We're on a road to nowhere
Come on inside
Takin' that ride to nowhere
We'll take that ride
החיים, הם לקחו אותי
הם לקחו אותי
לכל מקום איתם
בחנות התקליטים
הם היו לי שיר קטן
אני לא עובד
רק עומד ומקשיב בשקט
ללו ריד מדהים
ואחר כך זז עם יצר הנדודים
הנדודים
שלמה ארצי
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
מרבית האנשים בעולם חיים את החיים שלהם "בזרימה", לאן שיקחו אותם.
נכון, בראשית החיים יש מסלול שכולם עוברים אותו - גנון, לימודים צבא (מי שעושה...), ואז כל אחד תופס את הכיוון שלו וזורם... מרבית האנשים בגיל 20 אינם קובעים להם יעד ברור מה הם רוצים להיות בגיל 40-50 וזורמים...
במקרה הטוב, הם פועלים על פי מה שמכונה "חשיבה תהליכית", מטפסים על הר נעלם שאינם יודעים מראש מה הפסגה שלו, לכל היותר הכיוון הכללי, ומסתפקים בכיבוש של פסגות קטנות, בהתאם לאמצעים, הכוחות והמשאבים שיש להם באותו הרגע, מתוך הנחה שכל כיבוש מהווה התקדמות ליעד הבלתי ידוע.
הם דומים לאדם הנמצא על גדה אחת של נהר סוער, המעוניין לעבור לצד השני. אם הוא אינו יודע לאן הוא רוצה להגיע, אם הוא אינו קובע יעד, קשה ככל שיהיה - אולם בר השגה, וזורק לשם חבל - ברור לנו שהנחל הגועש יקח אותו הרחק מעבר לאותה נקודה. אולם הם הוא יודע להיכן הוא רוצה להגיע, ונשען על החבל - אזי למרות שהנהר יטלטל אותו וינסה לזרוק אותו, כל עוד האדם נשען על החבל, נאחז בו ומתקדם צעד אחר צעד, הוא יגיע לבסוף למטרתו. המטרה היא שאוחזת בחבל, היא נקודת המשען של מי שחוצה את הנהר, והיא תיקח אותו לשם. סוג כזה של פעולה נקרא "חשיבה תוצאתית", המצויה כיום בלב תהליך האימון (coaching). אגב, גם "אחיזה" עלולה להיות הרת אסון, צריך לדעת מתי להיאחז ומתי לא... ומי אמר שהחיים קלים?
אבדן המנהיג והדרך - שיעור מספר אחת בדרך לעצמאות
"וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר;... וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר פרק כ פסוקים כח-כט - פרק כא פסוק א)
רש"י: איזו שמועה שמע הכנעני? "שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' ... ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות"
השבוע אנו קוראים בתורה את פרשת "חוקת". בפרשה זו מספרים לנו על אבדן שני מנהיגים דגולים שהיו לבני ישראל, אהרון ומרים. על פי חז"ל, כל אחד מהם הביא מתנה אחרת לעם ישראל - אהרון הביא את ענני הכבוד ומרים הביאה את המים. ענני הכבוד שמשו המנהיג ומורה הדרך של בני ישראל. התורה מספרת, שבני ישראל הלכו בעקבות העננים - כאשר הענן חונה, הם היו חונים. כאשר הענן מתרומם, היו מתכוננים, וכאשר הענן זה, הם היו זזים איתו, לאן שייקח אותם.
כאשר אהרון נפטר, פסקו ענני הכבוד. מיד כאשר פסקו ענני הכבוד, עלה למלחמה עם ישראל "הכנעני מלך ערד", שעל פי המפרשים היה מזרעו של עמלק. עמלק, כידוע, הוא הספק, אבדן הדרך, הכנסת מורך וחולשה.
במלים אחרות, עמלק ידע, כי כל עוד יש לישראל כיוון, דרך, יעד - ישראל חזקים. או בימינו - כשאתה נוסע עם ג'י.פי.אס. אתה מרגיש רגוע - אתה מסמן את היעד, והמכשיר לוקח אותך להיכן שאתה רוצה. בני ישראל היו במצב של אדם שנוסע במדבר, ופתאום הבטריה של הג'י.פי.אס התרוקנה... להיכן ילך? ברגע שבני ישראל אבדו המצפן שלהם הם נחלשו, וזו בדיוק שעת הכושר לתקוף אותם. ישראל כמובן מתחזק ויוצא למלחמה נגד עמלק.
דוגמה יפה לכך אפשר למצוא בספר תהלים מזמור ק"ז:
"(א) הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
(ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר:
(ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:
(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ:
(ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף:
(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם:
(ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב:
(ח) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:
(ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:
המזמור מתאר כאן תהליך ברור: אנשים הולכים במדבר. יש להם מזון. לפתע הם מאבדים את דרכם - אין להם יעד. ובאותו רגע, הם מרגישים רעבים, צמאים, וחלשים. כל שעושה הקב"ה הוא בסה"כ להראות להם את היעד שלהם, ואז הם מתעודדים, ופתאום שבעים ומלאים... מה קרה? הרי היתה להם אותה כמות של מים, אותה כמות של מזון... דבר אחד קרה - הם הרגישו שאין להם יעד, שאינם יודעים מה צופן העתיד, ולא היו מוכנים נפשית להתקדם צעד אחר צעד בדרך לשומקום...
זה קורה לכולנו... אנו מתרגלים לרמת הכנסה מסוימת, לביטחון כלכלי, ככל שישנו, ואפילו שאגרנו מזון וכסף, ברגע שקורה משהו הכי קטן, לקוח עוזב, או הפחתה זמנית במשכורת, וכדומה - פתאום נכנסים ללחץ, זה דבר טבעי. הפתרון הוא לקבוע יעד חדש ותוכנית עבודה, ולצאת לדרך...
נשאלת השאלה, מדוע הפסיק הקב"ה לישראל את ענני הכבוד? מדוע יש זמנים בחיים שהקב"ה מרוקן את הבטריות מהג'י.פי.אס?
נראה לי, כי יש להבחין בין ג'י.פי.אס - או ענני כבוד - כאמצעי, לבינם כאשר הם משמשים כמטרה.
השיעור שרצה הקב"ה ללמד את בני ישראל, ככל הנראה, הוא כי כל אדם צריך לקבל אחריות על עצמו, ולקבוע לו את היעדים שלו. ולאחר שהוא עשה כן, הוא יכול להיעזר באמצעים שונים שיסייעו לו, כמו ג'י.פי.אס או "סיעתא דשמיא" (סיוע משמיים) וכדומה.
כך גם ילד קטן, בתחילה נותנים לו יד, ולאחר שלמד ללכת בכוחות עצמו, עוזבים את היד. בשלב הראשון הילד נמצא בפחד - מה קורה??? אני נופל??? ולאחר נפילה אחת או שתיים, הוא לומד להתהלך בכוחות עצמו.
הנפילה הקטנה אפוא, היא סימן לעלייה, סימן למעבר לשלב הבא.
סילוק העננים משמעם היה אמנם בתחילה - הכנסת ספקות - אולם מיד בהמשך - סימון תחילתו של השלב הבא באבולוציה ההתפתחותית של עם ישראל, שלב חיוני כאשר הוא נכנס לארץ ישראל.
יתרונות של חשיבה תהליכית לעומת חשיבה תוצאתית
שלא נבין לא נכון, יש יתרונות לחשיבה תהליכית במיוחד מקום בו לא ניתן לקבוע בשלב זה יעדים.
יש פתגם מאוד יפה שאני משתמש בו מדי פעם: "הראש מפחיד, אך הידיים מרגיעות" - לפעמים כאשר אנו רואים מה אנו צריכים לעשות, זה מבהיל, הראש מייאש אותנו, יש המון עבודה. במצב כזה הפתרון הוא לא להתייאש, אלא להתחיל להתקדם - "הידיים מרגיעות" - תתחיל לעבוד, תתקדם, ובעוד זמן מה עצור, ואז תביט שוב. צעד אחד צעד, בלי להתייאש. עם זאת, זהו פתרון זמני, מכיוון שחייב להיות יעד אליו הולכים...
"ליהנות מהדרך"
קיבלתי תגובות מעניינות על סטטוס בפייסבוק בנושא זה והייתי רוצה להתייחס אליהן:
תגובה של גבריאלה: "אם היעד שלך לא ברור לך מן הסתם שלא תרגיש כי נכשלת בהגיעך אליו...."
מה שגבריאלה אומרת, במלים אחרות, הוא שכאשר אדם פועל באופן תהליכי, ומתקדם ללא יעד מוגדר, הרי הוא אומר במלים אחרות, "מה שיוצא אני מרוצה" ולכן לא ירגיש שהוא נכשל. יש סיכוי גבוה יותר, שנצייר לעצמנו יעד ונלא נגיע אליו, ולכן מוטב (אם הבנתי נכון) שלא נקבע יעד, אלא נתקדם.
גבריאלה אומרת דברים חשובים ביותר - ואני אוכל להוסיף עליה ולהקשות אף יותר - לא זו בלבד, האם יש לי כלים לקבוע יעדים? האם אני בכלל יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול? ומה אם ציירתי יעד מוטעה, שאינו מתאים לי, וכל החיים אני הולך במסלול מוטעה - גם כן בדרך לשומקום?
הניסיון (לפחות שלי, קצר ככל שיהיה) מראה, שמגיעים שלבים בחיים, שבהם אדם חייב להתמודד עם השאלה - "מה עשיתי עד היום? ובמה זה קידם אותי? האם לא יכולתי אחרת? האם לא יכולתי לממש את עצמי יותר? האם לא יכולתי להגיע גבוה יותר? האם כל הכלים והמשאבים שהוצאתי במהלך השנים, וכל ההישגים אליהם היגעתי, אכן היו צעדים בדרך הנכונה, או שמא רק היטו אותי מ"היעד" אליו הייתי אמור לשאוף? האם במקום להתמקצע בעניין פלוני, ללמוד קורס פלמוני, וכו', לא היה מוטב שאתמקד בעניין אחד?" ועוד ועוד - אפשר לשאול כאן מאות שאלות בסגנון הזה.
במלים אחרות - כאשר מגיעים לאותן תקופות שבהן אני שואל את עצמי, מה אני בעצם עושה, ולאן אני הולך, ההגעה לשומקום בהחלט עלולה להיחשב ככישלון.
תגובה של אמיר: "לפחות כן יש יעד - "שומקום", אבל מה שחשוב (על פי קונפוציוס ?) זו הדרך ולא מיצוי השאיפות והמטרות. מה הטעם בחיים אם נדלג על הדרך ונגיע לסיום רק כדי לסיים ?
מלבד הרשום כאן, הרי אין איש יודע מה צופן יום, כך , גם אם אנו בדרך אל שומקום, סביר להניח כי החיים יטו את דרכנו ובסופו של דבר נגיע אל מקום כלשהו במקום לשומקום ..."
ולאחר מכן אמיר המשיך בתגובה נוספת: "שי, ודאי שנקבע יעדים וננסה להשיג אותם אבל גם ללכת לשומקום כמילות השיר יכול להתקבל כיעד לגיטימי - גם אם נצליח להגיע לשם, זה יהיה מקום שנהיה בו ( שום מקום = אף מקום, ללא מקום), כלומר זה מעין פאראדוקס בלתי אפשרי."
אמיר אומר כמה דברים חשובים: הראשון (שאותו ציינה גם גבריאלה בתגובה השניה שלה), יש ליהנות גם מהדרך, ולכן חשוב מאוד עם מי אתה הולך, ומה אתה עושה ולא רק התוצאה. גבריאלה הוסיפה, שהדרך עצמה מלמדת אותנו ומכשירה אותנו להגיע ליעד שלנו, גם מהכשלונות, שהרי כל כישלון הוא הזדמנות.
לגבי הערה זו, שאני מסכים איתה לחלוטין, רק אומר, שאפשר ליהנות מהדרך, בדרך כלל, כאשר יש לנו יעד - לאחר שאתה יודע להיכן אתה נוסע, אתה יכול ליהנות מהנוף... והכישלון אף הוא מכשיר בדרך להצלחה, שהרי הוא מכוון אותנו אליה. הוא מסמן לנו, בדרך השלילית כי זה לא הכיוון, ובעצם העובדה שהוא מכוון אותנו מחדש "חישוב מסלול מחדש" - הוא נותן לנו הזדמנות. שאחרת, אלמלא חווינו כישלון באמצע הדרך, היינו באמת מגיעים לשומקום...
הנקודה השניה של אמיר הינה שהחיים ממילא יקחו אותנו לאן שהם ירצו - ואין לנו שליטה מלאה עליהם. שזה ודאי נכון, אבל זה אינו פוטר אותנו מלקחת אחריות עליהם, לא?
נקודה נוספת שמעוררת מחשבה בדברי אמיר הינה: האם יש בכלל שומקום? או במלים אחרות - איפה זה שומקום? הרי גם שומקום הוא מקום מסוים. ולכן לא ניתן, לכאורה ללכת לשומקום... נראה לי, שיש לכל אדם "המקום" בהא הידיעה, קרי המקום המתאים לו. אם הוא מגיע אליו, הוא הגיע למקום שלו. וכל מקום אחר, לכאורה הוא "שומקום"...
