חג האמת - חג החירות

י"ד ניסן הוא תאריך אדיר בשנה. אנחנו מדברים רבות על חירות. אבל לא מדברים על התנאי לחירות, שהוא האמת. החמץ הוא השקר. האוויר המנופח. ביעורו מביא את האמת. והאמת משחררת.

בסרטון שהעליתי לא מזמן על סימני הגאולה הראיתי שאחד משלושת הסימנים הוא האמת. כי שקר לא יכון עם הגאולה.

על פי המסורת, י"ד ניסן הוא יום הולדתו של אברהם אבינו. (כנראה) הוא היום בו התבשר על הבטחת הארץ, ועל מסלול הגאולה; הוא היום בו התגלה אליו ה' לאחר ברית המילה שערך ובו התבשר על הולדת בנו, הוא היום בו נולד בנו, הוא היום בו נפטר ונכדו יעקב קנה את הבכורה, הוא היום בו יצאו בני ישראל במצרים. לא סתם הלילה שאחריו הוא ליל שימורים - עד יציאת מצרים, התאריך שנשמר על ידי הקב"ה. לאחר יציאת מצרים - משמרת תאריך זה הועברה לעם ישראל.

י"ד ניסן הוא היום בו שחטו בני ישראל את השקר המצרי האלילי. למחרת יצאו לחירות.

י"ד ניסן הוא היום בו נולד הרמב"ם גדול הפוסקים, ממשה - ששחרר אותנו - עד משה, לא קם כמשה. אין תאריך מתאים יותר להולדתו של הנשר הגדול.

ערב פסח, י"ד ניסן - 19 באפריל 1666 [כמו השנה] הוא היום בו התנפצה נבואת/משיחיות השקר של שבתי צבי, עת הוגלה על ידי הווזיר התורכי למבצר בגליפולי. כי נצח ישראל לא ישקר.

ערב פסח, י"ד ניסן - 19 באפריל 1943 [כמו השנה] הוא היום בו הצליחו יהודים נצורים בגטו לחולל את המרד הגדול של גטו ורשה, והראו שנצח ישראל לא ישקר. הנאצים החזקים והגדולים לא יכלו לקומץ אנשים, הם נאלצו להביא תותח ולהשתמש בכוח אש גדול פי כמה וכמה וכמה, כולל שריפה של הגטו, הזרמת גז, וגם אז לקח להם כשלושה שבועות עד שהכניעו את המרד. אבל את הרוח, אז כמו היום, לא הצליחו להשמיד. לא בכדי הם הפכו לסמל.

הנביא זכריה מנבא לנו שלעתיד לבוא כל הצומות על החורבן ייהפכו לימי שמחה, ומסיים במלים: "והאמת והשלום אהבו". המילה "אהבו" בגימטריא 14 - י"ד. רמז ליום הזה, י"ד ניסן, שבו צפה האמת, כחלק מתהליך היציאה לחירות.

מאחל קודם כל לעצמי.. ולכולנו שנזכה לאחוז במידת האמת. שמביאה את הגאולה ואת השלום ואת החירות.

חג שמח, כשר ובריא לכולנו. 

<3 span="">

עם הנצח, עיר הנצח, תורת הנצח

ללא ספק היה זה השבוע של ירושלים. השבוע שהתחיל בזכייתה של נטע ברזילי והכרזתה: "בשנה הבאה בירושלים". כידוע, ניתנו הוראות פנימיות, אפילו לא לציין את שמה של ירושלים בשידור, והזכיה באה כתשובת נגד מוחצת. השבוע המשיך כמובן בשלושה ימים מלאים ועמוסים לציון 51 שנה לשחרור ירושלים. 51 כמנין "נא" – אנא ה' הצליחה נא. וביניהם חנוכת שלוש שגרירויות בירושלים, ובראשן האמריקאית, אירוע שקשה להפריז בערכו.

51 שנה חלפו מאז שחרור העיר, עד שהעולם מתחיל להכיר ולהודות בכך שירושלים היא היא עיר הבירה של העם היהודי ומדינת ישראל. 51 שנים של הרחבה ובניה ושגשוג יצרו את העובדות בשטח, שלא ניתן עוד לערער עליהן. ברור מאליו, ככל שדבר יותר נחשק, יש עליו יותר מלחמות. העובדה שאומות העולם נלחמו ונלחמות כל כך על ירושלים, רק צריכה לעורר בנו את ההכרה בחשיבותה והגאווה שמכל העמים דווקא אנו זכינו בה.  

אחד מסודות הגאולה, כפי שלימד הגר"א את תלמידיו, וכפי שהם מימשו במסירות נפש, היה סוד "הרחיבי מקום אוהלך...", על פיו הגאולה תלויה בפריצת החומות והפעולה למען ההרחבה. היו אלה תלמידי הגר"א וממשיכיהם, שיצאו מן החומות והקימו את השכונות הראשונות מחוצה להן. אחת מהן היא "נחלת שבעה", שאבן הפינה שלה הונחה בתאריך ה' אייר (שהוא יום מסוגל על פי תלמידי הגר"א) תרס"ט (98 שנה לפני שחרור ירושלים).

כמו במקרים אחרים, בהם נשמעו קולות של מורא מצעדים חד צדדיים, כמו הקמת המדינה, והכניסה לשחרור ירושלים, כך גם היו הסתייגויות עצומות מהיציאה מהחומות ואנשים חששו לצאת וללון מחוץ לירושלים. הם העדיפו לחכות שיבנו 50 בתים קודם לכן. הדבר מזכיר את הוויכוח הגדול האם להתחיל לבנות את המדינה הצעירה מאפס, מאחד מעיר ושניים ממשפחה (ציונות מעשית), או שמא לחכות להסכמת האומות (ציונות מדינית). בסופו של דבר, אלמלא החלוצים שהיו מוכנים לפרוץ את הדרך, לא היינו מגיעים לשלב המדיני.

כך היה גם בנוגע לירושלים. אחד ממנהיגי הציבור החרדי, הרב יוסף (יושע) ריבלין החליט שאם אין אחרים, הוא עצמו יוצא לגור בבית הבודד בנחלת שבעה, הוא ורעייתו ובתם היחידה שנולדה להם אחרי 15 שנות נישואים. כך הם התגוררו מחוץ לחומה במשך שנתיים ושמונה חודשים, עד שמשפחות אחרות הצטרפו אליהן. המשפחה שלמה מחיר כבד. באחת הפעמים שר' יוסף לא היה בביתו, פרץ אליו ערבי וניסה לאנוס את אשתו. היא נלחמה איתו בכל כוחה, הצליחה לחטוף את הפיגיון שלו ו(בשפתנו כיום) "לנטרל" אותו. אולם המאמץ הכבד עלה לה בחייה והיא נפטרה לאחר זמן מה. ואף איבד את ביתו כאמור. אולם לא התייאש.

כאשר אנו חוזרים אחורה בזמן אנו מוצאים שוב ושוב את אותה התופעה, תמיד היינו זקוקים לאותו אחד, או לאותה אחת, שיהיו מוכנים לצעוד בראש, לסכן את עצמם, על מנת לפתוח פתח לאחרים.

אברהם, שנכנס לכבשן האש. משה, שיצא מהארמון המפנק, ונלחם במצרי שהכה איש עברי. נחשון בן עמינדב, שזינק למים הסוערים. יהושע, שצווה "בחר לך אנשים – וצא" – צא מן הענן – "והילחם בעמלק". ועוד רבים אחרים שפתחו לנו את הפתח.

אברהם אבינו כונה "אברהם העברי", מכיוון שהוא היה מוכן לעמוד לבד, מעבר לנהר. מחוץ לחומות. כנגד כולם.

כך היתה גם הבחירה לקבל את התורה. הר סיני הוא ההר שבו ירדה השנאה לעולם. הקנאה בעם ישראל. ההחלטה לקבל את התורה, ללא שאלות, היתה החלטה בלב אחד להפוך לעם קדוש, עם מיוחד, עם שיקדיש את חייו למען שימור התורה, וב"תמורה" יזכה בשנאת העולם. עד כמה עם מוכן להתמסר למשימתו, על מנת לממשה? עד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת, על מנת למלא את ייעודו?

תשאלו את הגיבורים משיבת ציון. את החלוצים. את ההרוגים והשרופים על ייחוד קדושת שמו.

על מנת למלא את ייעודו, עם ישראל צריך היה להיות כפי שהוא. לא עם גדול, לא ריבוי של אנשים. אלא דווקא מעט. מעט ואיכותי. אילו היו רבים, כל אחד היה זורק את האחריות אל כתפי השני. דווקא מכיוון שאנחנו מעטים, כל אחד יודע שיש לו אחריות אישית לכך שנר התמיד ימשיך לבעור, בכל רחבי הגלובוס – אם לא בריתי יומם ולילה...  

עם הספר. לימוד התורה העניק לעם היהודי את השכל כמו גם את הכוחות לשרוד בין שבעים זאבים במשך תקופה של אלפי שנים. הצלחנו לעשות זאת כנגד עמים שקמו לכלותינו בכל דור ודור, ובידינו לא היה לא נשק, ולא כלי מלחמה, ולעתים גם לא ממון, אלא רק חכמתנו, החכמה שקיבלנו ולמדנו מהתורה. לא לחינם כאשר הנאצים ימ"ש הגיעו ללובלין, הדבר הראשון שהם עשו היה לשרוף את כל הספרים שבישיבה ובכך בקשו למחוק את החכמה היהודית. 

גם כיום מלמדים אותנו משמים שוב ושוב – אין לנו לסמוך רק על עוצמתנו הצבאית. בגולה שרדנו ללא עוצמה צבאית. במלחמת השחרור ניצחנו למרות שהיינו בנחיתות צבאית משמעותית. לאחר מלחמת ששת הימים לא למדנו את הלקח, ושילמנו את המחיר במלחמת יום כיפור. ובשנים האחרונות, כל הכוח האדיר שלנו אינו מעניק תשובה ניצחת כנגד טרור של עפיפונים וסכינים. אשרינו שיש לנו צבא וכוחות ביטחון מהמעולים בעולם, ישמרם ה', אבל לא לשכוח מי נתן לנו את הכוח לעשות חיל.

התורה ניתנה לנו על ידי הבורא. ניתנה – מלשון מתנה. והנותן – בעין יפה הוא נותן. אין עוד ספר כזה. וזה החג להוקיר אותו עד מאוד. חג שמח!

היינו כחולמים

אחת התכונות של האלוהים, שאותה לעולם לא נוכל להבין על בוריה ועומקה, היא תכונת הסבלנות. בתורה היא נקראת "ארך אפיים" (שמות לד ו).

הוא עושה מהלכים בחישובים של מאות ואלפי שנים. בעיניו זה כימים אחדים, אבל בעינינו, אלה חיי נצח. לכן, במבט הצר שלנו, מבט של חיי שעה, לעולם לא נוכל להבין ולחשוב את מחשבותיו, וגם על כך עומד הנביא ישעיהו (נה ח).

במלים אחרות, אם אתם רוצים לקבל קצה קצה של הבנה, איך חושב האלוהים... צריך לחשוב במונחים של מאות שנים, ולא במונחים של שנים בודדות.

הבוקר האיר לי המושג הזה של "ארך אפיים". ארך אפיים זה לעשות מהלך של מאות שנים לטובתנו, מהלך שבחלקו נראה נורא, ולדעת מראש שבשלב מסוים הוא ירחיק את העם שלו ממנו, אבל יש לו הסבלנות לדעת שעם השנים המחשבות האלה יתהפכו, וכאשר אנשים יראו את ההיסטוריה, הם יבינו.

הבלבול הנורא וטירוף הדעת, שהיה בשואה ולאחריה, המיט (ובצדק!) על רוב העם גל של מחשבות נוראיות ובלבולים.

*הנספים* נחשבו כ"צאן שהלך לטבח", אנשים חלשים שנלקחו כמו שה תמים להשמדה (ולכן אני כועס מאוד על האנדרטה של רפופורט, ראו ותבינו). היום מבינים עד כמה טעינו ועד כמה שפטנו אותם לא נכון, עד כמה היו גיבורים ואיזה עוול עשינו להם. בגלל הלך רוח כזה שורדים רבים שתקו את עצמם למוות. החלק הזה של השואה עבר כבר מהפך מושלם ועל כך אין שום חולק שעברנו מן הקצה אל הקצה.

חלק *מהשורדים* נחשבו כאנשים שעשו בוודאי משהו רע כדי לשרוד. ששיתפו פעולה. שהיו בזונדר קומנדו או בתפקידים אחרים כמו קאפו, או "זקן הבלוק", או קומנדו קנדה. שהם מכרו את נשמתם בשביל יום חיים או בשביל פרוסת לחם. היום מבינים שלעולם לא נוכל לשפוט אותם, ורובם היו אנשים טובים שניסו לעשות כל מה שבן אנוש יעשה על מנת לשרוד, וגם ניסו להיות יהודים טובים בתוך התנאים הנוראיים והבלתי אפשריים. הנושא הזה מובן יותר ויותר שאין לשפוט ואין להכליל וניתן לומר שמובן לרוב האנשים כיום.

*ואלוהים...* אלוהים נחשב אז כאיש הרע בכל הסיפור הזה. הדבר הכי טוב שיכלו לומר עליו אז, ולא להיצלב, היה שהוא "הסתיר פניו." שכאילו הלך לישון (פה לן יה) וזנח את עמו. זה הוביל חלק מן האנשים לומר שאם הוא יכול לעשות כך לעם שלו, אז הוא לא קיים (טיעון טאוטולוגי), או שאם היה רוע כזה בעולם, אז אין אלוהים.

הכעס עליו היה כל כך גדול, שייחסו אליו את כל הרע. ואלינו - מקימי המדינה, את כל הטוב. כאילו הכל קם כאן בלעדיו. הוא הרס ולא חמל (ואיפה הנאצים בסיפור הזה?), ואילו אנחנו תיקנו מה שהוא הרס. הקמנו מה שהוא החריב. לנו התהילה. לא לו.

וגם את זה אפשר להבין. ולקבל.

מספרים שפעם הגיע יהודי לרב גדול אחד (לא זוכר כרגע איזה רב אם זה היה החזון איש או הרב פיישנטיין), וביקש ממנו ברכה. והרב אמר לו - "ממני אתה בא לקבל ברכה? צא החוצה, חפש יהודי עם מספר על היד, ובקש ממנו ברכה. הוא יותר קדוש ממני!"

ארך אפיים... ארך אפיים הוא לעשות מהלך כזה מטורף וכואב, ולדעת שרק בעתיד, אולי בעוד 50 שנה, אולי בעוד 100 שנה, אולי בעוד 500 שנה, אנשים יתחילו להבין שאנחנו כמו הילדים שאבא לקח מאיתנו טבעת של פלסטיק ונתן לנו טבעת של יהלום. 

המהפך קרה אצלי כאשר התחלתי לראות את המהלך משנת 1740 ועד היום. את כל הסרט, ולא רק את חלקו. מי שרואה את זה מבין בקלות. שקרתה כאן סדרה ארוכה ארוכה של נסים, של תופעות לא ברורות ולא מובנות ולא ניתנות להסבר. מי שרואה את זה מבין שגם אם היו קמים בשנת 1740, כאשר היו כאן בארץ 5000 יהודים ובכל בעולם 1,350,000 בלבד - גם אם היו קמים כל הגדולים, החרדים, החסידים והחילונים מכל הארצות בעולם - ומתאחדים ומחליטים יחד (דבר שלא היה קורה לעולם) לעשות מהלך להקים מדינה - בארץ ישראל - ברור לנו שמהלך כזה לא היה מצליח לעולם.

כתב הנביא יחזקאל - אם אתם רוצים לדעת שיש אלוהים? ביום שתראו חזרה את היהודים בארץ ישראל, שכל אחד קם מהבית שלו במרוקו, בפולין, באוקראינה ובארצות הברית, ובא לגור כאן יחדיו עם אנשים שמעולם לא הכיר, מתרבות אחרת, שפה ומנהגים אחרים - כשתראו את זה, ואפילו אם לא תראו שום דבר אחר, תדעו שזו רק יד אלוהים. אך ורק יד אלוהים.

יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.  יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה':  בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי.  יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם-ה'.  {פ}

ועוד כתב הנביא יחזקאל - אתם רוצים לדעת שיש אלוהים? ביום שתראו שהארץ, שהיתה שוממה, במשך 2000 שנה, נענית ומקבלת את בניה, ופורחת, ובניה הופכים להיות המפתחים המובילים של מוצרי חקלאות בעולם (יהודים לא עסקו בחקלאות בגולה!) - תדעו שיש אלוהים.

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.

ועוד ועוד ועוד..... קצרה היריעה מלהכיל כאן.

המהלך הפלאי הזה, שהיה צפוי בתורה ספר ויקרא, שלפני הגאולה עם ישראל יתרבה בצורה *לא טבעית*, ואכן כך קרה. בשנת 1740 היו בעולם 1.35 מיליון יהודים בסך הכל. מאז מרד ביתר, ובמשך 1600 שנה, היו בעולם כמיליון יהודים. ופתאום ו-200 שנה לאחר מכן צמחנו פי 12!!! לכמעט 17 מיליון יהודים! צמחנו בקצב פי 4 מהקצב שצמחה האנושות!! וזאת למרות ואחרי ההתבוללות שהגיעה ל-50% באירופה!

מישהו בכלל זוכר איזה פחד אימים היה כאן לפני הכרזת המדינה? שחלק גדול מהעם ומהמנהיגים פחד לעשות כזה צעד? שהיו בטוחים שיום לאחר מכן יגמרו אותנו? מישהו בכלל זוכר שבקום המדינה היו פה בקושי 60,000 לוחמים (מחציתם שורדי שואה שברחו מאירופה כי אירופה לא רצתה אותם)? מישהו זוכר את הפחד והאימה שהיו כאן לפני מלחמת ששת הימים, שהיו בטוחים שזה, נגמר החלום הציוני?

ועוד כתב בספר ויקרא שמעטים מאיתנו יניסו אלפים מאוייבינו. שגם קרה בדיוק כך במלחמות ישראל. ואתם יודעים מה - אם אתם מקבלים ששורדי השואה הם המנצחים, אז חייבים אנו לומר, שמעטים שניצחו רבים, בהחלט אפשר וצריך וראוי לומר גם על השואה.

וההבטחה האלוהית לאברהם, שעם ישראל ישרוד לנצח, לא משנה מה יקרה, עמדה במבחנים בגדול, ומעוררת השתאות מגדולי ההוגים במהלך ההיסטוריה. זו הרי היתה המשימה הגדולה של הנאצים - לשבור את המיתוס הזה, שהעם היהודי ישרוד לנצח.

ועוד נקודות רבות שאני עומד עליהן בשעות ארוכות של שיעורים ביוטיוב.

וכשאנחנו רואים היום, 70 שנה אחרי קום המדינה, מה צמח כאן. למרות המלחמות, והקשיים, והעליות, והקליטה, והמשברים הכלכליים, האם אנחנו עד כדי כאן גאים לומר שהכל בזכותינו? מה שקרה כאן במשך 280 שנה, מאז 1740 ועד היום, הכל רק בזכות בני אדם?

כל מי שישר עם עצמו לא יכול לייחס לעצמו עד כדי כך גדולה לומר שהכל נעשה בלי עזרה. זו תופעה שלא היתה מעולם בהיסטוריה, ואפילו לא קרובה אליה.

מהותה של ענווה היא לדעת שאנחנו בעלי כוחות אדירים, אבל לדעת גם מי נותן ומסייע לנו לממש אותם.

ארך אפיים... צריך לחכות 70 שנה כדי שיבינו.

אבל לקב"ה יש סבלנות. הכל היה כרוך בפנים. כל המהלך. העליות והירידות. הכאב והכעס ולאחר מכן גם הנחמה. הוא לקח הכל בחשבון. מותר לכעוס, אמר אלי ויזל ז"ל. מותר שתהיה לך טרוניא. גם את זה הוא מקבל באהבה. 

-

"היינו כחולמים"

אחד הפסוקים המדהימים. בעומק שלו הוא אומר. שבעת הגאולה אנחנו לא נבין מה קורה כאן. הכל יהיה כל כך מהר, כל כך מבלבל, כמו חלום. לא נבין הכל, אולי נפרש את זה הפוך על הפוך.

אני חושב שזה מה שאומרים חז"ל שהגאולה באה "בהיסח הדעת", הדעת שלנו נתונה ועסוקה בדברים אחרים. ואנחנו בתוך מנהרת זמן של מהלך מטורף, שהתחיל מבקושי 5000 יהודים בארץ, למצב שיש כאן 6.5 מיליון יהודים, בארץ שלנו, משגשגת ופורחת, וחזקה מאי פעם בהיסטוריה.

זה לא חלום?

הבלבול, דרך אגב, לעניות דעתי, הוא בעיקר על מנת לבלבל את כל המתנגדים שהתנגדו טוטאלית להקמת המדינה, ובעיקר השונאים שלנו, ובראשם הכנסיה הנוצרית וגם שכנינו. שעד היום עומדים עלינו לכלותנו. מתוך הטירוף הזה, מתוך האופל הזה, פתאום צמחה לה מדינה.

"אז יימלא שחוק פינו..." אז, אחרי 70 שנה. כשנראה הכל מאחור. נבין שהיו כאן מהלכים אדירים. אחד הוביל לשני. אחד הרים את השני והכל כמו פאזל הוביל אותנו מעם נקלה ונרדף ובזוי, לעם גאה במדינה משלו, חזקה, והכל בין זאבים טורפים.

אז ימלא שחוק פינו.

אז, בנקודה הזאת, ולא לפני כן.

בדיוק כמו שהיה בשירת הים - אז ישיר משה - כמה דקות לפני כן כולם כעסו על ה', למה הוצאת אותנו, למה לקחת אותנו, למה ולמה, ופתאום ברגע אחד, הכל התהפך, אז, באותו רגע, פתאום הכל הסתדר, והם עמדו לומר שירה.

שירת הגאולה.

(התמונה - צולמה הבוקר מבית הכנסת "שירה חדשה" גבעת שמואל)

מסע לפולין עם ד"ר שי שגב​

ד"ר שי שגב - מוּדעוּת * העצמה * הצלחה​

טבריה - חלוצת הגאולה

לפני כשמונה שנים הקמתי יחד עם הרב שמואל יניב את "הקתדרה בגבעת שמואל" ובמסגרתה פעילות קהילתית ענפה, ובין היתר טיולים פעמיים בשנה למקומות שונים ברחבי הארץ. ביום שני השבוע יצאנו לטיול מרתק, בעקבות העיר טבריה ותפקידה בגאולת עם ישראל.  

טובת ראיה

טבריה היתה המקום האחרון בו התיישבה הסנהדרין, אליו הגיעה השכינה, עמוקה מכל המקומות. ועליה אמר רבי יוחנן: "ומשם עתידים להיגאל" (ר"ה לא א). ולא פעם שמעתי מאנשים שמזכירים את רבי יוחנן ומסיימים, "אז יהי רצון שאכן תתחיל הגאולה מטבריה.. וכו'". ומה שהם לא יודעים, שעיון ולו קל בתולדות העיר מראה, כי דברי ר' יוחנן התגשמו שוב ושוב. וכי טבריה, שנחרבה פעם אחר פעם, פעמים בשל מעללי בני האדם ופעמים בשל איתני הטבע (רעידות אדמה, פעילות געשית ושטפונות), תמיד קמה וצמחה מחדש.

פתחנו את היום בתובנה, כי פעמים נושא הגאולה מגיע מעורפל ובלתי ברור, ועל כן יעקב ביקש שהקב"ה יציל אותו מידי עשיו, למרות ש"אתה אמרת היטיב עמך", וזאת מכיוון שאמירה הינה עניין בלתי ברור, ויעקב אמנם מאמין שיהיה טוב, וההבטחה תמומש, אולם לא יודע מה תפקידו ומה יהיה על רעיותיו ובניו. תופעה זו מסבירה הכיצד יש כאלה שנמצאים בתוך תהליך הגאולה אולם אינם מבחינים בו בפועל.

מלון דונה גרציה

טבריה נוסדה בשנת 20 לספה"נ ונקראה על שמו של הקיסר טיבריוס. אולם חכמים העניקו לה משמעות יהודית, בין על ידי היותה בטבור הארץ, ובין מחמת היותה "טובת ראיה". במהלך המאות 2–10 לספה"נ  היא שמשה כמרכז יהודי גדול וכבר בכך סימלה המשכיות יהודית אחרי החורבן.

בתקופת מסעות הצלב טבריה שמשה כבירת נסיכות הגליל. לאחר הקרב האחרון בקרני חטים (1187) הערבים החריבו את העיר והיא הפכה לכפר קטן.

התחנה הראשונה שלנו היתה במלון "דונה גרציה", בו קיבלנו הרצאה מאלפת על המנהיגה הציונית הראשונה דונה גרציה נשיא, שהבינה כי המקום הנכון ליהודים הוא ארץ ישראל, ובשנת 1561 שילמה לשליט סולימן הגדול הון עתק על מנת לחכור את טבריה, והחלה בבניית העיר. המעשה עורר שמחה ותקווה רבה בעם היהודי, אולם בפועל רק מעטים הגיעו לעיר.

בשנת 1670 חרבה העיר פעם נוספת, ל-70 שנה.

בית הכנסת "עץ חיים", על שם הרב חיים אבולעפיה. על פי המסורת,
במקום הזה בדיוק שכנה הסנהדרין

פרק נוסף במסענו היה סיפורו של החכם חיים אבולעפיה זצ"ל, איש מדהים שידע לרכוש את אהדתו של מושל טבריה ושל בנו, דאהיר אל עומר. בשנת 1740, בהיות הרב חיים אבולעפיא בן 80, חלם דאהיר אל עומר חלום, שעליו לאפשר ליהודים לחזור לטבריה ולהקים אותה מחדש, והוא קורא לרב חיים, שלמרות גילו המופלג התעורר כעוף החול, יצא למסע גיוס כספים, ובמו ידיו הגיע לטבריה ובנה אותה מחדש, ועורר יהודים להתיישב בה ואף דאג להם לפרנסה. לאחר שה"אור החיים" הקדוש ביקר  בעיר ונפגש עם רבי חיים, רמז עליו שהוא המשיח בדורו. ושוב כך עורר את העולם היהודי ומילא אותו תקווה, ואכן אנו רואים שהחל משנת 1740 החלו חסידים לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. ושוב היוותה טבריה מקור השראה ואתחלתא דגאולה.

הפרק השלישי במסענו היה כיבוש העיר טבריה. העיר המעורבת הראשונה ששוחררה, ולא זו בלבד - שימשה דוגמה ומופת למהלכים הבאים של מלחמת השחרור: היוותה התקדים לעמידה יהודית איתנה מול הבריטים, ולכיבוש ערים מעורבות, בעקבות האימה שנפלה על תושבים בערים אלה, מפני היהודים. פעם אחר פעם טבריה היוותה הסנונית הראשונה בתהליך הגאולה.

ומעיסוק בגדולי הדור ואנשי-שם עברנו לעסוק בשותפים הגדולים לתהליך הגאולה, והם היהודים הפשוטים, כביכול, שהאמינו שהמקום שלהם הוא ארץ ישראל, והגיעו לכאן ויישבו אותה למרות הקשיים האדירים. כל יום ויום היה בבחינת מסירות נפש, במיוחד בעוד רבים אחרים היגרו למקומות נוחים יותר מאשר ארץ ישראל. פן זה הואר הן על ידי סיפור ההתיישבות של קיבוץ טירת צבי, בו היינו ושמענו מד"ר אמנון שפירא על ראשוני הקיבוץ, והן בסיפור חלוצי העליה השניה, עליו למדנו מהמדריך אסף, בחוות כינרת. סיפורים אלה שזרו כחוט השני את מידת החמלה והקהילתיות, והדאגה לכל חבר בקבוצה – ובאותה מידה הנס הגדול של הצלחה כנגד כל הסיכויים – הן תושבי העליה השניה, שלא נתנו להם סיכוי כנגד ה"תושבים הטבעיים" – הערבים, והן החלוצים הדתיים, שלפני 80 שנה אף אחד לא נתן להם סיכוי להצליח בחקלאות ובצבא, וקשה להאמין בדברים אלה, לאור המציאות של היום.

כך היא גאולתם של ישראל!

ביום שהאושר יגיע

"ביום שהאושר יגיע –

איך נדע שהוא פה?"

[דני גלבוע]

תארו לכם, כי היום [או מחר, תלוי מתי אתם קוראים את המאמר...] בשעה 15:00, לנסיך האושר, או לפיית השמחה [לבחירתכם] קבועה איתכם פגישה. אתם כמובן לא יודעים, אבל האות כבר ניתן, ובשעה זו ממש, הם כבר בדרך זה אליכם. באיזה מצב הם ימצאו אתכם? האם יש סיכוי שהם יתקלו בדלת סגורה? אנרגיות שליליות, חסרי כוח או חסרי ידיעה לקבל אותו? האם אתם תדעו לקבל אותו, לקפוץ ולחבק אותו בשתי ידיים? להביע את המשאלה הסודית שלכם, או חלילה האם תניחו לו ללכת, או אפילו תסלקו אותו...?

אחת השאלות החשובות המעסיקות חלק מאיתנו כיחידים וכציבור, היא לדעת מתי יגיע יום האושר הגדול שלנו, וכיצד נוכל לתפוס את השעה ולנצל אותה. ונבהיר אותה בקצרה.

מקובלנו, כך אומרים חז"ל בדימוי כל כך יפה, כי העולם הזה דומה לאולם חתונות. כמו שבאולם חתונות, בכל יום יש חתן אחר, שהוא המלך היומי, שמרימים אותו על הכתפיים ורוקדים עבורו, כך לכל אדם יש יום או ימים מיוחדים בחייו, שאז צפויה לו הצלחה מיוחדת. וכך מצויין גם בפרקי אבות, שאסור לנו לזלזל באף אדם, שהרי אין אדם שאין לו שעה.

אחד התיאורים הקשים בספר שיר השירים, מצוי בפרק ה' שבו, בו הדוד מגיע לבקר את הרעיה ולהתאחד איתה. והוא דופק בדלת, ומצפה שהיא תפתח לו, אולם דווקא אז היא מתחילה להתפנק ואינה מוכנה לקום מהמיטה לקראתו – "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?". הדוד מנסה פעם פעמיים נוספות, וכאשר רואה שהרעיה אינה באה לקראתו, הוא פשוט "חמק עבר", ואז היא מצטערת מאוד שאיבדה אותו: "נפשי יצאה בדברו, ביקשתו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני". רק אז היא מבינה שהיא "החמיצה" את השעה.

יש אנשים שנסיך האושר ביקר אצלם, פעם ואולי אפילו פעמיים, אך הם לא פתחו לו את הדלת. אולי מחמת "קוצר רוח" אולי מחמת "עבודה קשה" ואולי מחמת "אני ישנה". אם התמזל מזלם, הם לא מודעים לאבדן ההזדמנות. אולם אם חלילה הם מבינים, באיחור, כי החמיצו את השעה, הם צריכים לחיות כל חייהם בצל אותה החמצה, ולעתים זו תחושה קשה מנשוא.

הבעיה אך מתחזקת, כאשר אומרים לנו חז"ל, וגם שיר השירים עצמו, כי: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, עד שתחפץ", קרי איננו יכולים לדחוק את השעה ולזרז אותה, אלא צריכים שהדבר יהיה בעיתו, כפי שאומר שלמה המלך: "לכל זמן, ועת לכל חפץ".

ודברים אלה עולים בקנה אחד עם המחלוקת הידועה של חז"ל, והאמרות הסותרות שהם מעלים בקשר לגאולה. מחד גיסא, אחד מעיקרי האמונה הוא שעלינו לצפות למשיח בכל יום. ומאידך, מסבירים חז"ל כי אין המשיח מגיע, אלא בהיסח הדעת. כיצד יתכן הדבר? שאלה זו קשה כמעט כמו הצירוף הבלתי אפשרי – "בעיתה – אחישנה".

הפתרון הגיע אלי באחד האימון שערכתי עם מתאמנים בהדרכתי. אותו מתאמן אמר לי שאחד מחסמי ההצלחה שלו, הוא "הפחד להעז יותר" – והסביר לי, כי מבחינתו, גם כאשר הוא מצליח, ההתקדמות שלו צריכה להיות איטית. ולכן לעתים הוא מחמיץ הזדמנויות. ואז הבנתי הכל.

'החסם הזה קיים', אמרתי לו, 'מכיוון שאתה לא מיושב בדעתך, מה תעשה, כאשר נסיך האושר ידפוק אצלך בדלת. אילו ידעת היטב כיצד תנהג, לא היית חושש להעז יותר. אילו היתה לך משנה סדורה, אילו היית מוכן נפשית להצלחה, לא היית חושש ממנה!'.

ובאותו הרגע נסגר לי המעגל והותרו הספקות.  כאשר ההצלחה מגיעה, היא מגיעה במהירות. כמו גל בים, שיש חלון הזדמנויות קצר מאוד לעלות עליו ולגלוש עמו הלאה. כך היא ההצלחה. הזדמנות נוצרת בשניה מסוימת, כאשר אנשים אחרים אינם מוכנים לקראתה, וקוטף אותה מי שהוא כן מוכן. על יוסף הצדיק כתוב: "ויריצוהו מן הבור" – לא נתנו לו זמן לחשוב. פנחס הקנאי היה צריך להתמודד עם סיטואציה מיוחדת, ולתת לה מענה מיידי. שניהם תפסו את הרגע מסיבה פשוטה, כי הם היו מוכנים לקראת סיטואציה כזאת, הגם שלא ידעו כיצד היא תקרה. כאשר היא קרתה, היא מצאה אותם מוכנים, והם ניצלו את השעה ולא החמיצו אותה, כמו קפיץ שהשתחרר.

כך לגבי הגאולה. המשיח יגיע מתי שיגיע. ואולי, על פי חז"ל, כבר היו הזדמנויות לכך, שהרי אין דור ודור שלא נמצא בו המשיח. אלא השאלה היא האם אנחנו מוכנים מספיק לראותו, לקבלו, לעשות מה שצריך לעשות כשהוא יגיע. האם אתם יודעים כיצד תנהגו כאשר המשיח יגיע?

לעתים ההחמצה הראשונה, ככל שהיא מייאשת, היא היא תהווה את המניע החזק להתכונן לרגע האמיתי. כאמור, לא נוכל לזרז אותו באופן מלאכותי. אדרבה, לעתים הניסיון לזרז אותו בכוח, רק ירחיק אותו מאיתנו, והעבודה שלנו היא לשפר את עצמנו, להכין את הכלים שלנו, בדיוק איך ייראה יום האושר, ומה נעשה בו, כאשר הוא יגיע. הכנת הכלים, גם תקרב את היום, וגם תביא לכך שנהיה מוכנים לקראתו ולא נפספס אותו לכשיגיע. 

חולת אהבה אני ?

העלם והעלמה הרוקדים בכרמים [ציור זה הוכן מנס קפה].
שי שגב, 2011

הסיפור המרכזי בשיר השירים, והנמצא גם באמצע הספר, הוא גם הסיפור התמוה ביותר שבו. שיר השירים עוסק באהבה של עלם ועלמה, אהבה שהיו לה הפרעות שונות, עד כדי כך שעל מנת להפריד בין העלמה לבין העלם, נלקחה הראשונה לארמונו של המלך. שם קוראת לו העלמה ומייחלת לבואו: "יבוא דודי לגנו, ויאכל פרי מגדיו!"; מצפה היא לו בכיליון עיניים ומבטיחה לו עולם ומלואו.

העלם נשמע לקריאתה של העלמה, עובר מרחק רב ומאמץ פיזי על מנת להגיע אליה, למרות הקור והגשם של החורף. לאחר שהוא מתגנב לארמון הוא נוקש בדלת ומכריז: "באתי לגני אחותי כלה..." ומן הסתם הוא מצפה שהעלמה, אהובתו, תמהר לפתוח לו, אולם הדבר לא קורה; שקט נשמע מן החדר. ליבה ער, אולם היא עצמה – ישנה. ואז הוא דופק שוב ומתחנן: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה" -  אלא העלמה מתחילה להתפנק, כאומרת לו, "עכשיו סגור, תבוא מחר": "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". אתם מבינים? הוא טרח ובא מרחק עצום, והיא לא מוכנה אפילו ללבוש את הכותנת שלה, וללכלך את רגליה!

התנהגותה המוזרה של העלמה

העלמה המחכה לאהובה. האם כאשר יגיע, היא תתעלם ממנו?
שי שגב, "מחכה" צבעים אקריליים, על בד, 2011

העלם עושה עוד מאמץ קטן, אולם כנראה שהעלמה לא ממהרת לקום, ואז הוא חומק והולך לו, ללא מילה נוספת. מאותו הרגע, העלמה משתגעת, מנסה לברוח מהארמון, תופסים אותה השומרים, מכים אותה, פוצעים אותה וקורעים את בגדיה – והיא – רק בקשה אחת יש לה – תעבירו מסר לבחור שלי, שאני חולת אהבה, פשוט לא התכוונתי! אני מאוד אוהבת אותו, אני רוצה שהוא יחזור!!

מה קרה כאן? איך אפשר להסביר את התנהגותה? הרי היא כל כך רצתה שהוא יבוא,כל כך ביקשה את זה ואפילו התחננה, אז מדוע היא מתנהגת אליו כך לאחר שהגיע אליה?

יש לנושא זה פירושים שונים. למשל, הרב שמואל יניב בספרו על שיר השירים, טוען שהמילה המרכזית בסיפור זה היא: "אני" המופיעה בקשר עם העלמה, והמלמדת כי העלמה תפסה את קשר האהבה בינה לבין העלם, כמשהו אגואיסטי, שנועד למלא את צרכיה היא, מבלי לחשוב על התמורה שגם היא צריכה לתת. אהבה אינה קשר של נוחות – אני אוהב רק כשנוח לי. העלם לא יכול היה לעמוד בזה, ורק כאשר הלך, העלמה הבינה את טעותה.

בשלות לאהבה

אבקש להציג שתי אפשרויות נוספות להביט על העניין:

אפשרות אחת נוגעת גם היא לשאלת הבשלות. פעמים רבות אנו עדים לכך שיש אנשים המבקשים שנים רבות בקשה מסוימת, נושאים תפילה לאיזה מצב בלתי אפשרי. שנים הם מדמיינים להם כיצד ייראה האושר הזה, לו הם מצפים, ומתחננים אליו. אולם בסופו של דבר, הם לא באמת מעוניינים בו, לא באמת רוצים אותו, ועל כן, כאשר הוא מגיע, אין בהם שום שמחה, שהרי אותו העניין לא באמת מה שהם היו זקוקים לו. אם נשליך את זה למקרה הפשט של שיר השירים, יתכן והעלמה כלל לא אהבה את העלם עצמו, אלא אולי חיפשה משהו אחר, כמו ריגוש לאהבה, או כמו רצון שמישהו ירצה אותה ויבוא אליה, אולם לאו דווקא הוא, ועל כן כאשר הגיע, לא היתה בה שום שמחה.

האפשרות השניה נוגעת לפסוק המקדים: "אני ישנה ולבי ער" – המתארת מצב עצוב ביותר – מצב בו האושר מידפק על הדלת, מגיע עד אלינו, אולם אנחנו לא מבחינים בו. אנו סבורים כי אין באותו אירוע מאומה, או אפילו יתכן וסוברים כי הוא רק מפריע לנו. לכן, אנו מזלזלים בו, לוקחים אותו כעוד עניין של מובן מאליו, ורק כאשר הוא חומק, אנו מבינים את גודל ההחמצה. הרצון קיים, אולם מכיוון שהנערה ישנה, אינה במצב של מודעות לגאולה, היא החמיצה את השעה.

שי שגב "עמוד האש" - אקריל על בד, 2011

הערה על בני ישראל שיצאו ממצרים

שני ההסברים האמורים לעיל, מבהירים לנו מזוויות שונות, מדוע עם ישראל התנהג כפי שהתנהג ביציאתו ממצרים, כאשר לא העריך את הגאולה, לא הבחין בה, זלזל בה ואפילו רצה לחזור למצרים:

על פי ההסבר הראשון, כל מה שרצו בני ישראל היה שמצרים יפסיקו לשעבד אותם. לא היה להם רצון להסתובב במדבר. ועל כן ברגע שהפסיק השיעבוד, היה להם מספיק; על פי ההסבר השני, בני ישראל לא היו מודעים לכך שהם במצב של גאולה. הם עדיין היו תחת רושם השיעבוד המצרי. למרות שעברו סדרה של אירועים, שהבהירו להם שהאושר כבר כאן, הם עדיין הרגישו כאילו הם בגלות.  

בשל כך, כאשר הוציאם ממצרים, לא נחם הקב"ה דרך ארץ פלשתים, ואף הוליך אותם 40 שנה במדבר, עד שנתקיים בהם – מתוך שלא לשמה, בא לשמה. קרי שלמרות שמלכתחילה לא קלטו את גודל השעה, ויצאו ממצרים אולי מתוך סיבות אחרות, עדיין לאחר התקופה בה הבינו - כי המהלך הזה הוא הנכון עבורם, רק אז נתעורר בהם הרצון לאהבה אמיתית, לגאולה, ולכניסה לארץ ישראל. 

מחכה

מחכה / שי שגב 2011

מחכה / שי שגב

היא יושבת, מחכה,
וסופרת כל דקה;
וחולמת לה חלום,
שסוף-סוף הוא יבוא היום.

צופָה באופק הרחוק,
משחזרת זיכרון מתוֹק,
ימים של חום וגם קִירבה,
יְמי פריחת האהבה.

מביטה לה בכיסא הריק,
מחכה אותו כבר לחבק.
"אם רק יבוא עכשיו,
אותו כל כך, כל כך אוהב!"

כבר שנים היא מחכה,
בַּלֵב גוברת מועקה,
והספק כל כך כואב,
האם עליה [הוא] כלל חושב.

עוד יום חלף, ביעף עבר,
לבד תשוב לבית קר;
תחושת פִסְפִוס, ולב כה מר,
דִמעה תחמוק לה, על הכר;
אך... למרות הכל, תקוותה תגבר,
והיא תתייצב שם - - - גם מחר...

שיר זה הינו משל לעם ישראל, המשול בקבלה לאישה, המחכה לדודה שיגיע ויגאל אותה. ולמרות שאלפי שנים היא מחכה, והוא עדיין לא הגיע, היא תבכה על מר גורלה, אך לא תפסיק לקוות שיבוא יום, והוא יבוא. במהרה בימינו אמן!

 This song is about a woman, who is coming every day to the sea, sits and waits to her beloved, but he doesn't come. She waits and waits and bitterly asks herself wether he even thinks about her. The day ends, she returns to her cold and empty room, but even when the tears fill her pillow, she strengthens herself  with faith, and knows, she will be there even tomorrow, and the day after, till he will arrive!

זריחה במצפה רמון תשע"א

ראש השנה תשע"א
והגיעה השעה
לקום בשמחה
ולצפות בזריחה

יוצאים ל"מרפסת"
פוסעים על הקרקע המחוספסת
פוגשים ביעלים - - -
ממש כמו שכתוב בתהלים

המכתש פרוס לפנינו
האור עולה בעינינו
אט אט התמונה מתבהרת
התחושה מדהימה - ממש כמו בסרט

השעה שש ועשרים
השמש מתחבאת בין ההרים
עומדים כל החברים
מזה חצי שעה ממתינים
מתי יעלה האור בפנים

ואז - לפתע לאחר כל הציפיה
הינה היא מציצה, כתומה ויפהפיה
חולפות רק שתי דקות
והשמש כבר שולחת קרניים בורקות

הדבר לימד אותי שיעור חשוב
במיוחד לתקופות בהן אהיה קצת עצוב
והוא - שגם כשבחוץ כהה ואפור
גם כשהכל נראה שחור משחור
גם אז צריך לזכור -
שהזריחה כבר בדרך והאור יגיע
עוד קצת להחזיק, והישועה תופיע

יש דברים שמהעין הם נסתרים
יש דברים כואבים ודוקרים
יש הרבה מכשולים לאור
אולם זה מסר מדור לדור -
הגאולה היא תהליך
וגם אם תתמהמה ותאריך
מתחתינו היא צומחת!
מי יתן ונראה אותה פורחת!

באה השמש חברים
באה השמש יקרים
היום עולה ומאיר
תחושה של שמחה באויר
ואני אומר - הכל יהיה בסדר
אם נתחבר לזה התדר