כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■

להתחיל מבראשית

"לקום מחר בבוקר,

עם שיר חדש בלב

לשיר אותו בכוח

לשיר אותו בכאב,

לשמוע חלילים ברוח החופשית ,

ולהתחיל מבראשית.

[נעמי שמר]

המילה הפותחת את התורה היא "בראשית". לא היתה חובה לכלול אותה בטקסט. ניתן היה לכתוב, ואולי נכון היה יותר לכתוב: "אלוקים ברא בראשית, את השמים ואת הארץ". או אפשר היה גם לוותר על המילה הזאת כלל, ולפתוח פשוט במלים: "אלוקים ברא את השמים ואת הארץ". אם כך, יש משמעות לכך שהוחלט לשים את המילה "בראשית" בראש.

על פי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי חיבר ספר בשם "תיקוני הזוהר" ובו שבעים פירושים קבליים שונים למילה "בראשית". ועל כן יהא זה קצת יומרני לנסות ולהסביר במילים פשוטות את תפקידה של המילה "בראשית", אולם אין אנו פטורים מנקודה אחת לפחות.

על פי אמונתנו, הקב"ה נמצא מעל הזמן. הוא היה מאז ומעולם, והוא יהיה לתמיד. על פי התורה, בשלב מסוים [שגם זה אינו ברור – הרי "שלב" יש לו משמעות, רק כאשר יש זמן, ואילו הזמן לא נוצר, עד שלא נוצר העולם] הוא החליט לברוא את העולם. יתרה מזאת, התורה מסבירה שהעולם לכאורה כבר היה קיים [והארץ היתה תוהו ובוהו], אולם בשלב שני הקב"ה החליט "לסדר" אותו – אור וחושך, מים עליונים ותחתונים, ועוד.  וגם זה אינו כל כך ברור, שהרי על פי הקבלה היו עולמות לפנינו ויהיו עוד עולמות אחרינו; אם כך, לשם מה לברוא, להחריב ולסדר מחדש בכל פעם?

אבל זה בדיוק העניין - - - לעתים צריך לדעת להביט קדימה, ולהתחיל מחדש. מה שהיה היה. עכשיו מתחילים מהתחלה. האות ב' פתוחה רק לעתיד. זו חשיבות ההתחלה. לעשות שוב, והפעם טוב יותר. לעשות שוב, ולתקן. אין ייאוש בעולם כלל.

רבי נחמן מברסלב מבקש מאיתנו לא להיות זקנים. ומהו "זקן" על פי רבי נחמן מברסלב? זה שסופר אחורה. מי שסופר כמה זמן נותר לו עוד לחיות כאן, מי שמבחינתו הוא סיים כאן את תפקידו, הרי הוא זקן, אפילו אם גילו הביולוגי צעיר. לעומת זאת, מי שקם בבוקר עם שיר חדש בלב, מתוך התפיסה שהעולם יפה וגדול ויש בו הזדמנויות, ויש עוד כל כך הרבה מה לעשות כאן, הוא "צעיר".

בפרשת שמות נקרא על הנס של הסנה, הבוער באש אבל איננו מאוכל על ידה. וכידוע, טבע האש הוא לחמם, לעבד, לבשל, להאיר – אולם היא חייבת לאכול ולכלות משהו אחר, על מנת שתוכל לפעול את פעולתה. ובסופו של דבר, כאשר חומר הבעירה מאוכל, גם האש דועכת. והחכמה היא לדעת להבעיר את האש בכל פעם מחדש.

זו המשמעות של "בראשית" ואולי לא בכדי המילה "בראשית" נחלקת למלים "ברית – אש". רבי נחמן עצמו מספר, כי היו פעמים רבות שלימד את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש, אפילו מספר פעמים באותו היום, לא להתייאש, ולהתחדש שוב ושוב. וזה גם מה שהבריאה מלמדת אותנו, שהירידה, והנפילה, והקמילה, והריקבון – נועדו לשם דבר אחד, לאפשר את ההתחדשות שתבוא לאחר מכן, או בלשונו של רבי נחמן: "הירידה היא צורך העליה" ואם כך, גם הירידה עצמה היא חלק מהעליה, וגם סגירת הדלת האחת משמעה פתיחת הדלת האחרת. הוא שאמרנו – אין יאוש בעולם כלל!