הכל זה מלמעלה!

הפסוק הפותח את הפרשה מגלה לנו עמוקות. ואומר רש"י, שהמילה "מקץ" כאן היא פינה ויתד לפירוש המילה בכל מקום אחר: "כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא:"

שואל שפתי חכמים, מדוע נזקק רש"י לפירוש זה, ומשיב – שלכאורה המילה "ימים" מיותרת. אלא שהמילה מקץ סובלת גם פירוש של מעט, כמו "מקצה אחיו", ולכן היינו יכולים להבין את המילה – "מקץ שנתיים", כאילו נאמר מקצת שנתיים, דהיינו שנה ויום אחד. באה המילה "ימים" ללמדנו, שמדובר בשנתיים מלאות, ולכן המילה "מקץ" משמעה סוף. ומכאן אפשר לחזור אחורה למקומות אחרים שהיא מופיעה, ולפרש את הפסוקים בהתאם.

למשל: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "מקץ" היא אצל קין, המביא "מקץ ימים" מנחה לה'. ולא ראיתי פרשן שמתייחס לכך, אולם דווקא אצל קין כתוב שהוא מביא "מקץ". אצל הבל לא כתוב הדבר. "מקץ" הכוונה, סוף תקופה. ואם נאמר ש"ימים" הכוונה שנה (רש"י על בראשית כד נה), אז הכוונה שקין הביא את מנחתו בסוף השנה. ומדוע הדבר חשוב? ומה הוא מלמד? יתכן והבעיה היתה שקין חיכה עד סוף השנה, עד שראה שיש תוצאות, עד שראה את כל היבול, והביא מהפירות הבשלים, ואין הדבר מלמד על כבוד – ועובדה שבני ישראל מביאים את הביכורים, ולא ממתינים עד הקץ.

וכן הלאה, יש משמעות למילה "מקץ" המסיימת תקופה. וכשנראה אותה תקופה, עלינו לשאול מה היא מסמלת.

ואם נחזור לפרשתנו, התורה אומרת ש"מקץ" שנתיים מלאות פרעה חולם. ונשאלת השאלה מה קרה בתחילת אותן שנתיים? שמא מקץ בואו של יוסף למצרים? או מקץ כניסתו לכלא? או מקץ פתרון החלום? כאן הדבר לא כל כך ברור, אולם כאשר בהמשך אנו קוראים שיוסף עומד לפני פרעה והוא בן 30 שנה, יכולים אנו להבין שהוא היה בכלא 12 שנה, ומקץ שנתיים, הוא מקץ הסיפור הסמוך לנו, עם שר המשקים ושר האופים. ומדוע חשוב להדגיש את הדבר? על כך בפסקה הבאה.

שניים שהם אחד

דבר יפה התגלה לי השבוע: כל הסיפור של יציאת יוסף מהבור, מגיע בשניים:

·        שני שרים מעוולים, ושניהם מגיעים לכלא.

·        כל אחד מהם חולם שני חלומות.

·        יוסף פותר להם שני פתרונות.

·        יוסף מבקש פעמיים משר המשקים: "זכרתני והזכרתני".

·        שר המשקים שוכח פעמיים – "ולא זכר.. וישכחהו".

·        כעבור יומיים פרעה נותן את גזר דינו (ביום השלישי, יום הולדת את פרעה) – שני פסקי דין שונים.

·        העניין נשכח למשך שנתיים בדיוק.

·        פרעה נרדם פעמיים (ישן, חולם, מתעורר, וישן).

·        פרעה חולם שני חלומות, בשתי פעמים.

·        שני אנשים חולמים למעשה, גם יוסף חולם.

·        שר המשקים מזכיר את שני חטאיו.

·        פתרון החלום הוא שתי תקופות – אחת של רעב ואחת של שובע.

·        יוסף ממונה למשנה (השני) למלך.

והינה, כאשר מגיע יוסף לפני פרעה ופתר את חלומו, הוא מניח בפניו עיקרון אחד, שמהווה תשובה גם לכל הדברים האחרים – למרות שהכל נראה לך שניים,... הכל אחד! הכל מהאחד (בהא הידיעה). הכל התחיל בחלומות שר המשקים ושר האופים, ללמדך שזה מלמעלה. יוסף היה צריך להבין כבר אז שזה מהלך אלוקי, ולכן לא לבקש משר המשקים מאומה. ומכיוון שביקש, היה צריך להראות לו שהכל מלמעלה, ולכן היו צריכות לחלוף שנתיים, כדי שיהיה ברור שהדבר לא הגיע מכוחו של שר המשקים, אלא מחמת הקב"ה, שחידש את המהלך מכך שהכניס את החלומות בראש פרעה.

ובהמשך מוסיף יוסף ומבהיר, כי למרות שהכל נראה כאילו נעשה בעיכוב גדול, דווקא העובדה שהכל קורה פעמיים, הוא הוא הסימן שהכל קרה וקורה במהירות.

ואם נחזור לפסוק הפתיחה, ויהי – לשון צער. כי ודאי צער היה ליוסף, שנולדה בו תקווה לאחר שפתר לשר המשקים, ותקווה זו נגוזה. רק בסוף השנתיים  קורה הכל, ונראה כאילו זה המון זמן, אולם הדבר היה חיוני על מנת שיבין יוסף כי הכל מלמעלה, ודווקא ההמתנה הזאת היא היא זו שגרמה לכך שהכל יהיה במהירות לאחר מכן. ועובדה שיוסף למד היטב את הלקח, שהרי הוא משיב לשבח שמעניק לו פרעה – זה לא אני... זה הכל מלמעלה, אלוקים יענה את שלום פרעה! 


יוסף החכם מגלה את המתווה הזה, ומעביר אותו לפרעה, וזה בדיוק מה שמביא את פרעה למסקנה, שיוסף הוא האדם המתאים ביותר. 

התמודדות

צער או סבל נפשי נגרמים כתוצאה מפער בין המצוי לבין הרצוי. כמובן – הכל בעיני המתבונן. במה דברים אמורים: אם אדם המעריך את מצבו, בעיניו (המצוי), אינו חפץ בו, אלא במצב אחר, שבו היה רוצה להיות (הרצוי), נוצרת עליו הכבדה, שכובדה ככובד הפער בין המצוי לבין הרצוי; כך, למשל, כאשר "ליבי במזרח, ואני בסוף מערב", וכיו"ב.

התמודדות עם הסבל משמעה בדרך כלל הקטנת הפער. כיצד ניתן להתמודד עם פער כזה?

קיימות שלוש דרכים לצמצם את הפער:

האחת הינה דרך ההתבוננות: מחד, להתבונן מחדש במצב המצוי, ולראות שהוא לא כל כך גרוע, הוא קרוב לרצוי, יותר ממה שסברנו מלכתחילה, ועל כן הפער קטן מזה הנראה לנו, וכך הסבל קטן באופן מיידי. שיטה זו נקראת, למעשה "עין טובה", להתבונן במצבנו בראיה יותר אופטימית. ומאידך, להתבונן מחדש במצב הרצוי, ולראות שהוא לא כל כך מתוק או קוסם, כפי שאנו סוברים, כי יתכן וגם המצב הרצוי טומן בחובו את הקשיים שלו, ואולי, על כן מוטב יהיה להישאר במצב המצוי. בעקבות ה-התבוננות, מגיעים ל-השלמה: להשלים עם המצב הקיים ולשמוח בו, ולוותר על המצב הרצוי, כביכול ועל כך נאמר: איזהו עשיר? השמח בחלקו. לעתים דווקא ה-ייאוש מסייע לנו לשחרר את הרצון להגיע למצב ה"רצוי", הרצון שגורם את הסבל, במקרה שאינו ממומש, ועם השחרור באה הקלה, ודווקא אז לעתים נפתחים שערים חדשים.

הדרך השניה הינה דרך ה-מאבק – מקום בו אינך מרוצה מהמצב בו אתה נמצא, ויש מצב אחר, שהינו רצוי עבורך – אזי דווקא ה-סבל יוצר דינמיקה של כוחות להילחם במצב המצוי, על מנת להגיע לרצוי. זה היתרון של הסבל, או של המניעות, שיוצרים את האתגר ואת התמריץ לשנות את המצב הקיים.

הדרך השלישית היא דרך ה-דימיון. כאשר אכן לאחר התבוננות, המצב המצוי אינו נוח לנו, אולם מאידך איננו יכולים לשלול את המצב הרצוי, והוא אכן רצוי, ואיננו מוכנים לוותר עליו; ומאידך אין בידינו עדיין הכוחות לנקוט את דרך ה-מאבק, המשמעות הינה שהפער בין המצוי לרצוי עדיין קיים, ואם רוצים להתמודד עמו, עלינו לצמצם אותו. הצמצום נעשה באמצעות ה-דימיון, או אם תרצו: ה-חלום.

הדימיון יוצר מציאות, בראש ובראשונה, מכיוון שהוא נוטה להגשים את עצמו. זו כוחה של כוונה, כוחו של דיבור היוצר דבר, כוחן של תפילה ושל בקשה: כאשר אנו מבקשים ורוצים מאוד משהו, בכל ליבנו, מן השמים מוליכים אותנו למימוש הרצון שלנו. הדבר ידוע ומוסכם ולא רק ביהדות.

גם בתקופת הביניים ועד שהדימיון הופך למציאות (בין מלאה ובין חלקית), יש לו מעלה נוספת: אם הדמיון חזק דיו, נוכל לחוש אותו כמציאות, ואז הפער בין המצוי לרצוי נעלם. במה דברים אמורים:

¡ כאשר חסיד ממלא את ליבו בגעגועים לארץ ישראל, געגועים שאינם מניחים לנפשו, והוא מעוניין לעלות לארץ, אולם הדבר יגרום לפגיעה באישתו ובילדיו, אזי בטרם יגיע המצב לכדי פירוק המשפחה לצורך עליה לארץ, יאמר הרבי לחסיד: "עשה כאן ארץ ישראל". והרי עצה זו הינה עצה דמיונית. אולם גם החסיד עלול להגיע למצב בו הוא ירגיש ממש את קדושתה של ארץ ישראל בגולה.

¡ עני שארוחתו דלה, במקום שיטרוף אותה ויחשוב כמה הוא רעב, אם ידמיין לו שארוחתו ארוחת מלכים היא ויאכל אותה עם כל הגינונים, וממש ירגיש כך, אז יוכל ליהנות ואף לשבוע אפילו מסעודה דלה. אני עדיין זוכר כיצד בצבא יצאנו למסעות ארוכים, כאשר במשך דקות ארוכות ארוכות התענגנו על קוביות שוקולד בודדות, כאילו אנו אוכלים סעודת מלכים.

¡ מי שמתגעגע מאוד לאהוב הנמצא במרחקים, אם יוכל לדמיין אותו ממש לידו, כוח הדמיון יסייע לו להרגיש שהוא קרוב אליו, אפילו לשעה, וירווח לו. במדרש מתואר ששיוסף ממש הרגיש בנוכחות יעקב אביו מולו, והדבר סייע לו להתגבר בבית פוטיפר.

כך, מי שיודע להפעיל את הדמיון שלו [במקרים המתאימים, כמובן], חי חיים של אושר והגשמה, שכן הצלחה היא קודם כל ציון שאנחנו נותנים לעצמנו, ולא ציון שאחרים נותנים לנו. הדמיון, מעבר לעובדה שהוא מוביל למציאות, גם מאפשר לנו להתמודד, מקום בו אין ביכולתנו לפעול בצורה אחרת למען שינוי המציאות. כאמור, כמובן שיש גם תפקיד לסבל, הוא מניע אותנו לזוז מהמצוי לרצוי. אולם לעתים הרצוי בלתי אפשרי. ואז כאמור, לעתים, הדמיון נותן פיתרון, ולו זמני. עם זאת, צריך להיזהר, מכיוון שהפער בין מצב כזה [של דמיון ההופך למציאות] לבין מחלת נפש, הוא דק מאוד, ועל כן יש כאלה שמעדיפים להישאר עם הסבל...

בפרשיות אלה למדים אנו על כוחו של יוסף, על כוחם של חלומותיו, שהעניקו לו חזון לעתיד, ואף העניקו לו ערך עצמי בתקופה בה טרם עלה לגדולה, וכך פעלו החלומות בשני התפקידים שתיארנו.