, ולא משנה מה יאמר עליך, די בכך כדי לגרום עגמת נפש נוראית. ושלא לומר שהוא הופך להיות עד מדינה. והאם יעלה על הדעת שאדם שהיה צמוד אליך לא יידע לפחות דבר אחד או שניים שיכולים להכפיש את שמך, לשון המעטה?

כאשר אני שואל את עצמי, מה הייתי אני עושה, לי ברור – עם ההתקפה הראשונה הייתי שם את המפתחות, אומר 'תודה רבה' ובורח. 

וצודקים אלה האומרים, שכאשר כל אדם שהוא, נתון תחת מתקפה שכזאת, הוא לא יכול לתפקד. אבל עינינו רואות תופעה לא ברורה, שנתניהו מצליח לתפקד דווקא לא רע. ושלטונו יציב.  

ואני שואל את עצמי – איך? איך הוא מצליח לתפקד? האם זה מעיד על גדלות נפש יוצאת דופן? או חלילה על סוג של אוטיזם? שלא אכפת לו מה אומרים עליו, הוא ממשיך בדרכו ומחייך ומנופף בידיו, ומשיב תשובות ניצחות לכתבים בסוג של זחיחות מבטלת, 'אין כלום כי לא היה כלום'?

אילו יכולתי לשאול את נתניהו שאלה אחת בלבד, זו השאלה שהייתי שואל אותו.

אבל מכיוון שהוא שם, ואני כאן, נתמכתי באילן גדול, רבי נחמן מברסלב, שמלמד אותנו כיצד להתמודד עם מחשבות טורדניות, עם חששות ופחדים שתוקפים אותך וטורדים את מנוחתך עד כדי כך שלא מאפשרים לך לעבוד ולהתנהל.

רבי נחמן אומר לך – עשה שבת!

 "והעצה הכללית לזה הוא, שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבות, ויהיה שב ואל תעשה במחשבתו."

אומר רבי נחמן, בשיא הפשטות, שאם אתה רוצה להתגבר על מחשבות טורדניות, פשוט אל תחשוב כלום. ברור, נשיב לו, אבל זו בדיוק הבעיה, שאיננו מסוגלים להפסיק לחשוב על החששות, או הכעסים, או העלבונות שלנו!

והוא ממשיך ואומר: "וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות, בבחינת שבת..."

 ונראה לי שכוונתו היא, שאם אנחנו מתרגלים נכונה (מלשון תירגול) את השבת, אנחנו יכולים להגיע גם ל"שב ואל תעשה". במה דברים אמורים? אם אדם שומר נכון את השבת, הרי הוא עושה בששת הימים את מלאכתו. וכאשר מגיעה השבת הוא שובת לחלוטין מעשייה וממחשבה על ימות החול, ועובר ל"מצב שבת". הוא מתמקד בשבת, במשפחה, וחושב שכל מלאכתו עשויה, והוא מדחיק ומבטל את כל המחשבות והטרדות הקשורות לימי החול, כאילו אינן קיימות. ולאחר שיוצאת השבת הוא חוזר ועוסק באותם עניינים.

ואם תרצו, אומר לעצמו האדם – הרי עכשיו שבת. אינני יכול לעשות מאומה בנוגע לאותם ענייני החול. אם כך, מדוע שיטרידו אותי? אני עושה חסימה. שבת. שב ואל תעשה ממחשבות אלה. וכך אני יכול להתמקד בשבת וליהנות, ואף לקבל עוצמות. שהרי אם אמשיך ואעסוק במחשבות האחרות, גם לא אוכל לפתור מאומה, וגם שבת לא תהיה לי.

אומר רבי נחמן, שאם תירגלת היטב את השבת, תוכל גם בימי החול לנהוג כך. אם בא לך עניין מסויים שאתה יכול לפתור אותו באופן מיידי – אדרבה, עשה כך. ואם אינך יכול לפתור אותו, עשה שבת! הקפא אותו עד שיגיע זמנו – דיה לצרה בשעתה.

בואו נתחיל בזה שאם אנחנו יושבים עם בני המשפחה לסעודה. או עם חבר טוב, קודם כל נכבה את הטלפון הנייד. זה גם סוג של שבת.

גם בעבודה. להתמקד במה שאנו עושים. ולהחליט ששום דבר לא יפריע לנו. זו העצה של רבי נחמן. וזו אחת המתנות שהשבת הביאה לנו.

אינני יודע אם נתניהו משתמש בה... אבל ראוי שאנחנו נלמד לעשות כן.

ד"ר שי שגב - סופר, מנחה סדנאות ומדריך מסעות לפולין (משולב בסדנאות). לפרטים על המסע הקרוב בחודש יוני 2018, אוכל כשר למהדרין, לחצו על הקישור הבא:https://www.drshaysegev.com/polin/n/

חטא העגל - הסיפור האמיתי

*לעולם אל תפסיקו להאמין בילדים שלכם* - מסר מבהיל מסיפור העגל. מסר שכל הורה ובכלל כל אחד צריך לדעת.

מהו הסיפור האמיתי מאחרי חטא העגל?

1. המדרש אומר, שה"ערב רב" הם מצרים לשעבר, שבתקופת הרעב של יוסף התגיירו, על מנת לקבל ממנו לחם. יוסף קרב אותם כל עוד היה בחיים.

2. מאז ובמהלך השנים חלק גדול חזר והפך למצריים והפנה עורף לדרך היהדות. אולם היו כאלה שנותרו יהודים, או לפחות יהודים למחצה, והם היו דחויים על ידי חלק מהעם, ואף הם עצמם לא תמיד הרגישו שייכים, אבל בינתיים נותרו כחלק מהעם. לעומת אחרים, משה רבינו האמין בהם, קרב אותם, ואף עמד על כך שייצאו איתו ממצרים.

3. הם קיבלו את הכוח שלהם כתוצאה מהאמון של משה בהם. כאשר משה בושש לרדת מההר, והם חששו שהוא מת, כל הכוחות שלהם עזבו אותם. לכן הם יזמו את העגל. ומדוע דווקא עגל? כי על יוסף נאמר "בכור שורו..." - העגל הוא יוסף. אם אין להם את משה, הם רצו את הכוחות של יוסף הגדול, הראשון שהאמין בהם וקירב אותם.

4. על פי הזוהר, בכל דור ודור אנחנו ממשיכים לשלם בעבור עוון העגל. נשאלת השאלה, מדוע? הרי בחטא העגל השתתפו בקושי 3000 איש (חצי אחוז מהגברים. הנשים כלל לא השתתפו בחטא, כידוע). מדוע כל האחרים צריכים לסבול עד היום?

5. ואולי, אני חושב, הסיפור האמיתי הוא לא על המעט שהתהוללו מסביב לעגל, אלא של כל האחרים שלא האמינו בהם, ולא קירבו אותם. והתוצאה הקשה עקב כך.

6. הכוח של כל שרשרת, של כל עם, הוא כחוזק החוליה החלשה שלו. לכן, כל ישראל ערבים זה לזה.

מסר שחייב להדהד בנו בכל דור ודור.

ואמרו גדולי אנשי החינוך שלנו, כל אדם, כל אדם, חייב שיהיה לפחות מישהו אחד בעולם שמאמין בו.

העיקר התנועה :)

איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 

קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?

שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 

בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?

גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 

גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 

ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 

על סליחה ואהבה

ביום כיפור מבקשים סליחה ממי שפגענו.

מה הקטע, רק יום אחד מבקשים סליחה?

בט"ו באב חוגגים את יום האהבה.

מה הקטע, רק יום אחד לאהבה?

וכן הלאה...

והתשובה - - -

כמובן שעדיף שכל השנה נהיה באהבה, ועם המשפחה, ונבקש סליחה אם פגענו.

אבל יש אנשים שיותר קשה לנו לבקש מהם סליחה. אולי הם לא יסלחו. אולי רק ירגיזו אותנו. ממילא גם אני חושב שאני הצודק ולא הוא.

אז יום אחד בשנה יש מין עת רצון. שכולנו יותר רכים ויותר בשלים לסלוח ולבקש סליחה. זה הולך יותר קל. אז אם לא הלך לך כל השנה, אל תתייאש, עלה על הגל ונסה שוב לפני יום כיפור.

וכך גם לאלה שקצת קשה להם להפגין אהבה. אולי בגלל הבושה. אולי בגלל המשקעים. אז עצם העובדה שקבענו יום אחד בשנה לשם כך, מכינה את הקרקע ויוצרת חלון הזדמנויות.

וכך יום המשפחה.

ויום הזיכרון.

די ביום אחד כדי לחולל את השינוי.

אז....

למה אתם מחכים?

= = = = = = = = = = = 

"אני מבקש את סליחתך"

"אני מבקש את אהבתך"

שני המשפטים הכי קשים שיש... קשים לפני ומשחררים אחרי

= = = = = = = = 

ואייטם אחרון על סליחה... או על העיוות הגדול של השנים האחרונות, שנקרא "סליחה לעצמך". העיוות הזה גדל כל כך עד כדי כך שאני שומע ברדיו פסיכולוגים שונים או כל מיני מומחים למיניהם בפסיכולוגיה חיובית, שאומרים שלמעשה כל נושא הסליחה מאחרים הוא מיותר. הדבר העיקרי ולמעשה היחידי הוא הסליחה לעצמך. אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך. רק סלח לעצמך ויצאת ידי חובה. ובכלל, שכל אחד יסלח לעצמו ואז העולם יהיה נפלא.

וכל זה בהמשך לטרנד של "תאהב את עצמך".

סליחה חברים, אבל זה הגיע לגרוטסקיות. הקטע של זה כל הזמן להתעסק בעצמנו, ורק אנחנו ואנחנו. ולאהוב את עצמנו, ולעוף על עצמנו, ולסלוח לעצמנו. כאילו אנחנו חיים פה לבד בעולם.

סליחה... אבל יש במרחב אנשים פגועים. אנשים שאמרנו להם משהו, בכוונה או שלא בכוונה. פגענו בהם, אתמול, שלשום, לפני עשור, ואולי כמה עשורים, וזה יושב להם על הנשמה. הם סוחבים עליהם טונה של עגמת נפש, בין אם זה מוצדק ובין אם לא, הרי מדובר ברגש, וברגש אין מוצדק או לא מוצדק. ואחרי כל השנים הם לא רוצים כלום.. רק שנרים טלפון ונבקש סליחה. זה הכל. מה הטמטום הזה של "אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך"?!? מה זה ה"אתה" הזה – זה לא אתה, זה הם - הם צריכים, אתה הסיבה שהם סוחבים את המשקל הזה. לזה נועדה הסליחה. לא לשום דבר אחר.

 

אז למה באמת הם לא מתחתנים?

כששואלים אותי מהן לדעתי הסיבות שפחות אנשים מתחתנים (- או נכנסים לזוגיות) ויותר אנשים מתגרשים (ואם תרצו - בונים את החיים שלהם באופן חד כיווני, חד צדדי, חד הורי וכו'), אני משיב - סיבה אחת: אנשים לא מבינים מהם נישואים.

רוב האנשים חושבים שנישואים הם מצב שבו נתחבר עם מישהו שנקבל ממנו - קרי נקבל אהבה, ביטחון כלכלי, נקבל שותפות, נקבל וכך נשפר את חיינו. הם אומרים: "אני כל כך אוהב/ת אותו/ה כי הוא מצחיק אותי, מעניין אותי, הוא יעשה לי טוב. "

וזו הטעות.

מכיוון שאם אני עושה חשבון כלכלי, ברוב המקרים שווה להחזיק עובדת ניקיון בבית ולשלם לה משכורת ופיצויי פיטורים אחרי 5 שנים. זה הרבה יותר זול מאשר לתת חצי מהבית, לא?

מכיוון שאם אני עושה חשבון כלכלי, לתת 24 שעות 7 ימים בשבוע, כדי להיות סופרוומן, גם לעבוד בחוץ, וגם להיות סוכנת הבית, וגם האימא שמגדלת את הילדים, וכל זה תמורת מה? עדיף לעבוד בשביל עצמי, להיות חופשייה ולא חייבת כלום לאף אחד.

מכיוון שאם אנחנו עושים חשבון כלכלי, להביא ילדים לעולם, לגדל אותם ולתמוך בהם כל כך הרבה שנים, ומה אנחנו מקבלים בסוף? זה בכלל שווה את זה?

ולכן לא מתחתנים.

ואם מתחתנים, מבינים בסוף שבפועל אני לא מקבל. ואם אני מקבל, זה הרבה פחות ממה שאני נותן.

ונפרדים כי היא כבר לא מרגשת אותי, הוא כבר לא נותן לי אהבה, היא לא האישה שהתחתנתי איתה, הוא לא נותן לי ביטחון כלכלי.

אז באמת למה להתחתן?

התשובה הפוכה לגמרי....

נישואים הם מצב שבו אנחנו באים קודם כל לתת.

והמשפט הנכון הוא: "אני כל כך אוהב/ת אותו/ה כי לו/לה אני רוצה להעניק את אהבתי וכל כולי. מצאתי אותו/ה הכי ראוי/ה להעניק לו/ה את כל האוצרות שלי!".

חז"ל קוראים לנישואים "עול". נישואים הם מצב שאתה בא לקחת את השני/ה ולשים אותו/ה על הגב שלך. ואומרים "טוב לגבר שיישא עול". הכיצד? מה, אני פראייר/ית? בקושי אני סוחב/ת את עצמי, אז איך אני אסחב גם את הצד השני?

שתי סיבות:

האחת, ככל שאתה נותן יותר, אתה לא נהיה קטן יותר אלא גדול יותר. אדם הוא אדם רק כאשר הוא מתחתן, אומרים חז"ל, ומדוע? כי אז הוא במצב של נתינה תמידית. והנתינה הופכת אותו להיות בן אדם. ולכן הזוגיות ממשיכה למקום של ההורות, בנתינה, וחינוך ועיצוב הדור הבא, דור של אנשים שיעשו טוב לעולם, זו המשימה הגדולה ביותר לאנושות.

השניה, אל תשכח שיש צד שני, שגם הוא התחתן אתך על מנת לתת לך את כל כולו. זה לא שאתה נותן ולא מקבל... וכאשר את/ה נותן/ת מכל הלב, את/ה גם אמור/ה לקבל כפל כפליים ונמצא שאינך חסר/ה מאומה.

כמובן שזה עובד כאשר שני הצדדים מבינים את המהות של הזוגיות. כי כאשר צד אחד בא עם רצון של נתינה, והשני עם רצון של קבלה בלבד, אז הנותן הוא אומלל. זה פשוט נורא. זו אכזבה שאי אפשר לתאר. לתת מדי יום ביומו ולקבל רק תלונות. בלא מישהו שמעריך אותך, רק מכיוון שהוא חושב שאתה חייב לו. וצריך להיות מלאך כדי להישאר בזוגיות במצב כזה.

אבל כיום הכל התעוות, וקודם כל רואים את העצמי, מה אני צריך, מה אני רוצה, איך אני צריך לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי, מה התכלית שלי, והשאיפות שלי, והחופש שלי, ומרוב שאנחנו עסוקים עם עצמנו איננו מותירים מקום לאף אחד להיכנס לחיים שלנו, אלא אם כן הוא מסתדר עם התוכניות שלנו לגבי עצמנו. במצב כזה מעגל הבדידות יילך ויתרחב, עד שתהיה זעקה גדולה ואנשים יבינו שצריך לשנות שוב את הכיוון.

ואין חלילה בדברים למתוח ביקורת על מי מחבריי שאינם נמצאים בזוגיות. כפי שציינתי, במצב הדברים כפי שהוא היום, כאשר שני הצדדים לא מכווננים למהותה של זוגיות, הגיוני מאוד כיום להישאר ללא זוגיות מחייבת. אבל אני אופטימי ויודע שזה ישתנה. כי האדם לא נולד להיות לבד, ולא טוב היות האדם לבדו. לא ירחק היום והשינוי המבורך יגיע.

לא הולכים אחורה - רק קדימה

לפני 25 שנה זכיתי לשמש, עוד בהיותי סטודנט, כמתמחה של שני שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, האחד היה

ראש הרכב ערעורים והשניה - דנה כשופטת יחידה. שניהם ספרו לי את עובדת החיים הפשוטה, והיא ששופטים שונאים שמחזירים להם את פסקי הדין שלהם, על מנת שיכתבו אותם מחדש. "אפילו שנקבל את הערעור ונבטל לו את פסק הדין, רק שנחליט בעצמנו ולא נחזיר לו לעשות שוב את העבודה, אפילו שזה פחות מכבד שערכאת הערעור מחליטה במקומך.

תוך זמן קצר גם למדתי כיצד לקרוא בין השורות,  הכיצד השופטים כותבים את פסק הדין, כך שהם רומזים לערעור: "בבקשה אל תתערבו לנו".

והאמת שזה לא רק אצל שופטים. כולנו שונאים לחזור שוב על עבודה שכבר ביצענו. ואפילו הקטע הזה של לחזור הביתה לקחת משהו ששכחנו, נורא מעצבן אותנו, אפילו אם זה מטרים ספורים.

כי אנחנו רוצים ללכת קדימה. שונאים את התנועה הזאת - אחורה. וצריך כוחות אדירים להתחיל שוב מחדש.

בפרשת חוקת מספרים לנו על בני ישראל שמתלוננים על הלחם ועל המן, והקב"ה שולח בהם את הנחשים השרפים.  אבל בואו נתבונן שוב באירועים ונלמד קצת זכות על עם ישראל. מה קרה שם?

בני ישראל סיימו מלחמה עם הכנעני מלך ערד. הם רוצים להתקדם לכיוון ישראל וצריכים לעבור דרך אדום. אולם אדום מסרב לכך ובני ישראל צריכים לעקוף אותו. העקיפה תיעשה למרבה הצער באמצעות חזרה של שבעה מסעות לאחור, לכיוון המדבר.

החזרה הזאת, אחורה, שוברת את רוחו של העם. מכיוון שבפעם האחרונה שקרה הדבר, הוריהם וכל הדור ההוא מתו במדבר, והם עצמם התעכבו 38 שנה. האם החזרה האמורה הינה סימן לקטסטרופה נוספת? אין פלא שהם אבדו כל אבק של סבלנות, כפי שמתארת התורה (במדבר כא ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ." את הביטוי הזה, של חוסר סבלנות, אנו מוצאים בתקופת שיעבוד מצרים, השיעבוד הקשה, הייאוש, איבוד התקוה הטוטאלי. זהו ביטוי קשה. אין כוח. אין סבלנות. נמאס. רוצים למות. שוב.

וכאשר אין סבלנות, אז לא מתאפקים, ולא שמים לב למה שמוציאים מהפה – וזה מה שקורה (שם פסוק ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

העם כועס על הקב"ה. וכן כועס על משה, למה הוא שותק ולא מזעזע שערי שמים. הם מבינים שהם מתים במדבר. אם כך לשם מה כל המאמץ. כל היציאה ממצרים. ולא זו בלבד, מתלוננים על הלחם,  שיש להם, ועל המים, שיש להם כעת, אולם בכל פעם קורה משבר איתם, והם שוברים את הכלים.

ועתה נשאל, בתום לב, האם אינם צודקים? זה פשוט לחזור שוב למדבר? ללכת אחורה? למה הם צריכים לסבול את זה שוב ושוב?

הקב"ה שולח בהם את הנחשים. הנחש – כוחו בפיו. הנחש – לשון הרע. הנחש מסמל להם שהם דברו שלא כראוי. והעם אכן מבין זאת: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ" – החטא שלהם היה בדיבור. הפתרון היה תפילה. אין זכות להתלונן, רק לבקש ורק להתפלל. מדוע?

מכיוון שהתורה עצמה מספרת שבדיוק קודם לכן הם יצאו למלחמה עם הכנעני, ונחלו ניצחון מזהיר. הם רואים שהם מתקדמים. המגמה היא התקדמות. הקב"ה איתם. הם מנצחים. אז מדוע ברגע שיש לכאורה עיכוב, אתם מתייאשים? אתם נשברים? הקב"ה לקח אתכם במדבר 40 שנה כדי להרוג אתכם עכשיו? זה לא לעניין. תפסיקו להתמקד בקושי הספציפי, שמחשיך לכם את העיניים, ותראו מה קורה מסביב.

ויתרה מכך, כמבט לחיים – לעולם איננו חוזרים אחורה. אנחנו הולכים תמיד קדימה. גם כאשר אנחנו חוזרים בדרך מסוימת, החזרה אינה הליכה אחורה, אלא התקדמות. כל דרך יש הלימוד שלה. יש המסלול שלה. לכל עניין יש התפקיד שלו, גם אם אני נאלץ לחזור על אותה עבודה פעמיים. עדיין למדתי משהו. היה בכך צורך. הרי גם לנשום אנו נושמים שוב ושוב, ואוכלים שוב ושוב, וכן עוד פעולות אחרות – מדוע זה לא מרגיז אותנו? אכן, המבט הנכון היה, שגם ההליכה לכיוון המדבר אינה חזרה, אלא התקדמות נוספת, דרך המדבר, לכיוון היעד הסופי.

ואם תרצו - דעו לכם כי לעתים אדם חושב שהוא הולך קדימה, בעוד שהוא רק מתרחק מהמטרה שלו, ורק נסוג.

אנחנו לעולם לא הולכים אחורה, רק קדימה. 

צלילי הנפילה

התורה היא שירה, ושירה מבוססת גם על הצליל. המוטיב העיקרי בפרשת השבוע - פרשת בהר, מתייחס לאחיך ההולך ומידרדר מבחינה כלכלית, ובלשון התורה – "וכי ימוך אחיך". השורש של המילה ימוך הינו מ.ו.ך. האות ו' היא נחה, ולכן עיקר השורש הוא מ.ך.

עיון בשורשים דומים מלמד כי שתי אותיות אלה מייצגות משפחה שלמה בעלת משמעות דומה או קרובה: ל.מ.ך. / נ.מ.ך. / ס.מ.ך. / ת.מ.ך. וכן – מ.כ.ה., מ.כ.ר. וכן – מ.ע.ך. ואולי גם מ.ס.ך. (שמורידים) לכולן משמעות דומה של ירידה, הנמכה, או תמיכה לאלה שנשענים / נופלים הזקוקים לכך (לתמיכה או לסמיכה ועוד).

הצליל הזה, הנובע מהאותיות מ.ך. מופיע רבות בפרשה שלנו – עשרות פעמים, הן במילה ימוך, הן בשורש מ.כ.ר (הן בפועל והן בשמות עצם על הטיותיהם), והן במלים עם צליל דומה, כמו עמך/עמכם, "מִכֶּסֶף", "כַּרְמֶךָ". 24 פעמים מופיע הצירוף מ.כ., ו-10 פעמים הצירוף מ.ך. פרט ל-3 פעמים בה מופיעה המילה "ימוך" עצמה.  

בנוסף על אלה, הפרשה, שכל כולה פרק אחד עם 55 פסוקים, מלאה עשרות ועוד צירופים עם צלילים קרובים, כמו "וְלִבְהֶמְתְּךָ", "וְלַאֲמָתֶךָ", "לָכֶם" ועוד. ובמקביל: אחיך, אחוזתו, עמיתך, אלוקיכם, ואכלתם, ברכתו, ועוד ועוד – והכל בערבוב צלילים דומים, שלא מרפים מאיתנו, כמו "וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" המם והח' (שדומה לכף) השזורות בפסוק זה – חוקותי ומשפטיי וכו'; ובהמשך "וציוותי את ברכתי בשנה השמינית". "מאחוזתו"/"אחוזתם", חומה, ועוד.

שלוש המלים הראשיות בפרשה הינן כמובן: "וכי ימוך אחיך" שהצליל המרכזי בו הוא הנובע מאותיות ח/כ/ך. צליל זה מופיע בפרק 216 פעם (!). הצליל הנובע מאותיות מ/ם מופיע 240 פעם (!).

וכל האמור לעיל בולט אף יותר, אם ניקח בחשבון שבפרשה כולה כ-600 מלים בלבד, אולם רק כמחציתה עוסקת בתהליך העוני ממש (כ-350 מילה). מספרים אלה נותנים לנו מושג על האינטנסיביות שבצלילים אלה, המופיעים כמעט בכל מילה. על כן, מי שמעט מטה אוזן אינו יכול שלא לראות עד כמה התאמצה התורה להשמיע אותנו שוב ושוב את הצירוף הנורא הזה של מ.ך. – המבקש להכות בנו שוב ושוב, עד שתיכנס בנו ההכרה ואפילו החוויה בתחושה של אדם היורד אט אט מנכסיו, מאבד את הביטחון הכלכלי שלו, ואת כבודו בעיניו ולאחר מכן גם בעיני הבריות. והמצווה הזאת לעצור את התהליך ולהרים אותו על רגליו.

ואם תנסו לגלגל את צמד האותיות האלה - מם (בפתח/קמץ) וכף (שוואית), תוכלו ממש להרגיש את הנפילה – מךךך, המם נשמטת והכף הקולטת אותה כשהיא נמרחת בקרקע התהום.

הידרדרות הינה פעמים רבות עניין של תהליך אטי המתרחש לנגד עינינו ממנו אנו בוחרים להתעלם, כל עוד האדם אינו מבקש עזרה (ולעתים גם לאחר מכן). התורה מבקשת לעקור את ההתעלמות הזאת. שכן כאשר אדם מן היישוב כבר מגיע למצב שהוא צריך לבקש, מצבו כנראה קשה מכדי לעזור לו באמת. בדיוק כמו שבקבוצות הווטסאפ מבקשים מכולם להתפלל בדחיפות לרפואת פלוני, אז אתה יודע שכנראה שהמצב כבר כנראה ללא תקנה.

ולמול השורש הזה של אותיות מ.ך. עומד לנו השורש ההפכי, המציין לנו את תמצית הרע, והוא ניצול המצוקה ונטילת הריבית מאדם הזקוק לכסף. הריבית מתוארת בפרשה כ-נ.ש.ך, כיוון שהיא נושכת כמו נחש. בעת נטילת ההלוואה היא רק עוקצת אותך ומזרימה את הארס. האדם אינו חש בכך, מכיוון שהוא מתענג על האשליה שהשיג כסף לעת הקרובה. אולם בהמשך הארס יתבע את שלו ויותיר אחריו חללים. וזו עוצמתה של האות ש' המייצגת תהליכים גדולים המתרחשים מאחרי הקלעים, והמסתתרים מאחרי שקט ושלוה שמטעים כלפי חוץ, עד שפורצים החוצה. וזהו בדיוק הנשך – הנפילה (נ') עם השקט (ש') עד ההתרסקות (ך). 

ולסיום:

מכבד: האדם המכבד מה עושה? *מכפיף* את עצמו, לא זוקף את עצמו, לא מרים את אפו, אלא מנמיך את עצמו כלפי אחרים ומדבר אתם בגובה העיניים.

חמלה: התרופה ל-מך הינה מידת החמלה, צליל הפוך, של מתן חום ואהבה, ותמיכה ועידוד, עם הרבה אמפתיה, עד שהאדם יכול שוב לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. 

 ■