חולת אהבה אני ?

העלם והעלמה הרוקדים בכרמים [ציור זה הוכן מנס קפה].
שי שגב, 2011

הסיפור המרכזי בשיר השירים, והנמצא גם באמצע הספר, הוא גם הסיפור התמוה ביותר שבו. שיר השירים עוסק באהבה של עלם ועלמה, אהבה שהיו לה הפרעות שונות, עד כדי כך שעל מנת להפריד בין העלמה לבין העלם, נלקחה הראשונה לארמונו של המלך. שם קוראת לו העלמה ומייחלת לבואו: "יבוא דודי לגנו, ויאכל פרי מגדיו!"; מצפה היא לו בכיליון עיניים ומבטיחה לו עולם ומלואו.

העלם נשמע לקריאתה של העלמה, עובר מרחק רב ומאמץ פיזי על מנת להגיע אליה, למרות הקור והגשם של החורף. לאחר שהוא מתגנב לארמון הוא נוקש בדלת ומכריז: "באתי לגני אחותי כלה..." ומן הסתם הוא מצפה שהעלמה, אהובתו, תמהר לפתוח לו, אולם הדבר לא קורה; שקט נשמע מן החדר. ליבה ער, אולם היא עצמה – ישנה. ואז הוא דופק שוב ומתחנן: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה" -  אלא העלמה מתחילה להתפנק, כאומרת לו, "עכשיו סגור, תבוא מחר": "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". אתם מבינים? הוא טרח ובא מרחק עצום, והיא לא מוכנה אפילו ללבוש את הכותנת שלה, וללכלך את רגליה!

התנהגותה המוזרה של העלמה

העלמה המחכה לאהובה. האם כאשר יגיע, היא תתעלם ממנו?
שי שגב, "מחכה" צבעים אקריליים, על בד, 2011

העלם עושה עוד מאמץ קטן, אולם כנראה שהעלמה לא ממהרת לקום, ואז הוא חומק והולך לו, ללא מילה נוספת. מאותו הרגע, העלמה משתגעת, מנסה לברוח מהארמון, תופסים אותה השומרים, מכים אותה, פוצעים אותה וקורעים את בגדיה – והיא – רק בקשה אחת יש לה – תעבירו מסר לבחור שלי, שאני חולת אהבה, פשוט לא התכוונתי! אני מאוד אוהבת אותו, אני רוצה שהוא יחזור!!

מה קרה כאן? איך אפשר להסביר את התנהגותה? הרי היא כל כך רצתה שהוא יבוא,כל כך ביקשה את זה ואפילו התחננה, אז מדוע היא מתנהגת אליו כך לאחר שהגיע אליה?

יש לנושא זה פירושים שונים. למשל, הרב שמואל יניב בספרו על שיר השירים, טוען שהמילה המרכזית בסיפור זה היא: "אני" המופיעה בקשר עם העלמה, והמלמדת כי העלמה תפסה את קשר האהבה בינה לבין העלם, כמשהו אגואיסטי, שנועד למלא את צרכיה היא, מבלי לחשוב על התמורה שגם היא צריכה לתת. אהבה אינה קשר של נוחות – אני אוהב רק כשנוח לי. העלם לא יכול היה לעמוד בזה, ורק כאשר הלך, העלמה הבינה את טעותה.

בשלות לאהבה

אבקש להציג שתי אפשרויות נוספות להביט על העניין:

אפשרות אחת נוגעת גם היא לשאלת הבשלות. פעמים רבות אנו עדים לכך שיש אנשים המבקשים שנים רבות בקשה מסוימת, נושאים תפילה לאיזה מצב בלתי אפשרי. שנים הם מדמיינים להם כיצד ייראה האושר הזה, לו הם מצפים, ומתחננים אליו. אולם בסופו של דבר, הם לא באמת מעוניינים בו, לא באמת רוצים אותו, ועל כן, כאשר הוא מגיע, אין בהם שום שמחה, שהרי אותו העניין לא באמת מה שהם היו זקוקים לו. אם נשליך את זה למקרה הפשט של שיר השירים, יתכן והעלמה כלל לא אהבה את העלם עצמו, אלא אולי חיפשה משהו אחר, כמו ריגוש לאהבה, או כמו רצון שמישהו ירצה אותה ויבוא אליה, אולם לאו דווקא הוא, ועל כן כאשר הגיע, לא היתה בה שום שמחה.

האפשרות השניה נוגעת לפסוק המקדים: "אני ישנה ולבי ער" – המתארת מצב עצוב ביותר – מצב בו האושר מידפק על הדלת, מגיע עד אלינו, אולם אנחנו לא מבחינים בו. אנו סבורים כי אין באותו אירוע מאומה, או אפילו יתכן וסוברים כי הוא רק מפריע לנו. לכן, אנו מזלזלים בו, לוקחים אותו כעוד עניין של מובן מאליו, ורק כאשר הוא חומק, אנו מבינים את גודל ההחמצה. הרצון קיים, אולם מכיוון שהנערה ישנה, אינה במצב של מודעות לגאולה, היא החמיצה את השעה.

שי שגב "עמוד האש" - אקריל על בד, 2011

הערה על בני ישראל שיצאו ממצרים

שני ההסברים האמורים לעיל, מבהירים לנו מזוויות שונות, מדוע עם ישראל התנהג כפי שהתנהג ביציאתו ממצרים, כאשר לא העריך את הגאולה, לא הבחין בה, זלזל בה ואפילו רצה לחזור למצרים:

על פי ההסבר הראשון, כל מה שרצו בני ישראל היה שמצרים יפסיקו לשעבד אותם. לא היה להם רצון להסתובב במדבר. ועל כן ברגע שהפסיק השיעבוד, היה להם מספיק; על פי ההסבר השני, בני ישראל לא היו מודעים לכך שהם במצב של גאולה. הם עדיין היו תחת רושם השיעבוד המצרי. למרות שעברו סדרה של אירועים, שהבהירו להם שהאושר כבר כאן, הם עדיין הרגישו כאילו הם בגלות.  

בשל כך, כאשר הוציאם ממצרים, לא נחם הקב"ה דרך ארץ פלשתים, ואף הוליך אותם 40 שנה במדבר, עד שנתקיים בהם – מתוך שלא לשמה, בא לשמה. קרי שלמרות שמלכתחילה לא קלטו את גודל השעה, ויצאו ממצרים אולי מתוך סיבות אחרות, עדיין לאחר התקופה בה הבינו - כי המהלך הזה הוא הנכון עבורם, רק אז נתעורר בהם הרצון לאהבה אמיתית, לגאולה, ולכניסה לארץ ישראל.