קהילה, אסיפה או כינוס?

ישנן מספר מלים בעברית המבטאות חיבור וצירוף של אנשים, ובין היתר – קהל, ציבור, אסיפה, כינוס, התוועדות, קיבוץ. מה ההבדל ביניהן?

קהל

כיום, הפרשנות המקובלת מבדילה ב-מהות החיבור. כך, על פי ויקיפדיה, קהל מייצג בעברית בת ימינו ציבור אנשים המתקבצים על מנת לצפות, להאזין או להשתתף בהתרחשות אמנותית, ספורטיבית, לימודית, מקצועית, חברתית או פוליטית. הקהל עשוי להימצא פיזית במקום האירוע, אולם עשוי להתקבץ גם וירטואלית (צופים בטלוויזיה וכו') ולעתים גם בזמנים שונים.  מילה זו יצרה אוסף של ביטויים הרלוונטיים להגדרה האמורה, כמו "חביב הקהל", "קהל הצופים", "דעת קהל", "פחד קהל" ועוד.

אסיפה

"אסיפה" לעומתה, מתייחסת אף היא להתכנסות, אולם פעמים רבות במונחים של עניינים רשמיים, החל באסיפה כללית של בעלי דירות בבית המשותף, או אסיפה של בעלי המניות, של ועדת הבחירות, ועד כדי "האסיפה המכוננת", המנסחת את החוקה.

ציבור

"ציבור" מתייחס כיום לקבוצה של אנשים במובנה הבסיסי ביותר ואף ללא צורך לחפש איזשהו מכנה משותף ביניהם (להבדיל מהקודמים). חז"ל אף אמרו שצבור משמעו בראשי תיבות: "צדיקים, בינוניים ורשעים", קרי אוסף לא הומוגני של אנשים לעתים גם ללא מטרה מסויימת, והדגש הוא על הכמות.

כינוס

"כינוס" מייצג כיום חיבור של אנשים רבים למפגש המוקדש לנושא מסוים. השורש כנס מצביע על מיקוד. 

ועידה

"ועידה" מייצגת לעתים משמעות כמו של כינוס, לעתים במובן יותר פורמאלי ("המלכים נועדו", אז וגם היום – ועידת המפלגה וכדומה). ע"פ החסידות התוועדות הינה דווקא דבר הפוך, מפגש רעים.

יחד עם זאת פעמים רבות אנו מוצאים בלבול מסוים בין המונחים והגדרת מונח אחד באמצעות משנהו.

ובתורה

בתורה אנו מוצאים בעיקר את (קהל). פחות מכך אנו מוצאים את (אסף) ואת (ועד). (צבור) מופיע בלשון חז"ל ואילו (כנס) מהווה תרגום אונקלוס של (קהל) שלאחר מכן נמצא אותו גם בטקסט עצמו (כמו: "כונס כנד מי הים"), שעל פי הפרשנים במשמעות של אסיפה דווקא ולא של קהל.

פירוש מכיוון אחר - רש"י

ובנוגע לפרשנות המונחים מאיר לנו רש"י אור חדש בתחילת הפרשה. על פי רש"י אין מדובר במהות דווקא, אלא באופן. וכך הוא אומר: "שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש". יתכן והתוספת של רש"י על התרגום מלמדת אותנו כי רש"י אינו מסכים עם התרגום.

ובמלים אחרות: על פי העברית המקראית, כאשר אנשים נאספים מעצמם, מרצונם, או לכל היותר לאחר שקבלו קריאה – הרי זו קהילה, התקהלות וכדומה. לעומת זאת, כאשר צריך ללכת ולאסוף אותם באופן אקטיווי, הרי זו אסיפה.

מבט חדש על פסוקים בתורה

פירוש זה פותח לנו צוהר חדש להבנת המקרא. למשל, בתחילת שמות מצווה משה על ידי הקב"ה – לך ואספת את זקני ישראל – מכיוון שהם לא יסתפקו במילותיך, אתה צריך להיות יותר אסרטיבי. ואילו בפרשתנו, פרשת ויקהל, לאחר שמשה יורד מההר במוצאי יום כיפור, די בכך שהוא אומר מילה והם רצים אליו. ובאותה מידה, בפרשה הקודמת כאשר העם נקהל על אהרון, השימוש בא לגנות אלה שמיהרו להתכנס ובאו מעצמם. ואומר החזקוני – שאם תמצא התקהלות "על", כמו התקהלות על אהרון (קרי על אדם מסוים, באופן אישי לגופו של אדם ולא לגופו של עניין), יש לכך משמעות שלילית ואילו התקהלות "אל" הינה במובן חיובי, למטרה.

אגב, פירוש רש"י משתלב עם משמעות הביטוי "ויקח" בהקשר של בני אדם. המשמעות הרגילה בתורה היא היא שלוקחים אדם באמצעות מלים בדיבור ולא בכוח.

עוד עיון בפסוקים מלמד כי התוועדות שמורה לעניינים יותר נשגבים כמו מפגש של משה עם הקב"ה (ונועדתי לך שם) או עם זקני ישראל וכדומה. 

משיכה

אנו מכירים את המילה משכן, בעיקר כמקום מגורים. ורבי נחמן מברסלב אומר כי משכן גם מלשון משיכה, וזאת מכיוון שהקרבן הראשון שעם ישראל נדרש להביא, כעם, הוא קרבן הפסח, עליו נאמר: "משכו וקחו לכם...".ואכן, המשכן הוא מקור של משיכה לעם ישראל, אליו מגיעים אנשים מקצוות שונים, מתערבבים ומתאחדים. וזה הרי למעשה אחד מתפקידיו של בית הכנסת כיום.

לעתים אנו זוכים לראות התגשמות של חזון כזה בצורה יפהפיה וכך זכיתי אתמול, באזכרה של דודי ז"ל. ישבנו שם, מסביב לשולחן, ממתינים לתפילת מנחה, אני ושני דודים הנושקים לגבורות, אחד מלמעלה ואחד מלמטה. שמעתי סיפורים מרתקים על מלחמת השחרור והחיים שהיו כאן, ממש עידן אחר.

וממש לפני תחילת התפילה נכנס יהודי מבוגר, חבוש בכובע קסקט, והתיישב לידינו. בתום התפילה הוא שאל אותנו – "מה יש כאן היום?" והשבנו לו. הוא סיפר לנו שהוא עבר כאן באיזור ועמד מישהו בחוץ וביקש ממנו להיכנס לתפילת מנחה, והוא נכנס.

כאשר אחד הדודים שלי שמע את קולו, הוא שאל אותו מאין המבטא הזה, והשיב היהודי שהוריו עלו לארץ מבולגריה. ואז אמר לו הדוד – "נכון שאתה למדת בשנות החמישים בבית הספר המקצועי בתל אביב?" השיב לו היהודי בפליאה: "נכון, כיצד אתה יודע?" והשיב לו הדוד: "אני יודע כי למדנו יחד!"

"ואיך אתה זוכר אותי?" שאל האורח, "בזכות המבטא שלך. ואני גם אזכיר לך ש..." וישב וסיפר לו הדוד עניינים שהוא זוכר מאז הקשורים לשניהם.

כמובן שהשמחה וההתרגשות היתה עצומה. אתם מבינים, למעלה משישים שנה, קרוב לשישים וחמש שנה שהם לא ראו אחד את השני, והינה שני אנשים הזדמנו "במקרה" לבית כנסת שאינם מתפללים בו כלל, ונפגשים. על זה דיבר רבי נחמן, כאשר אמר שמשכן פירושו משיכה. 

הרהורים לפוגרום נובמבר

הלב של המשפחה היא האימא. היא נוזפת בבן הקטן, שיתנצל בפני האח הגדול. היא מזרזת את הבת הגדולה, לקנות מתנה ליום ההולדת של אחותה הקטנה. היא מתעניינת בשלום כולם, מדווחת, ואוספת את כולם לחיקה עם ארוחה משפחתית גדולה. כאשר אימא הולכת, המשפחה מתפזרת לרסיסים של משפחות חדשות, שלהן אימהות משלהן.

הנשמה של הקהילה הוא הצדיק. הוא מחזק ונותן כוחות ועוצמה. הוא מרביץ בהם תורה ומוסר. הוא נותן פרספקטיבה נכונה לחיים. הוא מפשר, מגשר בין יושבי הקהילה, הוא אוסף כספים ופועל למען הציבור. הוא דואג לכל אותם דברים החשובים לכלל, שאנשים פרטיים פחות ישקיעו עבורם. הוא מבין ותומך ונותן כיוון והשראה. כאשר צדיק עוזב את העיר, אומרים חז"ל, פנה זיווה, פנה הודה, פנה הדרה. והריהי כעוד סתם עיר.

הנפש של הקהילה הוא בית הכנסת. בית הכנסת הוא המקום בו אתה בא להפוך לאדם טוב יותר. להתפלל, לבקש – עליך ועל המשפחה, ועל הקהילה והעם. בית הכנסת הוא המקום בו אתה בא להתחזק, לבקש ברכה, לברך. ללמוד וללמד. בית הכנסת הוא המקום בו אתה יוצא מדלת האמות שלך ופוגש יהודים. מתעניין בשלומם. מאיר להם פנים. יוצר אינטראקציה.
בית הכנסת הוא המקום בו נמצאים זיכרונותיך. המקום בו ישבת ליד אבא עת עשית צעדיך הראשונים בקריאת שמע. המקום בו הפכת לגבר, לאיש, לאבא. המקום בו הצצת לעזרת הנשים וראית את האישה שתהפוך להיות רעייתך, את האישה שילדה את ילדיך מחייכת אליך מבעד לחרכים, גאה להכניס את בנכם בבריתו של אברהם אבינו, מודה על הזכות לקרוא בשמה של הבת הקטנה שהצטרפה למשפחה. המקום בו הפכת לסבא. המקום שממנו יקחו אותך לדרכך האחרונה.

לשרוף בית כנסת זה לא לשרוף עוד נכס נדל"ן.

לשרוף בית כנסת זה לשרוף את העבר. את הזכרונות. את הדבק. את החוט המקשר. את גאוות הקהילה. את מה שהופך אותנו להיות עם. את הסמל והחזון. את העבר ואת העתיד.

כאשר הנאצים ראו שחמש שנים של גזירות נוראיות לא מזיזות את היהודים מגרמניה (רוב היהודים עדיין נותרו בגרמניה ערב פוגרום נובמבר 1938), הם החליטו לזעזע את היהודים. לרסק את הקהילות. לשבור את גאוותן. להפוך את הקהילות היהודיות לאוסף של יהודים תועים, מפורדים וחלשים. הם החליטו לשרוף את כל בתי הכנסת שלהם.

כאשר הם רצו לשרוף את הלב של היהודי, (ולא משנה אם הוא חילוני, דתי או אפילו מתבולל), כאשר הם רצו לקווצ'ץ' אותו, לקמט אותו ולשבור את רוחו, הם ידעו מה לעשות – לשרוף את בית הכנסת שלו.

פוגרום נובמבר 1938.
לא בדולח, אלא אופל.
רוע בלתי נתפס שייזכר לגרמנים לדיראון עולם ואות אזהרה לדורות הבאים.
כי במקום בו שרפו בתי כנסת, שרפו גם בני אדם.