מסודר ומאושר

התקופה שעם ישראל עבר במדבר, למרות כל הקשיים הכרוכים בה, הינה סדנת חינוך ארוכה ועצות לחיים טובים ומאושרים. בשבוע שעבר עמדנו על הצורך לראות את העתיד, אולם להתמקד בהווה מתוך עשיה ולא להתמלא פחדים אימתי נסיים את המלאכה ואיך נתגבר עליה.

העצה הגדולה שמעניקה התורה למשה רבינו בפרשה שלנו הינה הארגון והסדר. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כשולחן הערוך, כך מסביר לנו רש"י על פי רבי עקיבא. והדוגמה יפהפיה – האוכל הוא אותו האוכל, אולם גם חשוב כיצד מגישים אותו. האם בשולחן מבולגן, בכלים לא אסתטיים וכדומה, או שמא בשולחן ערוך, נקי – והעיקר, מסודר.

ואין הכוונה רק ליחס שבין המהות לבין העטיפה. ודברים אלה נבאר כאן.  

"אין שמחה כהתרת הספקות". ספקות נוצרים מבלבול ופיזור הדעת. ספקות גורמים לנו חוסר אושר. אי היכולת לדעת מה קורה קדימה, מה אנו עושים ולאן אנו הולכים, פוגעים באושרם של מרביתנו. מעטים הם האנשים היכולים לחיות לאורך זמן על פי הגישה "לא חשוב מה יקרה מחר"; או "אכול ושתה כי מחר נמות". אמנם לפרקי זמן קצרים ביותר אדם צריך לקחת פסק זמן ולא לחשוב על כלום, "פשוט להיות", אולם במצב הרגיל חייב להיות לו אופק. מה אני רוצה שיהיה לי ביד בעוד שנתיים. היכן אני רוצה להיות אז ומה להשיג.

לאחר שקבענו לעצמנו אופק, יעד, תכלית, כיוון – מגיע שלב ה"סדר" – בנייה של תוכנית מסודרת, הקובעת באופן כללי מהן אבני הדרך, נקודות הציון, בדרך לתכלית – בפרקי זמן של כחצי שנה, ולאחר מכן תוכנית מפורטת יותר לתקופה של השבוע והיום הקרוב.

מניסיון אישי ומניסיון מקצועי, יש חשיבות עצומה להגעה עד לרמה הפרטנית של התוכנית. היא ממלאת אותנו בשמחה. בעשיה. בתחושה שיש לנו מה לעשות. שאנו חיוניים, פועלים ויעילים. כל סימון של √ שאנו מסמנים ליד מטלה שהושלמה, קטנה כגדולה, מסבה לנו אושר קטן. והרי האושר הגדול בנוי מרגעים קטנים של שברי אושר קטן.

כוחה של התוכנית קצרת הטווח, קרי מה אני עושה בשבוע הקרוב – יונק מכוחה של התוכנית ארוכת הטווח. אם אנו פועלים אך ורק על פי רשימת מטלות יומיות, ללא אופק בצידן, אנו אמנם מקבלים את תחושת העשיה, אולם זו אינה יונקת את עוצמתה של התוכנית ארוכת הטווח, המעניקה את האופק, החזון, והתחושה שאנו לא רק "מכבים שריפות" ומבזבזים את הזמן, אלא גם בונים משהו שיישאר.

אמור מעתה – החזון יוצר את את התכלית ומעניק את התוכן והמשמעות לפרטים הקטנים, בימים האפורים של העשיה. מנגד, הפרטים הקטנים והיומיומיים, הם המקימים את החזון על רגליו ואינם הופכים אותו לאות מתה, אלא למציאות חיה ובועטת.

לעתים מזומנות האדם אינו מסוגל לקבוע לו חזון, ועל כן אינו מסוגל לבנות לעצמו תוכנית. לכן, הוא גם אינו פועל, ודאי לא בצורה יעילה. במצב כזה הוא הולך עם תחושה קשה של החמצה, שעלולה לפגוע בבטחונו העצמי ולדרדר אותו מטה. העצה הישירה במצב כזה הינה לזוז הצידה; לשנות מקום; לשנות משהו באורח החיים. לעתים תזוזה קטנה ביותר גורמת לנו פלאים. היא נותנת לנו אפשרות להציץ למרחק. וברגע שיש מבט, יש לנו כבר תחילתה של תוכנית.

ועתה נבחן את האופן בו הדברים באים לידי ביטוי בצורה נפלאה בפרשיות אלה. 

בשלב הראשון, היתה חובה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מבשר לישראל את הבשורה ומדבר איתם על חזון, אולם הם אינם מסוגלים לשמוע לו. החזון קיים, אולם אינו מחובר לעם.

בשלב השני, ממרחק ימים ספורים ממצרים בלבד, בני ישראל כבר רואים חזון עתידי: "תביאמו ותטעמו.." – מעניין שחזון זה לא יתקיים בימיהם, אבל עדיין חזון הוא.

השלב השלישי הוא מתן התורה – ובו עשרה דברות בלבד. עשרה ראשי פרקים. עקרונות כלליים, הדומים לתוכנית כללית.

השלב הרביעי הוא הכניסה לפרטים מדוקדקים, מסודרים כשולחן הערוך – ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. משפטים אלה הינם כחלק בלתי נפרד מהתוכנית הנרחבת יותר (וזה בדיוק עניין שמיטה מהר סיני – מה המצוות הכלליות ניתנו בסיני, אף כל הדקדוקים והפרטים ניתנו בסיני – והכל באחדות מופלאה), וכולם כחלק בלתי נפרד מהחזון העתידי של עם ישראל.

כך בונים עם. כך בונים חזון כללי המאחד את העם, תכלית קיומינו והדבר המאחד אותנו, וכך בונים גם את המערכת כולה עד הברגים הקטנים ביותר המפעילים אותה. חודש טוב ושמח לכולנו!  

סדנת ניקיון...

עושה קצת סדר
אצלי בחדר -
שולף, ממיין וזורק,
מאבק, מנקה ושורק,
מאוורר, מרוקן,
מחדש, מארגן;
מחזיר למקום,
והלך לו עוד יום.

לארגון מחדש יש מעלה -
לסדנת אימון היא שקולה;
של הורדת משקל וחלודה,
של פינוי מקום, וסילוק הכבדה.

אכן, יש בו – גם אם מבלי משים,
מעין חשבון נפש ושחרור עומסים;
שחרור עניינים שבעבר -
שאינם חשובים עוד, סתם משקל שנצבר;
שבמירוץ החיים סתם אין פנאי,
לעצור ולהחליט, שלשחרר כדאי.
אבל ללא ספק ההקלה מורגשת,
כאשר מסיימים, והאנרגיה מתחדשת.

ובהמשך לאמור ישנה עוד נקודה,
שבעבורה שווה זו הטירדה;
יש כאן גם שינוי של סדרי עדיפויות,
והתאמת הסביבה לכל ההתפתחויות;
של שיקוף נוכחי של מי שאנחנו,
של עיצוב המרחב בהתאם לבחירות שבחרנו;
זהו אלמנט של סינכרון -
הפנימי עם החיצוני – מעין כיוון.
ובסיום התהליך מתקבלת חוויית השלמה
של דרך פתוחה, של ריענון וזרימה.

לסיום חברים, אם החיים הם סדנה,
אז סדר וניקיון הם תרגול במתנה,
קחו את הבאסה בכיף -
קדימה לעבודה, ולא לחפף!!!

סדנת פתיחה ל-2011: הטוב שנבקש להזמין לחיינו השנה

רשמים מסדנה למדריכים

בשבוע שעבר נתבקשתי לשוחח עם מדריכים בתנועת נוער דתית (גילאי המדריכים 15-17). אמנם הכנתי איזושהי שיחה אולם בשל נסיבות שונות החלטתי לערוך איתם סדנה ולשוחח איתם קצת על ההדרכה. השיחה נמשכה קרוב לשעתיים באוירה טובה. ברשימה זו אבקש לפרט מעט ממנה, ואולי תהיה לעזר למדריכים אחרים ולמנחי קבוצות.

מדוע פניתם להדרכה?

השאלה הראשונה ששאלתי את כל המדריכים (כ-21, שליש מהם בנות, ו-2/3 בנים) היתה מדוע פניתם להדרכה. התשובה של מרבית המדריכים היתה הרצון להשפיע ולתרום לחניכים. חלקם אף הוסיפו כי בקשו לתרום גם לעצמם מעצם השליחות. תשובה נוספת שקיבלתי היתה הרצון לקיים את הסניף ולטפח אותו. ככל הנראה אותו סניף מצוי במצב עדין, מה שרק מגדיל את האתגר שלהם. לאחר מכן שאלתי אותם האם רק מטרות אלטרואיסטיות הניעו אותם? ומה עם התחרות וההישגיות? והשיבו, לגבי אותו סניף, כי אצל הבנים אין הישגיות, מכיוון שכמעט כל מי ששורד עד הסוף נשאר להדרכה (יש כ-10 חניכים בקבוצות הגבוהות יותר), זאת לעומת הבנות, אשר אצלן יש תחרותיות גבוהה - כ-30 חניכות בקבוצה).

על פניו נראה (באותה קבוצה) כי הבנות מגיעות להדרכה ממקום יותר איכותי, אולם באופן פרדוקסלי האתגר מצוי אצל הבנים, להגדיל את מצבת החניכים.

מהי השפעה?

השאלה השניה ששאלתי את המדריכים היתה - אם באתם להשפיע, אנא הסבירו לי מהי השפעה בעיניכם? מה הייתם רוצים להשפיע על החניכים? תשובה אחת שקיבלתי מהבנים היתה ללמד אותם מסגרות, תשובה שניה היתה לחשל אותם ("שלא יהיו חנונים"). מצד הבנות לעומת זאת נשמעה התשובה להקנות להם ערכים טובים יותר, כבוד הדדי, יושר, אהבת הארץ וכו'. ואז התעורר מיני ויכוח - המדריכים שאלו את הבנות האם הן באמת סבורות שהן מסוגלות להנחיל ערכים כאלה. ראוי לציין כי לאחר מכן גם חלק מהבנים סברו שהשפעה הינה במובן של הקניית ערכים.

ואז שאלתי את המדריכים את השאלה הבאה: הרי פער הגילאים ביניכם לבין החניכים שלהם הוא לעתים שנתיים - שלוש: "מי שמכם" להיות במדרגה של "משפיעים", הרי רק אתמול הייתם חניכים כמותם וכבר היום אתם המורים הרוחניים שלהם?? והם הסבירו כי היתרון שלהם על פני מורים או הורים, הוא שהם מבינים יותר את החניכים שלהם, מכיוון שרק לפני שנים ספורות היו כמוהם, ומעמדה זו הם יכולים להשפיע עליהם יותר.

לא קל לתת דוגמה אישית!

הדרך להשפיע, אמרו כולם, הינה דוגמה אישית. אולם מפתיע שדווקא המדריכים הגיעו לתובנה מעניינת - זה לא קל לתת דוגמה אישית! מדריך אחד סיפר שלא קל לו שהחניכים שמתפללים איתו בבית הכנסת בוחנים אותו, כיצד מתפלל, האם הוא תמיד מרוכז וכו'; מעניין שהבנות, שהציבו לעצמן רף גבוה יותר בהשפעה (להשפיע ערכים) דברו יותר על הקשיים. הן מודעות היטב לכך שהן צריכות לשמש דוגמה אולם לא מצליחות. ועל כן לא מתביישות לומר לחניכים: "אין מה לעשות אנחנו גם בני אדם"... מעניין האם מאותו מקום המדריכים הצעירים יכולים יותר להבין את ההורים שלהם... גם הבנים הזכירו כי החניכים מקפידים להזכיר להם כל העת כי הם מצויים במבחן מתמשך, והמדריכים יודעים לסנן מהי ביקורת אמיתית ומהי סתם התגרות.

כיצד מתמודדים עם החניך המפריע?

אחת השאלות הקשות ביותר בקטע של השפעה הינה כיצד להתמודד עם החניך המפריע, השונה, הבעייתי, המרביץ וכו'. במסגרת זאת מצאתי יותר בלבול אצל המדריכים. מרביתם דברו על הדרך השלילית, קרי לעתים יש צורך בשימוש בכוח, לעתים יש צורך להעמיד את החניך באותו מצב לא נעים שהוא מעמיד בו את הקבוצה (למשל, להפריע לו לדבר, או התעלמות מכוונת וכו') ורק אחרי שהוא חווה על בשרו, הוא ילמד ויפסיק את הפעילות. לעומתם אחת המדריכות העדיפה את הדרך החיובית, לשוחח עם החניך, להתקרב אליו, להסביר לו שהדבר מפריע וכו'.

כיצד מתמודדים עם חוסר אכפתיות?

אחת השאלות שדווקא עוררו המדריכים היתה חוסר האכפתיות של החניכים לסייע בעבודות ניקיון וסדר. גם כאן הושמעו מספר דעות. חלק אמרו שהם מתחילים לנקות והחניכים מצטרפים. חלק אמרו שהדבר לא מסייע ואז הציעו את שיטת העונשים "לא תהיה פעילות כזאת...". שאלתי אותם -הרי אתם רוצים להשפיע עליהם, והרי כל הפעילויות כמעט מצריכות ניקיון וסדר לאחר מכן, אם לא תעשו פעילויות אפשר לסגור את הסניף... זו לא הדרך, מה גם שאסור לאיים עם אקדח לא טעון... יש למצוא דרך אחרת ליצור מוטיבציה לנקות.

לסיכום

המפגש היה מעניין ומפרה. בסוף המפגש אמרתי להם מאוד בקצרה את דעתי מנסיוני כמדריך בעבר ולאחר מכן בקבוצות שונות.

ראשית, יש להם הזדמנות שאין להרבה הרבה מדריכים אחרים בנסיבות אחרות - החניכים מעריצים אותם, קל מאוד להביא לקשר טוב בין המדריך לחניכים, וקל מאוד להשפיע עליהם, מהמקום בו הם נמצאים. על כן העובדה שהחניכים מסתכלים ובוחנים כל צעד שלהם הוא ברכה, והמדריכים חייבים להבין שזו שליחותם העיקרית, להקפיד מאוד על התנהגותם.

שנית, על מנת להשפיע על החניך, חובה ליצור איתו קשר, טוב, לזכור שמות, לזכור את הפרטים הקטנים, להביע התעניינות בחייו, לכבד אותו, לעתים לבקר אותו בבית. ככל שהחניכים יאהבו אתכם יותר, הם יעשו הכל כדי לא לאכזב אתכם. הדבר נכון כשיש קבוצה קטנה, ונכון גם כשיש קבוצה גדולה. אדרבה, הקבוצה הקטנה תהפוך לגדולה. גישות שליליות אינן לכתחילה, אלא אם בכלל, אך ורק אם שום שיטה אחרת אינה עוזרת. ובכל מקרה אסור להתרגז ולצאת מהכלים, שהרי החניכים בוחנים אתכם ויציאה מהכלים משמעה שהפסדתם את ההשפעה והפסדתם את הכבוד שלכם בעיני החניכים. להקפיד על החיזוקים החיוביים - החניכים "מתמכרים" לחיזוקים חיוביים אמיתיים (לא חנופה!!!) והם יהיו מוכנים להשקיע ולהוציא את המיטב, על מנת לקבל חיזוקים חיוביים. ו... כמובן כמדריכים (כמו הורים) צריך לפתח חוש שישי, מה לבקש מהחניכים ומה לא לבקש מהם...

שלישית, פעולות הן התוכן החינוכי באמצעותו אפשר להטמיע ערכים בחניכים. אולם מאידך החניכים יזכרו ויצרבו דווקא את החוויות האישיות ולא את הפעולות. ועל כן חובה להקפיד על היחס האישי, כאמור, ואת הפעולות יש למחזר, דהיינו, מכל פעולה להוציא מסר עיקרי, ואת המסר הזה לחזור ולהזכיר בהזדמנויות שונות, עד שהדבר מוטמע. למשל, אהבתי לשמוע את אחת המדריכות, המקפידה ללכת עם חניכותיה מהסופר עד הסניף, וכך היא איתם עוד 20 דקות של איכות. ובמקרה כזה, יום אחד, כשיעלה הצורך, יתכן אפילו מספר שנים לאחר הפעולה, החניך ישלוף את המסר הזה ויעשה בו שימוש חיובי. בנוסף, יש לעורר פעילות למען הקהילה, פעילויות חסד, לחוות את עשיית הטוב ואת הכרת הטוב של מקבלי החסד.

רביעית, נשאלה השאלה כיצד ליצור גיבוש בקבוצה. ובכן הדרך היא, כפי שאמרה הקומונרית, לעורר יחס של כבוד ואהבה והערכה בין החניכים. מעבר לכך, לערבב את הקבוצה בפעילויות השונות, וכך למעשה לפתוח את החניכים לחניכים אחרים, פחות מוכרים. שילוב של שני מרכיבים אלה יוביל לגיבוש הקבוצה.

לא קל להיות מדריך. אולם להורים אוכל לומר - חשוב מאוד לאפשר לילדים להיות מדריכים, הדבר תורם להם, הופך אותם להיות אחראים ואכפתיים, ובמידה מסויימת, להבין אתכם יותר. עם זאת, גם הם רק בתחילת דרכם וזקוקים להדרכה. וכאן אני פונה לקומונרים ומעלה - דאגו לסדנאות עם המדריכים!

חשיבות התקשורת בדייטים

במסגרת פעילותי ההתנדבותית אני פעיל בגוף שהקמנו ושמו "לפנויים ופנויות - התגלית" שנועד לסייע לפנויים ופנויות להקמת בית ומשפחה. במסגרת פעילותי ב"תגלית" אני מנחה סדנאות של פנויים ופנויות, מדי פעם אפרסם קצת הגיגים מסדנאות אלה.

את הסדנא האחרונה ייחדתי לעניין הדיבור והתקשורת בדייט.

שלושה שלבים בהוצאה מהכוח אל הפועל – מחשבה, דיבור ומעשה. כאשר אנו עוסקים בהכרויות, המחשבה הינה העניין הפנימי הראשוני, קרי השאלה האם בן/ת הזוג המיועד מצא חן בעיני ("מבחן המראה") ואני מוכן/ה לעבור לשלב ב' – שלב הדיבור. בשלב זה "חיים ומוות ביד הלשון" והכל תלוי בצורת הדיבור, התוכן, המימיקה וכו'. כך, גם אם בן הזוג המיועד עבר בהצלחה את מבחן המחשבה (המראה) הוא יכול להיכשל, ובגדול, במבחן הדיבור. ומאידך, גם עם "עבר בקושי" את מבחן המראה, הוא יכול לתקן את הרושם הראשוני במבחן הדיבור. מכאן חשיבותו הרבה.

אגב, נושא הדיבור והתקשורת הבין אישית תופס מקום חשוב מאין כמוהו דווקא בעידן הנוכחי, בו התקשורת הבין אישית הישירה הולכת ופוחתת, ונעשית באמצעות מסכי מחשב ותוכנות מסרים כאלה ואחרות.

בסדנה האחרונה ביקשתי מהפנויים והפנויות שיתנו עצות אחד לשניה ואחת לשני, כיצד יש לעבור את משוכת הדיבור. אני חייב לציין לטובה את הכנות של המשתתפים, ואני מבקש לשתף אתכם בחלק מהעצות שקיבלנו.

העצה העיקרית והחשובה ביותר הינה – שתפו פעולה! עזרו אחת לשניה לפתח את השיחה! אם "נתקעתם" לפגישה בת שעתיים, לפחות נסו להעביר אותה ברוח טובה. הבנים, בכנות מפתיעה, בקשו מהבנות לסייע להם ולכוון אותם במקרה שהם מפליגים למחוזות לא מעניינים. בת או בן שמסייעים לפגישה להיות כיפית – לא מחייב אותם הלאה, זה פשוט יחסי אנוש מינימליים.

בהמשך לכך, עצה נוספת מצד הבנות היתה: "היו עצמכם!" נהגו בטבעיות, אל תנסו ליצור רושם של מישהו אחר – הדבר מיד עולה ורק גורע.

עצה נוספת לחבר'ה עם "הראש הגדול": גם אם אתם מאוד חכמים ולומדים מקצועות מרשימים ביותר אל תהפכו את הדייט להרצאה בנושאים אלה. אפשר להרשים גם על ידי תופעת הקרחון, קרי לזרוק כמה טיפים, ורק אם אתם מקבלים פידבק של עניין אמיתי, אפשר להרחיב.

מה עושים במקרה של "דממת אלחוט" (קטעים שבהם נתקעים בלי לדבר)? כעיקרון, דממת אלחוט נובעת לעתים מהתרגשות. גם הבנים וגם הבנות ראו את ההתרגשות כעניין מובן ואף חיובי. אלה שמגיעים ואינם מתרגשים, לעתים מבשרים על כך שאינם רציניים. על כן כאן בדיוק צריך לזרום בשיחה. עם זאת, אם הדממה הופכת להיות יותר ויותר ארוכה, זה כנראה סימן לשניהם שצריך לבקש חשבון... עצה נוספת לבנים היתה לא רק לדבר על עצמם אלא גם להתעניין בצד השני, בו במשפחתו, בעיסוקיו. למרות שלעתים קצת מביך בנים לשאול איך זה אצל בת הזוג לפגישה, צריך גם את זה.

מהי משמעות המלים "נדבר?" בתום השיחה? כולם אמרו כאחד – זה קוד לומר שיותר לא נדבר... רק פשוט לא רוצים לפגוע...

רבים הביעו דעתם על הצורך להמשיך ולעסוק בפיתוח מיומנויות לשיחה ואכן נראה לנו הדבר ראוי.

לאחר שיחה ארוכה בנושאים אלה, החלטתי לעבור למשחק בין המשתתפים, משחק הדיבור - ביקשתי מהם ליישם את כל העצות האלה ולנסות להגיע לשיחה זורמת. על מנת שלא יווצר מצב של דחייה, חוקי המשחק היו שכל הבנים חייבים לשוחח עם כל הבנות. השיחה אינה מחייבת הלאה ואף אחד או אחת לא חייבים לבחור. מכאן שהיתה זו שיחה משוחררת בת 5 דקות בסבבים, והדבר היה מאוד מעניין, המשתתפים היו פתוחים והשיחה זרמה. הם הצליחו להיות הם עצמם בקלות. מעניין היה לראות את שפת הגוף שלהם. התגובות של מרבית המשתתפים היו מצויינות.

אגב המשחק הזה טעון היה מחשבה - נניח שבחורה שישבה בסדנה מעוניינת באחד מן הבחורים - האם תבחר בו בסבב הראשון? השני? האמצעי? האחרון? על כך צריך להרחיב פעם אחרת.

בתום הסדנה ביקשתי מהם לשמר את הכיפיות וההרגשה הטובה, והשחרור, ביקשתי מהם לשמר תחושות חיוביות אלה לדייטים הבאים שלהם, מה שלבטח יעלה את הסיכויים להצלחתם.