"וייקרא שמו בישראל - בית חלוץ הנעל"

הידיעה שפורסמה ביום רביעי שעבר אודות עונש של 3 שנים בכלא לזורק הנעל על נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, עוררה אצלי רגשות מעורבים. ידיעה זו גררה תגובות רבות (מעל ל-1500 תגובות באתר YNET) בדרך כלל של ביקורת נוקבת. והדברים ברורים - הרי חדשות לבקרים אנו שומעים על מקרים של הרג ממש (ולא רק פציעה) בכבישים, לעתים ברשלנות חמורה, בהם מקבלים עונש קל ואפילו קל בהרבה מזה; אנסים כאלה ואחרים, אלימות במשפחה, מטרידנים ואפילו גנבים - כל אלה רק לעתים רחוקות מגיעים לעונש כה חמור. מתעוררת תחושה כי המערכת "סגרה חשבון" עם מי שאיים עליה, כמו ששוטרים יודעים לסגור חשבון עם מי שתקף שוטר וכן הלאה.

נתחיל בכך שאני ממש ממש לא מקנא, לשון המעטה, בשופט פיינברג. הוא נתבקש לדון בסוגיה זו על כורחו (שופטים הרי לא בוחרים את הסוגיה בה ידונו...). הוא נמצא במצב של "אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי" - אם יתן עונש קל, יאמרו שלא שמר על כבוד בתי המשפט; אם נותן עונש כבד, יאמרו כי הוא שומר על האינטרסים של עצמו; ומה המחיר האמיתי של פגיעה כזאת בבית המשפט? היה עליו פשוט להתנתק מכל השיקולים האחרים ולדון לגופו של עניין, כאשר ברור הוא ש-99% מהמגיבים ומהציבור לא יקרא את פסק דינו וישפוט את השופט שלא לגופו של עניין. אגב, זה תפקידו של השופט, להתנתק מ"הרעשים" המפריעים ולדון לגופו של עניין.

עוד נאמר, כי לציין ש"קיימים נהגים שמקבלים פחות מזה" זו טענה לעתים על סף הדמגוגיה, מכיוון שבדרך כלל העונש הינו בעל אופי אישי, קרי בהתאם לנסיבותיו של כל אדם. אמנם קיימת מסגרת ומדיניות של ענישה, אולם דווקא זו לעתים מגבילה את השופט גם אם הוא רוצה להחמיר. במקרה שלנו אין מדיניות ענישה, מכיוון שמעטים המקרים של תקיפת שופטים, ודאי לא באופן בו קרה כאן. ואכן השופט מציין, כי מדובר במקרה חסר תקדים. מקרים יוצאי דופן מחייבים התייחסות יוצאת דופן.

האם המעשה כה חמור? כמה מלים על רטוריקה

בפן הפסיכולוגי/רטורי, נראה כי הביקורת נובעת לא מהתחבטות והתלבטות והתנגשות בין שני ערכים, כפי שנראה להלן, אלא מכיוון שעל פני הדברים התחושה הראשונית שלנו הינה כי עונש כזה הוא חמור מדי. זה יותר נתפס כמעשה קונדס או חופש ביטוי, או זעקת מחאה של אדם עשוק (כפי שעורך דינו מנסה לומר) ולא תקיפה אלימה בנשק חם. הרי לא מדובר בנעל נפץ... (ולכך נוספת הטענה, כי הוא חסר מזל שבחר להתעסק דווקא עם שופטים, מכיוון שאם היה בוחר לזרוק נעל עורכי דין, למשל, אולי אפילו היה מקבל פרס...) ומתוך כך שהרושם הראשוני הוא שמדובר בעונש חמור, אנשים לעתים נותרים בזה ואומרים שמדובר בעונש חמור, או שעל פי גישת סימון המטרה, אחרי שהחלטנו שמדובר בעונש חמור מדי, בוא נראה כיצד ננמק זאת, והנימוק הקלאסי הוא ההשוואה למקרים אחרים ושימוש בבעיית התנגשות הערכים, כפי שנראה. במלים אחרות, הטיעון הפילוסופי הוא רק מכשיר בידי אלה שכבר החליטו, שהעונש חמור.

נקודה נוספת בדיון הינה המחלוקת הפילוסופית הידועה בשאלה כיצד מעריכים את הפגם המוסרי - האם על פי התוצאות, או על פי הסיכון. לסוגיה זו התייחסתי באריכות בפוסט אחר, מלפני כשנה. ולגוף העניין - מי שירצה להחמיר בחומרת המעשה, יטען כי רק בנס לא נגרם נזק חמור יותר, אולם אין התוצאות הקלות יחסית צריכות לעמוד לזכותו של הנאשם. ומאידך, מי שיבקש לטעון לקולא, יטען אמנם כי מדובר במעשה חמור, עם זאת אינו כה חמור, מכיוון שנעל אינה יוצרת סיכון כמו כלי נשק אחר, ועובדה שבפועל הנזק שגרמה הוא לא נזק גוף של ממש.

"התנגשות" ערכים

ועכשיו - לשאלה הפילוסופית / אתית בסוגיית התנגשות הערכים. הסוגיה מעניינת אותי במישור זה בשל היותי מרצה באתיקה ואני משתדל לראות את המבט הפילוסופי והאתי בסוגיות כאלה.

מאחרי כל ביקורת קיימת נקודת אמת. ומהי אותה נקודת אמת כאן? השאלה המוסרית של שני ערכים מתנגשים. מחד גיסא, קיים הערך של קדושת החיים: חיי אדם, האוטונומיה שלו והצורך להגן עליהם. ערך זה הוא ערך עליון בשיטה המשפטית שלנו. כל הפוגע בערך זה עובר גם עבירה פלילית, שהעונשים עליה הינם מהחמורים בספר החוקים (ראו למשל פרק י' בחוק העונשין - פגיעות בגוף). אין ספק, כי מכוח ערך זה, אדם הפוגע באדם אחר עושה מעשה חמור. במקרה שלנו התוקף זרק נעל על הנשיאה, פצע אותה בעיניה, היא נפלה, משקפיה נשברו, ועלול היה להיגרם לה נזק הרבה הרבה יותר חמור (... שמתם לב לטיעון?). לכן, אין ספק שהוא ראוי לעונש חמור. בהנחה כי אין מחלוקת על כך, יאמר פרקליטו של הנאשם, אין בעיה, הבה נראה מהו ה"תעריף" לפגיעה בחיי אדם. הוא ודאי יביא עשרות תקדימים שבהם חבלה מסוג זה גרמה לעונש קל יותר. אם כך, לצורך עונש כה חמור, ומעבר לטיעון הסיכון, יש להיעזר בערך נוסף, עליו יש להגן.

הערך השני הוא הסדר הציבורי ושמירה על מוסדות השלטון ובמיוחד בית המשפט. חוק העונשין מקדיש סעיפים ספציפיים למי שמנסה לפגוע בהליך השיפוטי, בין על ידי הדחת עדים, הטרדתם, עדות שקר ועוד. מי שפוגע בסדר הציבורי חייב אף הוא עונש. וכאן בדיוק הבעיה. לעתים שילוב של שני ערכים, עולה בקנה אחד ללא בעיות. הבעיה מתעוררת כאשר נוצר ניגוד מסוים. ומהו אותו ניגוד? הערך של הסדר הציבורי מוביל להחמרת העונש. משכך, נראה כי מועבר מסר, כי הערך של קדושת החיים אינו חשוב דיו ונוצרת זילות שלו. במיוחד אם אנו רואים את הערך של קדושת החיים כערך שלם (או ערך המצוי ברמה גבוהה ביותר), ואז - כל תוספת עליו גורמת דווקא להחלשתו.

להמחשת הדברים, ביקורת דומה הושמעה בעבר גם במקרה של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל. שם העניין יותר מודגש - הרי בגין עבירת הרצח העונש הוא ממילא חמור ואחיד (מאסר עולם אלא אם כן הנשיא קוצב אותו). למרות זאת עמיר "זכה" להחמרה בתנאי העונש (בידוד) ובחוק מיוחד שנחקק "לכבודו", על פיו ועדת שחרורים לא תוכל להמליץ על קיצור עונשו של רוצח של ראש ממשלה). גם כאן היו שהתנגדו לחוק זה, בטענה שהוא מפלה בין דם לדם. על פי חוק זה, הדם של ראש ממשלה "כחול" יותר מדם של כל אדם אחר. ומבחינה מוסרית, חוק כזה פוגע (ולא מחזק) את הערך של קדושת החיים, באשר יש בו לומר, כי ערך קדושת החיים אינו מספיק חזק כשלעצמו, אלא צריך חיזוק מערכים אחרים. ובמלים אחרות - אם אתה ראש ממשלה, הרצח חמור יותר, אולם אם אתה סתם בן אדם פשוט, אז לא.... בדיוק באותה מידה זה מה שאומרים כאן - אילו היה זורק נעל על אדם מן היישוב ולא על שופט, או חמור יותר, נשיאת בית המשפט העליון, ודאי לא היה מקבל שלוש שנים.

רואים אנו כי לכאורה במצבים כאלה, שילוב של שני ערכים אמור ליצור חיבור, אולם יוצר ניגוד מסוים: אם נתייחס רק לערך של קדושת החיים, ונשווה את מידת העונש למקרים דומים (שאין) יוצא הערך של שמירה על מוסדות השלטון - נפגע. ואם נשים את הדגש על הערך של הסדר הציבורי, אנו פוגעים בערך של קדושת החיים. זה מזכיר מצב שבו יושבת קבוצה ומשוחחת, ומישהו מדבר, ואז אדם אחר תומך בו והראשון אומר לו, "תודה, אבל אל תעזור לי". מכירים את המצב?

ברור לנו, כי שני הערכים האמורים אינם סותרים, באופן שבו האחד צריך להפחית מן השני. קרי, תוספת הערך של שלום הציבור אינו צריך להוביל להפחתה בעונש. אם כך, מה הבעיה שיוביל להחמרה? הרי כל אחד מצידו מהווה תוספת חומרה למעשה. אם נאמר שהמצב של תוספת החמרה רצויה - אז איפה הבעיה? הבעיה היא בראיית הערך של קדושת החיים כערך שלם (או קרוב להיות כזה, שהרי אין ערך שהוא ממש שלם, גם הערך הזה נסוג בפני ערכים אחרים). ברגע שאנו אומרים שהוא ערך שלם, הרי שכל תוספת תגרע. אבל לא נוכל לומר אחרת - לא נוכל לומר שהוא ערך בעל חשיבות "רגילה".

אפשרות נוספת הינה לנמק את פסק הדין בהיצמדות לערך אחד. והואיל והערך של קדושת החיים כבר נדון וקיבל סדרה של דירוגים לגבי ענישה בעבירות שונות, אזי להיצמד לערך של פגיעה בשלום הציבור והמערכת המשפטית, ולא להשתמש בהנמקה בערך של קדושת החיים, הגם שהוא יהיה קיים ובלתי נפרד, אף אם לא נזכיר אותו. במלים אחרות, ברטוריקה, במקרה שלנו, הייתי אומר כך - יש להעניש את הזורק מכיוון שהוא פגע בסדר הציבורי וסיכן חיים של נושא משרה שיפוטית (כפי שאתם רואים, הערך של קדושת החיים כבר כלול בפנים). ולא הייתי אומר, כי יש להענישו מכיוון שהוא סיכן חיי אדם וגם מכיוון שהוא פגע בנושא משרה שיפוטית.

תגובות

הפוסט הזה עלה בשני מקומות בפייסבוק, האחד בדף האישי שלי והשני בדף המשפטי ("רק שאלה קטנה") ואני מבקש לשתף אתכם בתגובה שקיבלתי מצביקה:

מרתק לקריאה ובכלל, אני נהנה הנאה ייתרה מהפרסומים שלך שיק'ה.
בניגוד למה שהבנתי (אולי הבנתי לא נכון) אני לא מסוגל לשים את ערך חיי מן דהוא מתחת לכל ערך חברתי אחר (שופט או רוה"מ).
אני מסכים עם האמירה שהוא "פגע בנושא משרה וסיכן חיים" בניגוד לאמירה שהוא "סיכן חיים ופגע בנושא משרה..." כמוך, אבל רק בגלל שסיכון (כלומר נסיון לא מוצלח) חיים חמור פחות מפגיעה .... (כלומר נסיון מוצלח) בנושא משרה.
אם, חלילה היה באמת פוגע בחיים ברור שהיה צריך להאשים אותו ב"פגיעה באדם ופגיעה בנושא משרה...". בדוגמה של רוצח ראש הממשלה המושגים כבר שם - "רוצח" מכיל בחובו את לקיחת חיי אדם ורק אחר כך מצויין "ראש הממשלה".
אם ירדתי לסוף דעתך...

כמובן שאני מסכים איתך לגבי הצדק בחומרת העונש
(זה כמו שמישהו ינסה להתחמק מדו"ח תנועה בטענה "כולם נוסעים מהר- למה שאני אשלם מחיר כשכולם מתחמקים מעונש?"), זה שצריך להחמיר בעונשם של עבריינים "כבדים" לא אומר שצריך להקל בעונשם של אחרים.

והתשובה שלי:

הי צביקה, תודה על החיזוק, נהנה גם מהתגובות שלך ומהחומרים שיש לך בדף הזה והאחר, כיף למצוא חבר'ה כמוך!

אתה צודק בהחלט בנקודה הראשונה שלך, מבחינה פילוסופית/רטורית/לוגית זה מה שיוצא, כאשר אתה מנופף בערך קדושת החיים, ואז צריך לחזק אותו בעוד ערך, יוצא שהוא לא מספיק חזק.

המטרה בשינוי הניסוחי הוא לשים לב על מה הדגש. וכאן הדגש בעונש היה למי כוונה הפגיעה, זו יכולה להיות בייניש, ויכול היה להיות אהרון ברק, או אפילו אתה, אילו היית שופט. לכן הערך המרכזי הוא פגיעה בסדר הציבורי ובסדרי השלטון, שאופייה הוא סיכון חיי אדם. וכך הערך של קדושת החיים בא לידי ביטוי ולא מוצג ככזה שצריך חיזוק.

בדוגמה של רוצח ראש הממשלה יש עונש קבוע בחוק. במקרה הזה רצו להחמיר איתו, ואז הועלתה הטענה - רצח זה דבר לא מספיק חמור שצריך לבודד אותו בצינוק? רצית להחמיר איתו אולם יצרת טיעון חדש - "נכון שרצחתי אימא וילדה, אבל זה לא חמור כמו לרצוח ראש ממשלה" טיעון מעוות שיכול להיווצר רק בגלל עיוותים כאלה. המסר צריך להיות שרצח הוא רצח הוא רצח ורוצחי ילדים, נשים, וראשי ממשלות אמורים לקבל אותו עונש. אבל כבר נאמר ש"מקרים קשים יוצרים חוק רע" - מקרה של רצח ראש ממשלה הוא נורא ואיום, חסר תקדים, רוצים להראות שהדבר לא יעבור "בשתיקה" - - - זהו מקרה קשה, אם אתה סבור שהעונש הרגיל לא מספיק חמור, אבל הוא עלול ליצור "דין רע" באופן שאוטומטית הוא מפחית מחומרתן של העבירות האחרות.

שוב תודה על התגובה ועל ההערות וההארות! אני מעלה אותן לבלוג.

הדילמה: המעשה או התוצאה?

אחת הדילמות המעניינות והמדוברות ביותר בפילוסופיה, בכלל, והפילוסופיה של המשפט, בפרט, הינה מהו הקריטריון לשפוט את האדם - על פי מעשיו, או על פי תוצאות מעשיו (לעתים נלווית לכך שאלת הכוונה, אולם זו שאלה נוספת).

על מנת להסביר את הדילמה נדגים במספר דוגמאות:

1. משה נוסע במהירות מטורפת בשטח עירוני. משה כמעט פגע ביצחק. יצחק ניצל ברגע האחרון בזכות ערנותו של אברהם. נגרם נזק קל ליצחק, בא נאמר, 100 ש"ח. אולם אילו אברהם לא היה מציל אותו, היה נגרם נזק של 1000. מהו הסכום שראוי להשית על משה - האם 100, שהוא הנזק שנגרם ליצחק, או שמא 1000, שהוא הסיכון שנגרם כתוצאה מהתנהגותו? ברור כי פיצוי של 100, לא ירתיע את משה מלנהוג בצורה מסוכנת ויתכן שבפעם הבאה אכן יגרום נזק של 1000 ואולי אף יותר. השאלה היא מהו הקריטריון לשפוט את משה - לפי מעשיו (סיכון ל-1000) או תוצאות מעשיו (נזק של 100).

2. דוגמה נוספת: משה כרת חוזה עם יצחק. משה מפר את החוזה. עלול להיגרם ליצחק נזק של 1000. יצחק פועל על פי חובתו, ומקטין את נזקיו ל-100. יצחק תובע את משה בגין נזקיו. מהו סכום התביעה? 100, כפי נזקו, או 1000, כפי הנזק שהיה עלול להגרם לו? מחד, אין רצון לתת ליצחק להתעשר על חשבון משה. אולם מאידך, אם משה נהג בחוסר אכפתיות או אף בכוונה, מדוע לתת לו ליהנות ממאמציו של יצחק להקטין את נזקיו?

3. דוגמה שלישית הינה העיקרון המכונה בנזיקין "הגולגולת הדקה": משה נוסע ברכבו בצורה לא זהירה ופוגע ביהושע. יהושע סובל ממחלה נדירה ועל כן הפגיעה גרמה לו נזק חמור, הרבה יותר חמור מאשר היה נגרם להולך רגל "נורמלי". האם משה יצטרך לשלם פיצויים לפי האדם הנורמלי (קרי לפי התוצאות שהתנהגותו היתה גורמת לאדם הסביר) או לפי התוצאה - מה לעשות שמשה פגע דווקא באדם עם גולגולת דקה? הוא לא צריך לסבול בשל כך...

4. דוגמה אחרונה מהכיוון השני: בית הספר מקיף י"ח מחלק פרס לתלמיד המצטיין. לשלב הגמר עלו 2 תלמידים: ראובן ויעקב. ראובן נולד גאון, אולם הוא עצלן. מבלי שלמד מאומה, הגיע לציון 90. אילו היה מתאמץ טיפ טיפה, היה מקבל ציון 100+. לעומתו, הרמה האינטיליגנטית של יעקב נמוכה בהרבה. הוא השקיע כל השנה, קרע את עצמו ולאחר מאמצים אדירים הגיע לציון 70. למי נעניק את הפרס? למי שהביא תוצאה גבוהה יותר, או למי שהשקיע יותר?

כיצד בחר המשפט להתייחס לכך?

המשפט בחר להתייחס לסוגיה זו בצורה מעורבת. יש עניינים בהם הוא ילך לפי העיקרון התוצאתי ויש עניינים בהם ילך לפי חומרת ההתנהגות. כך, למשל, במשפט הפלילי קיימת עבירה של "ניסיון". למשל "ניסיון לרצח" - פלוני ניסה לבצע עבירה של רצח אולם לא הצליח. לפי מבחן התוצאה לא היינו צריכים להעמידו לדין כלל. אולם כאן בוחנים את המעשה (כמובן בצירוף לכוונה הפלילית שהיתה לו לבצע את הרצח).

לעומת זאת, במשפט האזרחי ובמיוחד בדיני הנזיקין, הדגש הוא על התוצאה, קרי מטרתם של דיני הנזיקין הוא להשיב את המצב לקדמותו, לתקן את התוצאה המזיקה וליצור מצב כאילו לא נגרם הנזק. יתרה מזאת, כאמור, יש חובה לניזק להקטין את הנזק.

כמו בכל מצב אחר של דילמה במשפט, הרי העולם לא בנוי משחור ולבן, ולעתים נוצרת בעיה שבה תכלית דיני הנזיקין אינה מספיקה - מכל מיני סיבות - ואז נשאלת השאלה האם לחייב את המזיק בפיצויים גבוהים יותר מהנזק שנגרם בפועל, מה שמכונה "פיצויים עונשיים". המושג פיצויים עונשיים מכיל סתירה פנימית - אם מדובר בפיצוי הוא לא יכול להיות עונשי, שהרי עונש הוא קנס. מכל מקום, לעתים בית המשפט יחייב את המזיק בפיצוי גבוה יותר. השאלה היא מתי ייעשה שימוש בסמכות זאת.

פסק דין שניתן לאחרונה: רע"א 9670/07 (מתאריך 6.7.09). לפסק הדין לחצו כאן

באותו המקרה לא מצויינים שמות הצדדים, בשל צנעת הפרט של הנפגעת. מדובר במקרה חמור של אדם (אמנם נורמטיבי בעבר), שכן וידיד של משפחה מסוימת, אשר ניצל את הקרבה על מנת לבצע מעשים מגונים בבת המשפחה שהיתה באותה תקופה ילדה בת 6. הלה הורשע וישב בבית הסוהר, והוטל עליו פיצוי בהליך הפלילי בסך של 5000 ש"ח. לאחר מכן הוגשה תביעת נזיקין על ידי הקטינה ועל ידי ההורים, בגין הנזקים שנגרמו להם.

על פי חוות הדעת שהוגשו מטעם ההורים, לילדה לא נגרם נזק נפשי עתידי. משכך סכום הפיצוי לא יכול היה להיות גבוה משמעותית. בית המשפט חייב את המעוול בפיצוי לילדה בסכום של 100,000 ש"ח ועוד פיצוי להורים בסכום של 46,410 ש"ח.

התיק הגיע לבית המשפט העליון בשתי סוגיות, שהאחת מהן הינה האם היה מקום להטיל על המעוול פיצוי עונשי מטעמים של הרתעה. בית המשפט העליון חזר על העיקרון לפיו רק במקרים נדירים ישולמו פיצויים עונשיים. בנוסף, במקרה זה הושת על המעוול עונש של פיצויים גם בהליך הפלילי - פיצויים כאלה יש להם אלמנט עונשי ועל כן במקרים כאלה רק במצבים נדירים שבנדירים יושתו גם פיצויים עונשיים נוספים. עוד יצויין כי בית המשפט השלום כבר כלל "אלמנטים עונשיים" בפיצוי שפסק, וזאת לאור העובדה כי מרבית הנזק הנטען לא הוכח.

בית המשפט התייחס לעובדה כי למרות שהמעשה חמור ביותר, המעוול הורשע בדין, שילם מחיר אישי כבד, יש בכלא, הביע חרטה על מעשהו, ואף שילם פיצוי גבוה שכלל מרכיבים עונשיים. מידת ההרתעה והגמול קבלה את שלה. ולכן בנסיבות העניין ולמרות חומרת המעשה לא היה מקום להטיל גם פיצויים עונשיים.

ראוי לציין גם את עמדת המיעוט השופט ריבלין, שמצא לנכון להמליץ להגדיל את הפיצויים לנערה לסך של 300,000 ש"ח במקום 100,000 ש"ח.

בשולי הפסק

1. פיצויים עונשיים מקובלים יותר בארה"ב. ככלל, פיצויים עונשיים יוטלו במקרים של ספק, למשל מקום בו בשל מעשיו של המעוול נגרם קושי להוכיח את גובה הנזק; או במקרים בהם הנזק שנגרם הוא נמוך אולם קיים צורך להרתיע את המעוול ויתר אלה שפועלים כמוהו - דוגמה קלאסית במקרים צרכניים, שבהם עוסק מרמה את לקוחותיו בסכומים קטנים והם לא תובעים. עד שמגיע אחד שמוכן להוציא את הכספים, ובית המשפט מכפיל את הפיצוי על מנת שהמעוול לא ייהנה מעוולתו - עדיף שכספי הגזל יהיו בידי הניזוק ולא בידי המעוול, וזאת כאמור למען יראו וייראו.

2. במקרים רבים בית המשפט פוסק פיצויים עונשיים גם אם הוא לא קורא להם כך, וזאת על דרך הערכה מוגדלת של הנזק שנגרם. למשל אם הנזק מוערך בטווחים של 100 עד 200, הוא יפסוק על דרך האומדנא 200. באופן זה הוא לא צריך להתמודד עם דילמת הפיצוי העונשי, ועדיין כולל מרכיב מסוים של עונש בתוך הפיצוי.