‏הצגת רשומות עם תוויות שלום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שלום. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 19 באפריל 2019

חג האמת - חג החירות

שיתוף


י"ד ניסן הוא תאריך אדיר בשנה. אנחנו מדברים רבות על חירות. אבל לא מדברים על התנאי לחירות, שהוא האמת. החמץ הוא השקר. האוויר המנופח. ביעורו מביא את האמת. והאמת משחררת.
בסרטון שהעליתי לא מזמן על סימני הגאולה הראיתי שאחד משלושת הסימנים הוא האמת. כי שקר לא יכון עם הגאולה.
על פי המסורת, י"ד ניסן הוא יום הולדתו של אברהם אבינו. (כנראה) הוא היום בו התבשר על הבטחת הארץ, ועל מסלול הגאולה; הוא היום בו התגלה אליו ה' לאחר ברית המילה שערך ובו התבשר על הולדת בנו, הוא היום בו נולד בנו, הוא היום בו נפטר ונכדו יעקב קנה את הבכורה, הוא היום בו יצאו בני ישראל במצרים. לא סתם הלילה שאחריו הוא ליל שימורים - עד יציאת מצרים, התאריך שנשמר על ידי הקב"ה. לאחר יציאת מצרים - משמרת תאריך זה הועברה לעם ישראל.
י"ד ניסן הוא היום בו שחטו בני ישראל את השקר המצרי האלילי. למחרת יצאו לחירות.
י"ד ניסן הוא היום בו נולד הרמב"ם גדול הפוסקים, ממשה - ששחרר אותנו - עד משה, לא קם כמשה. אין תאריך מתאים יותר להולדתו של הנשר הגדול.
ערב פסח, י"ד ניסן - 19 באפריל 1666 [כמו השנה] הוא היום בו התנפצה נבואת/משיחיות השקר של שבתי צבי, עת הוגלה על ידי הווזיר התורכי למבצר בגליפולי. כי נצח ישראל לא ישקר.
ערב פסח, י"ד ניסן - 19 באפריל 1943 [כמו השנה] הוא היום בו הצליחו יהודים נצורים בגטו לחולל את המרד הגדול של גטו ורשה, והראו שנצח ישראל לא ישקר. הנאצים החזקים והגדולים לא יכלו לקומץ אנשים, הם נאלצו להביא תותח ולהשתמש בכוח אש גדול פי כמה וכמה וכמה, כולל שריפה של הגטו, הזרמת גז, וגם אז לקח להם כשלושה שבועות עד שהכניעו את המרד. אבל את הרוח, אז כמו היום, לא הצליחו להשמיד. לא בכדי הם הפכו לסמל.
הנביא זכריה מנבא לנו שלעתיד לבוא כל הצומות על החורבן ייהפכו לימי שמחה, ומסיים במלים: "והאמת והשלום אהבו". המילה "אהבו" בגימטריא 14 - י"ד. רמז ליום הזה, י"ד ניסן, שבו צפה האמת, כחלק מתהליך היציאה לחירות.
מאחל קודם כל לעצמי.. ולכולנו שנזכה לאחוז במידת האמת. שמביאה את הגאולה ואת השלום ואת החירות.
חג שמח, כשר ובריא לכולנו. 

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

שמעון פרס ז"ל

שיתוף
כאשר שאלו את פרס ז"ל, האם הוא מכיר בבחירתו של נתניהו, השיב: "אנחנו במדינה דמוקרטית. אתה יודע כמה קשה להיבחר במדינה דמוקרטית? אם הוא הצליח להיבחר, מגיע לו!".

שמעון פרס הצליח להפוך לסמל חיובי. אתם יודעים כמה קשה אצל יהודים (שלא לומר - ישראלים) להפוך לסמל? עם כל הקיטוב וחוסר הפירגון, שיש כאן? אם הוא הצליח להפוך לסמל, מגיע לו.

=

כשאדם מקבל תפקיד, הוא עולה דרגה. התמנה לשופט - נטל עטרה. סיים את כהונתו, חזר לחייו הקודמים כשופט בדימוס. נבחר כנשיא - נטל עטרה. סיים את כהונתו, חזר להיות ככל האדם. מכובד כמובן, אבל ככל האדם. וכן הלאה. אולם כשאדם הופך לסמל - זה כבר מעבר לזמן ולתפקיד מוגדרים. לעתים זה לכל החיים.

הרב ישראל מאיר לאו שיזכה להאריך ימים, הוא סמל. הוא היה סמל עוד לפני שהתמנה להיות רב ראשי. התפקיד רק ביסס והעצים. וכאשר פשט את הגלימה הוא המשיך וממשיך להיות אותו סמל. הוא כבר לא זקוק לתפקיד. והרבנות על תל אביב בוודאי לא תורמת לסמל. היא חלק משליחותו.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה סמל. הוא היה הרב הראשי כל ימי חייו, גם לאחר שפשט את גלימתו. ויש עוד דוגמאות רבות שאין זה המקום להיכנס אליהן.

=

הנושא של אדם שהופך לסמל הוא עתיק יומין. בתלמוד יש דיון שלם כזה, על סמלים.

למדו חכמים (תלמוד בבלי מסכת סוטה):
משמת רבי אליעזר, נגנז ספר תורה.
משמת רבי יהושע, בטלה עצה ומחשבה.
משמת רבי עקיבא, בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה.
משמת רבי אלעזר בן עזריה, בטלו עטרות חכמה.
משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה.
משמת אבא יוסי בן קטונתא, בטלו חסידים.
משמת בן עזאי, בטלו השקדנין.
משמת בן זומא, בטלו הדרשנין.
משמת רבי יהודה הנשיא, בטלה ענוה ויראת חטא

כל אחד מהם היה סמל למשהו. וכי פסקו אנשים שיש להם עצה? או לומדי תורה? או דרשנים מעולים? לא. כאלה היו ויהיו. אולם האנשים המוזכרים לעיל היו סמל מיוחד להם.

=

לא כל אחד זוכה להיות סמל.

אם עכשיו אשאל אתכם מי ומי היו גדולי המורדים בתקופת השואה, רובכם תאמרו "מרדכי אנילביץ" ותיעצרו. אתם יודעים מדוע? כי הוא הפך לסמל. כאשר אומרים את השם שלו - אומרים גיבור המורדים. כאש
ר אומרים גיבור המורדים, אומרים מרדכי אנילביץ. השם שלו שורד בהיסטוריה ובתודעה הלאומית כבר למעלה מ-70 שנה.

אבל היו עוד גיבורים אחרים, מדהימים, נועזים לא פחות. שכתבו על 3 שורות בהיסטוריה. ואפילו רחובות קרויים על שמם. אבל הם לא הפכו לסמל כזה.

שמעון פרס זכה.

=

תקופה ארוכה פרס היה לסמל שלילי. סמל של תככנות. קיטוב. תרגילים פוליטיים. חיית שטח והישרדות. סמל של אדם שמנסה ולא מצליח. חתרן בלתי נלאה. אולם הוא הצליח לפשוט מעליו את הסמל הזה. סמל של מישהו שחלק גדול מהעם, אפילו מהמפלגה שלו, אהב לשנוא. והוא עשה את הבלתי ייאמן - מהמקום הנמוך הזה הוא הצליח לפשוט מעליו את הסמל ההוא, ולהפוך לסמל שונה לחלוטין.
פרס הפך לסמל של השאיפה שלנו לשלום. לפניו היה רבין ז"ל. לפניהם - בגין ז"ל. כאשר סמל מת, זה כואב מעבר לאדם שחבש את הכתר. נוצר פער של זמנים שאין מי שיתן השראה לשלום. לוקח זמן עד שחור כזה מתמלא.

פרס הפך לסמל של שפיות ודיבור מתון, בעולם של קיטוב. סמל של ניסיון לאחד. שיבדל"א גם הרב לאו הוא סמל כזה.

פרס היה סמל של סבא של כולנו. מישהו שכל עם ישראל חשוב לו. היתה תקופה קצרה שאריאל שרון ישב על המשבצת הזאת, אולם לא ברמה של פרס.

פרס הפך לסמל של התלהבות, חזון, מרץ נעורים והתחדשות תמידית. במיוחד גם בגיל השלישי והרביעי. בכך הוא היה משהו יוצא דופן והשם היחיד שעולה לי בראש לפניו הוא דוד בן גוריון.

בחלק מסמלים האלה פרס פרץ את המחסום הלאומי והפך לסמל עולמי. שזה באמת הישג יוצא דופן בעולם כל כך ביקורתי כלפי ישראל.

עם מותו התפנו לא רק סמל אחד, אלא כמה וכמה סמלים. הצער שלנו הוא לא רק על לכתו של האיש, אלא על השבת הסמל לארגז. עד שמישהו אחר יגיע ויענוד אותו מחדש.

הביטו ימינה ושמאלה. אתם רואים מישהו כזה? זו הנקודה.

יום שבת, 8 באוגוסט 2009

לתת שלום

שיתוף
חשבתם פעם איזה ביטוי יפה זה, המופיע בספרות: "נתתי לו שלום"?
אנו נוהגים לומר "לחצתי לו את היד". אולם אין מה להשוות בין השניים!
מה אנחנו עושים - רק "לוחצים"? או "נותנים שלום"?
לחיצת היד היא הפעולה הפיזית, החיצונית. נתינת השלום הינה המהות הפנימית של הפעולה.
אמנם, יש הלוחצים ידיים, אולם אינם נותנים שלום.
ויש הנותנים שלום גם מבלי ללחוץ ידיים.
יש שאינם לוחצים ידיים ואף אינם נותנים שלום;
אולם יש הלוחצים ידיים ואף נותנים שלום - וגם לכם נאמר, אל תסתפקו רק בלחיצת ידיים (סינתטית - ראו הפוסט הקודם), תנו שלום!