אבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", כך היה נוהג אבי מורי זצ"ל לומר. נזכרתי בכך השבוע עת הרהרתי כיצד גורמים שונים הסתכלו על ארץ ישראל.  

הכנסיה הנוצרית-קתולית

כך מתמצת משרד החוץ: "בשנת 1897, כשהרעיון הציוני החל להתפשט באירופה וארבעה חודשים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל,  הודיע כתב העת הישועי רב ההשפעה Civita Cattolica שהכנסייה הקתולית לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ הקודש, שבירתה ירושלים והמקומות הקדושים נתונים לשליטתה. כעבור שבע שנים, בשנת 1904, נפגש מייסד התנועה הציונית, תאודור הרצל, עם האפיפיור פיוס ה-10, בתקווה לזכות בתמיכת הכס הקדוש במפעל הציוני. פיוס דחה אותו והכריז שהכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל, מאחר שהיהודים "לא הכירו באדוננו". מניעיו של הרצל היו  מדיניים; תגובתו של האפיפיור נבעה מהתאולוגיה הקתולית."

מדינת ישראל עבור הכנסיה הנוצרית היוותה "בעיה תיאולוגית," בהיותה סתירה לכך שלאחר רצח ישו (כביכול), היהודים צריכים ואמורים להיות עם נשפל ונדכה ונשלט על ידי הכנסיה.

לאחר קום המדינה התקיימו מגעים רבים בין ההנהגה הצעירה לבין ראשי הכנסיה, עד כי ב-1965 פרסמה מועצת הוותיקן השנייה הצהרה המוכרת בשם Nostra Aetate, שהביאה לשינוי יסודי בקשריה של הכנסייה עם היהודים, וקבעה, בין היתר, ש"האלוהים מוקיר את היהודים בזכות אבותיהם; הוא אינו מתחרט על המתנות שהוא מעניק [להם]". יתרה מזאת, "אי-אפשר להאשים את כל היהודים, ללא הבחנה, במותו ובצליבתו של ישו, לא את היהודים שחיו בימיו ולא את היהודים החיים כיום". אולם יחלפו עוד קרוב ל-30 שנה עד שהוותיקן יכיר בצורה מלאה במדינה.

היהדות החרדית

להבדיל, חלק גדול מאוד של היהדות החרדית אף הוא לא היה מעוניין בהקמתה של המדינה, מכיוון שלא היה מוכן לקבל את הרעיון שתקומתם של ישראל תיעשה על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. הגאולה צריכה לבוא משמיים, וודאי שלא על ידי "כופרים" שעושים ההפך מרצון השם. על כן, זה חייב להיות סוג של שקר, כל הנושא הציוני, שקר שימיט אסון על כלל העם היהודי.

גישה זו גרמה להיבדלות של הגוש החרדי מהנהגת המוסדות הציוניים ולאחר מכן מהנהגת המדינה הצעירה, ולהפסד גדול להזדמנות שהיתה להם לתפוס עמדת הובלה.  

לאחר קום המדינה היחס השתנה לאיטו וכיום אלה המחזיקים בגישה זו נותרו בשוליים שבשוליים. רובה של היהדות החרדית משתלב במעגל העבודה, משלם מסים וגם החל להשתלב בצבא. יותר ויותר יהודים חרדים לא מתביישים להצהיר שהם ציונים.

הציונות הכללית

בעיני חלק מהציונים, ארץ ישראל הינה המקום המועדף שבו ניתן להקים בית יהודי, מטעמים פרגמטיים, והוא הסיכוי להוביל להסכמה כוללת של כלל הזרמים, בדבר מקום בו תקום המדינה. 

כאשר כשל הניסיון להשיג צ'ארטר מהממשל העותמאני להתיישבות יהודית בארץ ישראל, הועלו הצעות אחרות, כגון אל עריש, או אפריקה (תוכנית אוגנדה) ופינסקר (קודם לכן) אף דיבר גם על "סוריא".

הנאציזם

עיתון "דבר" מ-10.7.32, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, מתעד שנאצים התנפלו על יהודים בקריאות: "יהודים לפלשתינא, גרמניה אינה ליהודים!"

קיים תיעוד לכך שהנאצים ראו בחיוב את הגישה להקים בית ליהודים בארץ ישראל, לא מכיוון שהיו ציונים, כמובן, אלא כדי שתהיה כתובת אליה יוכלו לסלק את היהודים. כזכור, אף מדינה לא רצתה לקלוט יהודים, ודאי לא בכמויות שהיו באירופה, ואף לא בגרמניה. ובנוסף, אילו היהודים היו משתלבים במדינה ריבונית אחרת, קשה הרבה יותר לצאת נגדה למלחמה על מנת לחסל אותם, מה שלא ניתן לומר על ארץ ישראל, בה מרוכזים יהודים, ואף מסובבים על ידי שונאיהם הפלשתינאים, איתם היו הנאצים בקשר חם.

מדינות אירופה | האומות המאוחדות

חלק גדול ממדינות אירופה היה אדיש, לשון המעטה, לרצח היהודים בתקופת השואה. מה קרה שהן התכנסו על מנת להכיר בנו בכ"ט בנובמבר? האם היה זה מאהבת ישראל? כנראה שלא..

באיזור אירופה הסתובבו מאות אלפי עקורים, שהתרכזו במחנות, ולא אפשרו למדינות אירופה לסגור את פרק המלחמה, ולסגור את הגבולות. הדרך הנוחה ביותר מבחינתן היתה שכולם יסתלקו לארץ ישראל (רחוק מהן...), אלא שהבריטים שלטו שם ולא אפשרו ליהודים לעלות. מה הפתרון? להקים ליהודים מדינה, וכולם "יעופו" לשם, וכך ייפטרו מהבעיה הזאת.

הציונות החרדית-דתית

אי אפשר לסיים ללא גישתו ותורתו של הגאון מווילנא. שעורר בכל כוחו לעלות לארץ ישראל. היא המקום בו תהיה הגאולה, רק בו עם ישראל יזכה לתקומתו ולהביס את הסטרא אחרא. היא המקום אליו התפלל העם היהודי אלפי שנים. ארץ ישראל אינה ברירת מחדל, או האופציה הפחות מועדפת. זו חובה קדושה, זה צו השעה לעלות לארץ. אין ארץ אחרת.

עשרות שנים אחריו, מבשר הציונות הראשון, הרב אלקלעי, אמר שכולנו חייבים לחזור בתשובה, ומהותה של התשובה היא השיבה לארץ ישראל. שניהם אמרו, שהמדינה תקום על ידי יהודים. יותר דתיים, פחות דתיים – זה לא העניין.

במה העניין?

סיפורי ספר בראשית הנוגעים לגאולה, קרי איך נולד מואב, ממנו נולדה רות, ואיך נולד פרץ, אשר משניהם יצא דוד מלך ישראל, הם סיפורים "עקומים". הם מלמדים אותנו, שלעתים הדרך למטרה המקווה עוברת דרך ערפל ובלבול. זו דרכה של גאולת ישראל, בין היתר על מנת לבלבל את המתנגדים.

הנביא אומר: "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח, כי הינה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה". – הזמן לקום ולזקוף את הקומה הוא לחטוף ולנצל את הרגע. כאשר יהיה ערפל, ולא יראו ולא יבינו בדיוק מה קורה, אז תהיה ההזדמנות.

מהגישה הנוצרית אנחנו יכולים להבין עד כמה חשובה היתה לנו הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הגישה של אומות העולם היא ממש סוג של ערפל. היו להם השיקולים שלהם... אבל בלי שיקולים אלה הם לא היו דוחפים להקמת מדינה.

מדהים לראות שהנאצים, כן הנאצים, ראו בחיוב את ארץ ישראל כמקום ליהודים. ונזכיר את הסכם העברה שנחתם עמם ובזכותו עלו לארץ כ-50 אלף יהודים מגרמניה לפני פרוץ המלחמה.

תארו לכם לרגע אחד, שמה שעשו היהודים בשנת 1945 ואילך, היו עושים 10 שנים קודם. הרי גם בשנים 45-48 היהודים עלו לארץ בלי הסכמה, נגד רצון הבריטים. תארו לכם שכל יהודי גרמניה היו עולים על אניות ובאים ארצה וטוענים – הגרמנים סילקו אותנו ואין לנו מקום אחר! עשרות ומאות אלפים היו עושים את המהלך הזה. מה היה קורה אז? שאלה גדולה שנותיר אותה בצריך עיון.

אפילו הציונים לא היו בטוחים שהם רוצים דווקא את ציון... הם רצו מדינה ללאום היהודי. ההתנגדות העותמאנית ופרעות קישינב הובילו לכך שהתחילו לשקול אופציות אחרות, ואילו אופציות אלו היו צולחות, לא היינו היום כאן, בארץ ציון, אלא באפריקה או ליד קפריסין. מדהים! אבל כל אלה היו הסחות דעת, מחשבות מחשבות מחשבות... הכל משתלב, גם הנקודה הזאת.

יש שאלות עמוקות ביותר שעומדות לי על קצה הלשון בסוגיות אלה... למה האירועים אירעו בסדר כזה דווקא, ואינני מעז אפילו להעלות אותן לדיון מחשבתי ביני לבין עצמי.

במבחן התוצאה, לאחר 70 שנה, מבינים שאין ליהודים מקום טוב יותר מאשר ארץ ישראל. רובם מרגישים כאן טוב. רובם רוצים את הארץ הזאת ולא ארץ אחרת.

יוסף כבר עמד על התופעה הזאת עם אחיו – לא משנה מה אתם חשבתם, אומר להם יוסף, הקב"ה חשב את המחשבות שלו, והמחשבות שלו היו לטובה. וזה מה שמשנה.

היינו כחולמים

אחת התכונות של האלוהים, שאותה לעולם לא נוכל להבין על בוריה ועומקה, היא תכונת הסבלנות. בתורה היא נקראת "ארך אפיים" (שמות לד ו).

הוא עושה מהלכים בחישובים של מאות ואלפי שנים. בעיניו זה כימים אחדים, אבל בעינינו, אלה חיי נצח. לכן, במבט הצר שלנו, מבט של חיי שעה, לעולם לא נוכל להבין ולחשוב את מחשבותיו, וגם על כך עומד הנביא ישעיהו (נה ח).

במלים אחרות, אם אתם רוצים לקבל קצה קצה של הבנה, איך חושב האלוהים... צריך לחשוב במונחים של מאות שנים, ולא במונחים של שנים בודדות.

הבוקר האיר לי המושג הזה של "ארך אפיים". ארך אפיים זה לעשות מהלך של מאות שנים לטובתנו, מהלך שבחלקו נראה נורא, ולדעת מראש שבשלב מסוים הוא ירחיק את העם שלו ממנו, אבל יש לו הסבלנות לדעת שעם השנים המחשבות האלה יתהפכו, וכאשר אנשים יראו את ההיסטוריה, הם יבינו.

הבלבול הנורא וטירוף הדעת, שהיה בשואה ולאחריה, המיט (ובצדק!) על רוב העם גל של מחשבות נוראיות ובלבולים.

*הנספים* נחשבו כ"צאן שהלך לטבח", אנשים חלשים שנלקחו כמו שה תמים להשמדה (ולכן אני כועס מאוד על האנדרטה של רפופורט, ראו ותבינו). היום מבינים עד כמה טעינו ועד כמה שפטנו אותם לא נכון, עד כמה היו גיבורים ואיזה עוול עשינו להם. בגלל הלך רוח כזה שורדים רבים שתקו את עצמם למוות. החלק הזה של השואה עבר כבר מהפך מושלם ועל כך אין שום חולק שעברנו מן הקצה אל הקצה.

חלק *מהשורדים* נחשבו כאנשים שעשו בוודאי משהו רע כדי לשרוד. ששיתפו פעולה. שהיו בזונדר קומנדו או בתפקידים אחרים כמו קאפו, או "זקן הבלוק", או קומנדו קנדה. שהם מכרו את נשמתם בשביל יום חיים או בשביל פרוסת לחם. היום מבינים שלעולם לא נוכל לשפוט אותם, ורובם היו אנשים טובים שניסו לעשות כל מה שבן אנוש יעשה על מנת לשרוד, וגם ניסו להיות יהודים טובים בתוך התנאים הנוראיים והבלתי אפשריים. הנושא הזה מובן יותר ויותר שאין לשפוט ואין להכליל וניתן לומר שמובן לרוב האנשים כיום.

*ואלוהים...* אלוהים נחשב אז כאיש הרע בכל הסיפור הזה. הדבר הכי טוב שיכלו לומר עליו אז, ולא להיצלב, היה שהוא "הסתיר פניו." שכאילו הלך לישון (פה לן יה) וזנח את עמו. זה הוביל חלק מן האנשים לומר שאם הוא יכול לעשות כך לעם שלו, אז הוא לא קיים (טיעון טאוטולוגי), או שאם היה רוע כזה בעולם, אז אין אלוהים.

הכעס עליו היה כל כך גדול, שייחסו אליו את כל הרע. ואלינו - מקימי המדינה, את כל הטוב. כאילו הכל קם כאן בלעדיו. הוא הרס ולא חמל (ואיפה הנאצים בסיפור הזה?), ואילו אנחנו תיקנו מה שהוא הרס. הקמנו מה שהוא החריב. לנו התהילה. לא לו.

וגם את זה אפשר להבין. ולקבל.

מספרים שפעם הגיע יהודי לרב גדול אחד (לא זוכר כרגע איזה רב אם זה היה החזון איש או הרב פיישנטיין), וביקש ממנו ברכה. והרב אמר לו - "ממני אתה בא לקבל ברכה? צא החוצה, חפש יהודי עם מספר על היד, ובקש ממנו ברכה. הוא יותר קדוש ממני!"

ארך אפיים... ארך אפיים הוא לעשות מהלך כזה מטורף וכואב, ולדעת שרק בעתיד, אולי בעוד 50 שנה, אולי בעוד 100 שנה, אולי בעוד 500 שנה, אנשים יתחילו להבין שאנחנו כמו הילדים שאבא לקח מאיתנו טבעת של פלסטיק ונתן לנו טבעת של יהלום. 

המהפך קרה אצלי כאשר התחלתי לראות את המהלך משנת 1740 ועד היום. את כל הסרט, ולא רק את חלקו. מי שרואה את זה מבין בקלות. שקרתה כאן סדרה ארוכה ארוכה של נסים, של תופעות לא ברורות ולא מובנות ולא ניתנות להסבר. מי שרואה את זה מבין שגם אם היו קמים בשנת 1740, כאשר היו כאן בארץ 5000 יהודים ובכל בעולם 1,350,000 בלבד - גם אם היו קמים כל הגדולים, החרדים, החסידים והחילונים מכל הארצות בעולם - ומתאחדים ומחליטים יחד (דבר שלא היה קורה לעולם) לעשות מהלך להקים מדינה - בארץ ישראל - ברור לנו שמהלך כזה לא היה מצליח לעולם.

כתב הנביא יחזקאל - אם אתם רוצים לדעת שיש אלוהים? ביום שתראו חזרה את היהודים בארץ ישראל, שכל אחד קם מהבית שלו במרוקו, בפולין, באוקראינה ובארצות הברית, ובא לגור כאן יחדיו עם אנשים שמעולם לא הכיר, מתרבות אחרת, שפה ומנהגים אחרים - כשתראו את זה, ואפילו אם לא תראו שום דבר אחר, תדעו שזו רק יד אלוהים. אך ורק יד אלוהים.

יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.  יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה':  בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי.  יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם-ה'.  {פ}

ועוד כתב הנביא יחזקאל - אתם רוצים לדעת שיש אלוהים? ביום שתראו שהארץ, שהיתה שוממה, במשך 2000 שנה, נענית ומקבלת את בניה, ופורחת, ובניה הופכים להיות המפתחים המובילים של מוצרי חקלאות בעולם (יהודים לא עסקו בחקלאות בגולה!) - תדעו שיש אלוהים.

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.

ועוד ועוד ועוד..... קצרה היריעה מלהכיל כאן.

המהלך הפלאי הזה, שהיה צפוי בתורה ספר ויקרא, שלפני הגאולה עם ישראל יתרבה בצורה *לא טבעית*, ואכן כך קרה. בשנת 1740 היו בעולם 1.35 מיליון יהודים בסך הכל. מאז מרד ביתר, ובמשך 1600 שנה, היו בעולם כמיליון יהודים. ופתאום ו-200 שנה לאחר מכן צמחנו פי 12!!! לכמעט 17 מיליון יהודים! צמחנו בקצב פי 4 מהקצב שצמחה האנושות!! וזאת למרות ואחרי ההתבוללות שהגיעה ל-50% באירופה!

מישהו בכלל זוכר איזה פחד אימים היה כאן לפני הכרזת המדינה? שחלק גדול מהעם ומהמנהיגים פחד לעשות כזה צעד? שהיו בטוחים שיום לאחר מכן יגמרו אותנו? מישהו בכלל זוכר שבקום המדינה היו פה בקושי 60,000 לוחמים (מחציתם שורדי שואה שברחו מאירופה כי אירופה לא רצתה אותם)? מישהו זוכר את הפחד והאימה שהיו כאן לפני מלחמת ששת הימים, שהיו בטוחים שזה, נגמר החלום הציוני?

ועוד כתב בספר ויקרא שמעטים מאיתנו יניסו אלפים מאוייבינו. שגם קרה בדיוק כך במלחמות ישראל. ואתם יודעים מה - אם אתם מקבלים ששורדי השואה הם המנצחים, אז חייבים אנו לומר, שמעטים שניצחו רבים, בהחלט אפשר וצריך וראוי לומר גם על השואה.

וההבטחה האלוהית לאברהם, שעם ישראל ישרוד לנצח, לא משנה מה יקרה, עמדה במבחנים בגדול, ומעוררת השתאות מגדולי ההוגים במהלך ההיסטוריה. זו הרי היתה המשימה הגדולה של הנאצים - לשבור את המיתוס הזה, שהעם היהודי ישרוד לנצח.

ועוד נקודות רבות שאני עומד עליהן בשעות ארוכות של שיעורים ביוטיוב.

וכשאנחנו רואים היום, 70 שנה אחרי קום המדינה, מה צמח כאן. למרות המלחמות, והקשיים, והעליות, והקליטה, והמשברים הכלכליים, האם אנחנו עד כדי כאן גאים לומר שהכל בזכותינו? מה שקרה כאן במשך 280 שנה, מאז 1740 ועד היום, הכל רק בזכות בני אדם?

כל מי שישר עם עצמו לא יכול לייחס לעצמו עד כדי כך גדולה לומר שהכל נעשה בלי עזרה. זו תופעה שלא היתה מעולם בהיסטוריה, ואפילו לא קרובה אליה.

מהותה של ענווה היא לדעת שאנחנו בעלי כוחות אדירים, אבל לדעת גם מי נותן ומסייע לנו לממש אותם.

ארך אפיים... צריך לחכות 70 שנה כדי שיבינו.

אבל לקב"ה יש סבלנות. הכל היה כרוך בפנים. כל המהלך. העליות והירידות. הכאב והכעס ולאחר מכן גם הנחמה. הוא לקח הכל בחשבון. מותר לכעוס, אמר אלי ויזל ז"ל. מותר שתהיה לך טרוניא. גם את זה הוא מקבל באהבה. 

-

"היינו כחולמים"

אחד הפסוקים המדהימים. בעומק שלו הוא אומר. שבעת הגאולה אנחנו לא נבין מה קורה כאן. הכל יהיה כל כך מהר, כל כך מבלבל, כמו חלום. לא נבין הכל, אולי נפרש את זה הפוך על הפוך.

אני חושב שזה מה שאומרים חז"ל שהגאולה באה "בהיסח הדעת", הדעת שלנו נתונה ועסוקה בדברים אחרים. ואנחנו בתוך מנהרת זמן של מהלך מטורף, שהתחיל מבקושי 5000 יהודים בארץ, למצב שיש כאן 6.5 מיליון יהודים, בארץ שלנו, משגשגת ופורחת, וחזקה מאי פעם בהיסטוריה.

זה לא חלום?

הבלבול, דרך אגב, לעניות דעתי, הוא בעיקר על מנת לבלבל את כל המתנגדים שהתנגדו טוטאלית להקמת המדינה, ובעיקר השונאים שלנו, ובראשם הכנסיה הנוצרית וגם שכנינו. שעד היום עומדים עלינו לכלותנו. מתוך הטירוף הזה, מתוך האופל הזה, פתאום צמחה לה מדינה.

"אז יימלא שחוק פינו..." אז, אחרי 70 שנה. כשנראה הכל מאחור. נבין שהיו כאן מהלכים אדירים. אחד הוביל לשני. אחד הרים את השני והכל כמו פאזל הוביל אותנו מעם נקלה ונרדף ובזוי, לעם גאה במדינה משלו, חזקה, והכל בין זאבים טורפים.

אז ימלא שחוק פינו.

אז, בנקודה הזאת, ולא לפני כן.

בדיוק כמו שהיה בשירת הים - אז ישיר משה - כמה דקות לפני כן כולם כעסו על ה', למה הוצאת אותנו, למה לקחת אותנו, למה ולמה, ופתאום ברגע אחד, הכל התהפך, אז, באותו רגע, פתאום הכל הסתדר, והם עמדו לומר שירה.

שירת הגאולה.

(התמונה - צולמה הבוקר מבית הכנסת "שירה חדשה" גבעת שמואל)

מסע לפולין עם ד"ר שי שגב​

ד"ר שי שגב - מוּדעוּת * העצמה * הצלחה​

ארבעת לוחות הברית - היום הרביעי לעומר

קטע מן הקריאה בתורה, שקוראים בדיוק היום, היום הרביעי לעומר

היום ארבעה ימים לעומר.

את היום הזה אני מקדיש ל... ארבעת לוחות הברית. כן, רבותיי, היו ארבעה, לא שניים. (ותודה לה' על ההארה הזאת מהבוקר). הרי השניים הראשונים לא נזרקו ולא נגרסו. הם היו קיימים בדיוק כמו הלוחות השניים. וכמאמר חז"ל: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון."

ואת זה אתם יכולים לקחת לאן שתרצו... אבל אני לוקח את זה למקום של ההיסטוריה – שאי אפשר לעולם להבין את ההיסטוריה של העם היהודי בלי להבין את הרעיון הזה.

בחג הפסח, אנו מציינים:

פסח – סימן הגאולה.

מרור – סימן השיעבוד.

מצה – המסמלת גם את לחם העוני וגם את לחם הגאולה.

רבן גמליאל היה אומר - מי שלא אמר את שלושת המונחים האלה, לא יצא ידי חובתו בפסח. שמא לא הבין את המהות של חג הפסח.. 
והלל הזקן? היה כורך הכל יחד - מבחינתי, זה אותו רעיון. 

ומה עם יום הזיכרון ויום העצמאות הצמודים זה לזה?

ובאותה נשימה, אי אפשר לדבר על השואה בלי לדבר על התקומה.

וידוע מאמר יפה של חז"ל, שאם אתה רוצה לדעת היכן נמצאת העיר, חפש את בית הקברות שנמצא מלפניה. כי אלמלא אלה השוכבים בבית הקברות, לא היו קיימים אלה החיים היום.

כפי שכותבת התורה כבר בהתחלה: ויהי ערב (גלות) ויהי בוקר (גאולה) – יום אחד. יום. אחד. המורכב משני החלקים האלה גם יחד.

וגם בטבע, חיים חדשים לא יווצרו לפני שהחיים הקודמים התאיינו. והצמח החדש לא יצמח לפני שירקב גלעינו.

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

זו המהות של שברי הלוחות (השבר והניתוק) והלוחות (התיקון) – המונחים גם יחד.

- הסדר הנכון... 

אבל חז"ל אומרים לנו עוד משהו חשוב, שהקב"ה תמיד מקדים תרופה למכה. זאת אומרת, שתהליך הגאולה, שמתממש במלואו לאחר הנפילה, מתחיל עוד לפניה. רק שלא תמיד אנחנו רואים את הדברים מראש, אלא בדיעבד.

את היסוד הזה ידעו היהודים בכל הדורות והוא חיזק אותם. כי ידעו שלאחר הירידה תבוא העלייה. וכתבו שאם ראית דור שצרות באות עליו כנהר, דווקא אז חכה לגאולה, כי היא תגיע.

כן, כן, זה גם מה שאמר האבא למויישלה בליל הסדר האחרון בוורשה...  

לוחות ושברי לוחות – מונחים בארון.

- מבט של נצח

ארבעה ימים לעומר – נצח שבחסד.

המבט של הגאולה הוא המבט הרחב. הרואה את כל הדרך. הרואה את הקלקול וגם את התיקון. את הירידה וגם את העלייה. את הגלות והגאולה. את החושך ואת האור. את האבל וגם את הנחמה. את הכישלון ואת ההצלחה. ואז מבין שהכל מכלול אחד.

הכל חסד.  

ואנחנו? עם הנצח.

- מבט של אמונה ממי שהיה שם... 

בלי שהדברים תואמו, הבוקר ידידי ורעי הרב בן אור שריקי מנהל ישיבת כפר מימון (איתם חזרתי ממסע לפולין לפני שבועיים בדיוק), ביקר הבוקר אצל הרב סיני אדלר, וראו את דבריו. אכן, עבור יהודים החיבור הזה, עד כמה שהוא קשה, הוא טבעי וברור. זהו חיבור שמגיע עד ברית בין הבתרים שבין אברהם אבינו לבין הקב"ה, שכבר אמרתי עליה, ואומר שוב ושוב – זהו האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה.  

- הרהורים להעמקה ולעיון:

1. מה יותר משמעותי, הלוחות או שברי הלוחות?

2. מה נקראים שני לוחות הברית – השניים או הראשונים? או אולי המכלול? ומדוע?

3. היכן לדעתכם עבר קו השבר בלוחות? מה היה צד אחד – אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים, וכל השאר צד שני? או אולי בחלק העובר בין מצוות בין אדם לחברו לבין אדם למקום?

תפארת שבחסד - משואה לתקומה

היום 3 ימים לעומר.

3 שנים חלפו מסוף מלחמת העולם השניה (8.5.1945) – נקודת השפל הגדולה של העם היהודי, שקם מהריסותיו ועדיין לא יודע מי נגד מי, לבין הכרזת העצמאות (14.5.1948) – הסמל לעוצמה וזקיפות הקומה היהודית.

שלוש שנים בלבד. איך קרה המהפך הזה?!?

אנחנו מדברים הרבה על השואה, אולם לא מדברים מספיק על החוט המקשר בין השואה לבין התקומה, הגורם הזה שהוביל להקמת המדינה.

בתום המלחמה היו בארץ ישראל כ-500 אלף יהודים למול למעלה מכפול תושבים ערבים שרובם עויינים, מבלי להכניס את המדינות העוינות השכנות. על פי כל קנה מידה, מספר זה לא הספיק להקים מדינה, ודאי לא מול האתגרים הרבים בפניהם ניצבנו, ללא הכרת האומות, מול כמות אויבים כה גדולה, וללא סיוע מבחוץ.

ברחבי אירופה הסתובבו כרבע מיליון יהודים שלא היה להם פיתרון. רובם יהודי פולין שברחו לרוסיה בזמן המלחמה, ועל פי הסכם בין רוסיה לפולין משנת 1946, רשאים וזכאים היו לחזור לפולין, ארץ מולדתם. אלא שלא היתה להם קבלת פנים כל כך מלבבת, ואז הבינו, שלחזור למקומות שמשם נלקחו לרצח – זה לא פתרון. ולחיות במחנות עקורים – זה גם לא פתרון. וארה"ב לא מוכנה לקבל אותנו (ועל פי ועידת אוויאן שהתקיימה 10 שנים קודם לכן – גם מדינות אחרות לא רצו אותנו, כזכור - המצב לא השתנה כאשר היינו עניים מרודים ללא פרוטה בכיס).

לרבים רבים מהם נותרה רק אופציה אחת – ארץ ישראל. איך אנו אומרים בתפילת ההלל - "אבן מאסו הבונים - היתה לראש פינה."

אבל גם לשתי קבוצות אלה - שארית הפליטה מחד, ותושבי הארץ מאידך - שהיו זקוקות זו לזו, היה קשה מאוד לשתף פעולה אלמלא היו חלוצים שהחלו בהתארגנות וכמובן גם מימון לביצוע הפעילות. 

ואז מגיעה שעה יפה של העם היהודי בחיבור בין שארית הפליטה לבין היישוב בארץ ישראל, לבין יהודי התפוצות. שעה יפה של ערבות הדדית ושיתוף פעולה בהן כל צלע תרמה את שלה. 

בשלב הראשון כמובן השורדים. מתוך האפר והאפילה  והרבה לפני הסיוע מארץ ישראל, הם התעוררו, קמו והחלו להתארגן. וליצור יש מאין. התארגנויות בערים שונות ובמחנות העקורים לחבר מחדש את הנקודות, את הקהילה, סיוע כלכלי ראשוני, קורת גג, חיפוש קרובים, ועוד ועוד בנוסף להתארגנות בנושא ארץ ישראל. אלמלא היו השורדים קמים על רגליהם, כל היתר לא היה קורה. רבים מאוד משורדים אלה יגיעו לארץ ישראל ויילחמו במלחמת השחרור. כמחצית מהכוח הלוחם היה מן הגח"ל. חלקם הגדול הגיע - אם לא ממש לארץ אז בסמוך לשעריה (בקפריסין), ובסמוך מאוד להקמת המדינה היה זמין מאוד לתרומה למאמץ המלחמתי (מבלי להיכנס לשאלת הגח"ל והמוכנות שלו - הם באו ותרמו את חלקם). 

ובמקביל ובמיוחד במחנות העקורים חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית (לרבות רבנים באותם צבאות) החלו להושיט יד  לשורדים, ובמיוחד חיילי הבריגדה שלא חזרו לביתם בסוף המלחמה אלא נשארו שם על מנת להושיט יד לחזק ולחבק (היתה משמעות מורלית עצומה לקיומו של חייל יהודי מארץ ישראל במחנות האלה), לסייע בגיבוש הקהילה, לתרום ציוד ככל שיכלו, לסייע בלימוד עברית, ובכל נושא בו יכלו לסייע על מנת לקדם את ההעפלה. 

בשלב השני היישוב היהודי הצעיר שלח את חברי וחברות המוסד לעליה ב' האמיצים, שמגיע לרחבי אירופה, ומכניסים ביהודים ציונות, ומושכים אותם באהבה רבה לארץ ישראל. ואותם יהודים, שרק הרגע קמו מהאפר, לוקחים את מה שנותר להם, על טפם, ועושים את יציאת אירופה - פוסעים ברגליהם הכושלות ונוסעים במשאיות רעועות מאות קילומטרים ברגל, מבריחים גבולות, חוצים הרים ויערות, מגיעים עד נמלי אירופה, ומשם – באניות עוד שלושה חודשים – עד לארץ ישראל.

במקביל לאלה היה צורך גם במימון הפעילות העצומה,  ולכך יצויין לטובה ארגון הג'וינט מאמריקה שתרם כספים רבים למימון הפעילות.  

תנועת הבריחה. זה השם. היהדות - העם היהודי - התגייסו לעזרה הדדית. השעה היפה של העם היהודי. 

יהודים מגיעים לארץ ישראל, והבריטים מקבלים את פניהם עם רובים ומוליכים אותם למחנה מעצר בעתלית או במקרה הגרוע יותר, למחנות הסגר בקפריסין.

ושוב התמונה חוזרת – 
- מפרידים נשים וגברים. 
- מקלחות...
- תא חיטוי (מזכיר מאוד את המתקן בסאונה בבירקנאו, למי שהיה)
- מגדלי שמירה
- גדרות

בינתיים מפורסם דו"ח המפרט את מצבם העגום של היהודים במחנות העקורים באירופה, שמזכיר מאוד את מצבם לפני תום המלחמה. אבל לא החמלה הניעה את אומות העולם, אלא הרצון לסגור את המלחמה, ואת הגבולות, ולהתקדם קדימה. ומאות אלפים במחנות עקורים - הפריעו להם. אלה היו ה"קוץ" שצריך למצוא לו פתרון. להעיף אותו מאירופה. (כן כן, גם לא זה עושה אסוציאציה לא נעימה).

אז מינו את ועדת אונקסקופ, שמצאה את הפתרון הגאוני – ניתן ליהודים מדינה בארץ ישראל. גם זה עבר ממש ממש בקושי - ועל כך יש לי מאמר שלם, על כ"ט בנובמבר, ואין כאן מקום להרחיב.

תוך שלוש שנים מתום המלחמה הגיעו לארץ עוד למעלה מ-150,000 איש, רובם המוחלט משרידי יהדות אירופה.

עם ישראל חיכה להם. ארץ ישראל חיכתה להם. זה היה ה"מכה בפטיש". מתוך 60 אלף לוחמים שאחזו בנשק במלחמת העצמאות, מחצית מהם היו גח"ל - מעפילים כאלה ששרדו את השואה ועברו את כל המסלול ובקום המדינה התייצבו למאבק על עצמאותה. 

התקיימה נבואתו של הגאון מווילנא, 180 שנה קודם לכן – כאשר יהיו למעלה מ-600 אלף יהודים בארץ, ישראל, תקום המדינה.

ובמונחים קבליים - התפארת שבחסד. לראות את התמונה השלמה. לראות איך כל החלקים משתלבים לסיפור אחר מופלא.

ממליץ בחום להגיע למוזיאון בעתלית, לקחת את הסיור, אולם לאחר מכן לא לוותר על שלושת הקרונות שנמצאים בצד ומספרים את סיפור "הבריחה", ובסמוך לשם, שביל הבריחה החדש, שהוקם על ידי קק"ל.

המסר הגדול והחשוב ביותר של חג הפסח

בשבת שעברה הייתי בלובלין, פולין. עיר זאת איכלסה טרום השואה 43,000 יהודים. מיד לאחר שגורשו להשמדה (רובם לבלז'ץ ומיעוטם למיידנק)  הנאצים ימ"ש עברו עם דינמיט בית בית והחריבו את כל הבתים ברובע היהודי בלובלין, כך שלא נותר ממנו זכר. כך, למשל, במקום בו עמד בית הכנסת הגדול של המהרש"ל, שהכיל 3000 מקומות ישיבה (!) עובר היום כביש מהיר. ובמקום בו עמדו בתי תפילה ובתי מגורים, מסביב לטירת לובלין, יש מדשאות, קניון ועוד. דווקא בשבת זאת קיבלתי את תובנה משמעותית מאוד שארצה לשתף אתכם כאן.  

לליל הסדר יש משמעות מיוחדת, ותפקיד מיוחד ומוגדר במורשת היהודית – זהו החג בו מתכנסים אנו, כל בני המשפחה, על מנת להעביר את המסר האמוני החשוב ביותר הכולל שלושה שלבים:

לוח זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת
הגדול של לובלין
(הצילומים שלי - ש.ש.)

שלב א': הקב"ה כרת ברית עם אברהם, לפיה יתן לו את הארץ. לברית שני שלבים עיקריים – "ידוע, תדע".

שלב ב': הקב"ה קיים את החלק הראשון של הברית בעת יציאת מצרים – "ברוך שומר הבטחתו".

הלכך, במשך דורות רבים – הועבר המסר המרכזי של ליל הסדר, שכפי שהתקיים שלב ב', יתקיים גם שלב ג'.

בליל הסדר אנו מזכירים את שלושת השלבים – הברית, יציאת מצרים (דווקא היציאה), ובהמשך: התפילה לקיבוץ גלויות וגאולה שלמה. 

כל ההליכים והתהליכים האופפים את ליל הסדר נועדו להעביר ולהטמיע את המסר הזה מדור לדור. מדוע?

כאן עמד בית הכנסת הגדול של לובלין.
היום עובר כאן כביש ראשי (מימין)
ושביל להולכי רגל

מכיוון שבתקופת הגלות, מה שיתן כוח לתקוה לחזור לארץ, הוא כוחה של האמונה בקיומה של ההבטחה. לכן אנו פותחים במלים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל..." והיא (ההבטחה) שעמדה לנו – מכיוון שבכל דור ודור עומדים עלינו, ואלמלא הביטחון בקיומה של ההבטחה, היינו מפסיקים לייחל "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

לתוקף המהותי של עניין זה התוודעתי דווקא בלובלין. אנשים גורשו מהונגריה באמצע שנת 1944. אלה ששרדו חזרו הביתה לאחר פחות משנה, אבל הבתים שלהם כבר לא חיכו להם. ליהודי לובלין לא היה לאן לחזור. גם אם מאוד מאוד נרצה להקים מחדש את בית הכנסת המהרש"ל לא נוכל, כי עובר שם כביש ראשי. למעשה, המבנה היחיד, היחיד, שהצליחו להציל בלובלין, ואף הוא לאחר מאמצים דיפלומטיים, ולאחר קרוב ל-60 שנה מתום השואה, היה של הישיבה.

ועתה הכל מובן – אברהם עובר בארץ, הוא טרם קיבל את הציווי של "לך לך". הקב"ה מבטיח את הארץ לו ולזרעו. אברהם שואל, כיצד אתן סימן לבניי, שהם יקבלו את הארץ גם לאחר שנים? כיצד יקבלו סימן שלא יתייאשו? איך נוכל להבטיח שגם לאחר 1500 שנה במרוקו, פולין וצרפת, אנשים ימשיכו לקוות?

על כך כורת איתו הקב"ה את הברית בין הבתרים. גר יהיה זרעך. אמנם יהיה גר. אולם בצורה מדוייקת הוא יצא. יצחק נולד בפסח. בני ישראל יצאו ממצרים בדיוק 400 שנה לאחר מכן. בעצם היום הזה. זו ההוכחה.

לאחר שיצאנו ממצרים קיבל המלך ציווי מיוחד שלא להרבות לו סוסים, על מנת שהעם לא יתפתה לחזור למצרים. ככל שמדובר בתקופת השואה, נוצר מצב שבו בתי היהודים הוחרבו, או שהשתלטו עליהם עמים אחרים ולא איפשרו להם לחזור. הכיוון: ארץ ישראל.

מסביב לטירה - כאן עמדו בתים של יהודים. היום - דשא

הרבה יהודים התאהבו בגולה. משל למה הדבר דומה? לילדה שיש לה טבעת מפלסטיק. ובא אביה ומעוניין להחליף את טבעת הפלסטיק בטבעת זהב. והילדה בוכה וצועקת וצורחת, אבל האב נאלץ לעשות זאת, ומאמין שיום אחד תבין הילדה, מה המתנה שקיבלה.
הגולה אף פעם לא היתה המקום שלנו. 

וקרה הפלא האדיר הזה, למרות שבמשך 2000 שנה עברו ונלחמו על הארץ הזאת רוב האימפריות, ולמרות כל האתגרים, הארץ האירה פניה דווקא אלינו.

היום, בחלוף שבעים שנה, ברור לכולם שמדינת ישראל הינה סיפור הצלחה לא יתואר. סיפור עוף החול של העם היהודי. הנתונים לא מפסיקים לזרום, ונערך היום גם כנס גדול בשם זה. אסור לנו לשכוח מה היה בקום המדינה. סכנת הקריסה הכלכלית, הסכנות הבטחוניות. מכל אלה הצלחנו לקום, קומה זקופה.

ב-30 השנים האחרונות אנו רואים עליה ברמת החיים בכל קנה מידה. תושבי הארץ הוכפלו, הילודה גדלה, תוחלת החיים הוארכה ב-7 שנים, רזרבות המט"ח הוכפלו כמעט פי 30, החוב הלאומי פחת מאוד, הוצאות הביטחון (כחלק מהתוצר) צומצמו פי 4, הסיוע האמריקני (כאחוז מהתוצר) פחת פי 7, הייצוא הכולל שלנו גדל פי 10, האינפלציה ירדה מ-18 אחוז לשנה, לפחות מאחוז אחד. השקל הפך להיות מטבע חזק ויציב.

הצמיחה במשק הישראלי הציבה אותו במקום השני ב-OECD, סיכוני האשראי פוחתים, הדירוג העולמי עלה, ההכנסה הכספית של משקי הבית גדלה, מספר המפרנסים גדל, האבטלה צנחה.

ישראל הפכה יותר ויותר אטרקטיבית. בממוצע עולים ארצה בשנה כ-25,000 עולים, וחוזרים לישראל 10,000 יורדים, לעומת 15,000 יורדים, שרובם עולים שלא הצליחו להיקלט. למרות כל הצעקות והקשיים כביכול, ישראל מדורגת במקום ה-11 ברמת האושר. תופעת בריחת המוחות נבלמה, והם חוזרים ארצה ונקלטים כאן בעמדות הובלה. מערכת הבריאות שלנו במקום ה-9 במדד הבריאות העולמי. שיפור ניכר בתוצאות בחינות הבגרות, ועוד ועוד ועוד. כל מי שמעוניין מוזמן לעיין בספר ולהיווכח בפני עצמו במה שנראה כנס של מאה השנים האחרונות.

ישלי שיעורים של שעות ארוכות על הפלא הגדול הזה של תקומת עם ישראל, שככל שעוסקים בו יותר, מבינים עד כמה הוא גדול – וכל המרבה, משובח.

התפקיד שלנו כהורים-מחנכים, הוא אפוא להעביר את המסר הזה לילדינו, כפי שהעבירו לנו במסגרת שרשרת הדורות. אלא שכיום הדבר הרבה הרבה יותר קל, מכיוון שאפשר להבין ולראות בעיניים – ברוך שומר הבטחתו לישראל! 

פסח כשר ושמח לכולנו.  

חשוב להבהיר, כי אין באמור לעיל בכדי להפחית ולו במאומה מהצער העמוק מהאסון העצום שניחת על היהדות והיהודים בתקופת השואה. השואה היא מחיר כבד מאור בכל קנה מידה. והצלחתה המטאורית של המדינה שלנו היא גם הנחמה שלנו וגם הנקמה שלנו. 

"הייתי בטוח שאני היהודי האחרון"

נשאתי דברים השבוע באחד מבתי הכנסת בגבעת שמואל. התחלתי בדברי חז"ל, שלעולם פרשת "כי תבוא" נקראת לפני ראש השנה, מכיוון שזו הפרשה עם הכי הרבה קללות, ורוצים שתעלה שנה וקללותיה".

השבוע לפני 76 שנה, ב-1 בספטמבר, החלה מלחמת העולם השניה. כידוע, התאריך העברי והלועזי מתמזגים מדי 19 שנה. השנה נסגר המחזור הרביעי (19 × 4). דהיינו, מלחמת העולם פרצה בדיוק כמו השבוע, לפני פרשת כי תבוא, פרשת הקללות, לפני תום השנה. תכלה שנה וקללותיה.

אבל זה לא הכל.

מלחמת העולם לא פרצה בסופה של שנה רגילה. היתה זו שנת תרצ"ט. לא היתה זו סופה של שנה, אלא סופה של מאה. שנת תרצ"ט נפתחה בליל הבדולח, והסתיימה בפתיחת מלחמת העולם. אמור מעתה, לא תכלה שנה וקללותיה, אלא תכלה *מאה* וקללותיה. ולא סתם מאה. שנת תרצ"ט סיימה אלפיים שנות גלות. המאה שנפתחה 10 ימים לאחר מכן, התחילה את עידן הגאולה. העידן של קיבוץ גלויות, הקמת המדינה ועוד, דברים שכלל לא היו ברורים וודאי לא מובנים מאליהם בשנת תרצ"ט.

אבל זה עדיין לא הכל.

פרשת הקללות מסתיימת בהפטרה מדהימה, המבטיחה גאולה וקיבוץ גלויות, מבטיחה שעם ישראל יחזור ויפרח, ומסיימת במלים "אני ה', בעיתה אחישנה".

עוד לפני שהתחילה הפורענות, הנביא זרע את זרעי הגאולה. אם אתה רואה דור של פורענות, תאמין שגם הגאולה תבוא לאחר מכן. ובלשון חז"ל - אם ראית דור שרות באות עליו כנהר, חכה לו - למשיח, לגאולה. אל תתייאש.  כי אחרי הנפילה תבוא הצמיחה. עם ישראל ישרוד לעד.

"ומה היה בפיהם של כל הנספים?" שאלתי. והתשובה: "זכרו אותנו. זכרו והזכירו.

איזו מין בקשה זו, שניה לפני המוות? מה היא  מלמדת? היא מלמדת, שלמרות שנראה שזה סוף העולם, או לפחות סופו של העם היהודי, הם מאמינים שהשואה תסתיים ועם ישראל לא ייכחד. שיהיה מי שיישאר. למה? אמונה. אין היגיון. רק אמונה בת אלפי שנים בנצחיות עם ישראל. לכן, מתוך ידיעה שיהיה מי שיישאר, ביקשו שיזכרו ויזכירו אותם.

ואכן. השואה הסתיימה. עם ישראל שרד, למרות הסיכויים, קם מן האפר וההריסות,  עלה לארצו, הקים כאן מדינה והפך את השממה לגן פורח, למרות שבעה עממים מסביבנו שמחפשים את השמדתנו. אין שום הסבר הגיוני לפלא הזה.

דבר התורה הראשון אי פעם ששמעתי מאבא שלי, בינקותי ממש, היה בסמוך להולדתי, ששה חודשים לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים. 

"כיצד מסתדר צמד המלים הזה - 'בעיתה אחישנה?' שאל. חז"ל פרשו את זה - אם זכו ישראל, תגיע הגאולה במהירות. אם לא זכו, תגיע בזמן. אולי זה לא יהיה כל כך מהר, אבל זה יקרה. מובטח לנו. 

והינה, לאחר מלחמת ששת הימים, בא לנו פירוש חדש - אל תאמר "אחישנה" אלא אחי-שנה - אחי בגימטריא 19. 19 שנה. 19 שנה בדיוק מאז הקמת המדינה - מלחמת ששת הימים. דהיינו הנביא ציין בדיוק את שיאו של המהלך, העת שלו הוא - 19 שנה. 

ואם תרצו - 2000 שנה המתנו להקמת המדינה - זה ה"בעיתה". ו-19 שנה לאחר מכן, היתה המלחמה הקצרה, המהירה והמוצלחת ביותר בהיסטוריה. זה ה"אחישנה". והנבואה הזאת ניתנה מתי? באותה פרשה של הקללות. הוא אשר אמרנו. 

סיימתי בברכת שנה טובה, ואז נגשו אלי שני יהודים נרגשים. שניהם ניצולי שואה, מתוך שלושה שישבו שם.

האחד אמר לי, "נולדתי בן יחיד להוריי,  לאחר 18 שנות נישואים. לקחו את אבא שלי למחנה ריכוז, משם הוא לא חזר. אבל הוא הצליח להעביר אלי מכתב קצר ובו בקשה אחת, שלאחר שהכל יסתיים אגדל את בני כיהודי".

השני, יהודי בן 96 עם מספר על היד אמר לי בקול רועד, "בשלב מסוים, בראש השנה, נאלצתי לעבוד במפעל. ידעתי שראש השנה. היבטתי מסביב. הייתי בטוח שאני היהודי האחרון שנשאר והחלטתי לעשות הכל על מנת לשרוד. לספר את הסיפור. כי האמנתי שעם ישראל לא ייכחד. אפילו אם נשארתי אחרון, מוטלת עלי האחריות להמשיך את העם היהודי. והחזקתי מעמד למרות כל הקושי וזכיתי לעלות לארץ הקודש ולראות בקומת מדינת ישראל יחד עם ניניי. היש ניצחון גדול מזה?"

כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■