הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה |11.6.2019 נכתב לפרשת בהעלותך

מַהִי אַהֲבָה

וּמַה בְּצִדָּהּ הַהָפְכִּי, הָאָפֵל?

בְּשִׁיר זֶה נַעֲמִיק לְפַלְפֵּל

אִם הַדָּגֵשׁ הוּא עַל צַד הַחִיּוּב

אֲזַי מֶנַגְּדֵהַּ - שִׂנְאָה וְתִעוּב

וְאֵם נֹאמַר שֶׁזּוֹהִי קִרְבָה

הִיא לֹא תִּתָּכֵן אִם תִּהְיֶה זַעֲוָה

מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָה

וְאֵם עִקָּרָהּ חֶמְלָה וּרְגִישׁוּת

הֲרֵי שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל אֲדִישׁוּת

אַתָּה חַי עִם אָדָם - לֹא בֻּבַּת שַׁעֲוָה

אִם מַהוּתָהּ הַעֲנָקָה בְּשִׂמְחָה

בְּצִדָּהּ הַשְּׁלִילִי - תַּאֲוָה וּצְרִיכָה

(דַּיָּג, אוֹהֵב דָּגִים?)

וְאֵם מַשְׁמָעוּתָהּ מַתַּן מָקוֹם בָּעֲנֵוָהּ

אִם תִּכָּנֵס גַּאֲוָה - תִּבְרַח אַהֲבָה

אָז מַהִי אַהֲבָה?

תְּשׂוּמַת לֵב - וְלֹא שַׁאֲוָה (אֲדִישׁוּת)

בְּרֶגֶשׁ חִיּוּב - לֹא תּוֹעֵבָה (שִׂנְאָה)

שֶׁל קִרְבָה - וְלֹא זַעֲוָה (רִחוּק)

וּנְתִינַת מָקוֹם, בְּמִעוּט גַּאֲוָה (אֵגוֹ)

לְשֵׁם הַעֲנָקָה - וְלֹא תַּאֲוָה.

בשיר זה אני מנסה להגדיר אהבה באמצעות חיפוש הצד ההופכי שלה.

אם אהבה היא רגש חיובי כלפי מישהו, הרי שהפכה הוא רגש שלילי, של שנאה. זה הכיוון האינטואיטיבי, אולם קמו עוררים על כך.

ואם מהותה של אהבה היא הקירבה, הרי שהריחוק הפיזי והנפשי הוא ההיפך ממנה, אם כי על פי שלמה המלך, הנפשי הוא העיקר

אלי ויזל ז"ל טבע את הנוסחה, כי ההיפך מאהבה הוא אדישות דווקא, ההתעלמות מקיומו של האחר. פרשת השבוע מעלה על נס את הטמאים לנפש אדם, שהביעו אהבת ה' מהי – הרצון להיות חלק מעם ישראל.

תאווה היא הרצון לקבל לעצמך. היא עשויה לבלבל אותנו עם אהבה אולם בעומקה היא ההיפך ממנה. ואולי מכך עונשם של המתאווים.

ולבסוף, ואהבת את ה' אלוקיך, כי הקב"ה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם המתגאים, שאינם נותנים מקום, ואולי משום כך הדגש בפרשה הוא על משה רבינו, הענו מכל האדם, ולכן המחובר לקב"ה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.

מה דעתכם?

נ.ב. זה רעיון מעניין ליצור שיח על שולחן שבת, או בפעולה בתנועת הנוער... בהצלחה!

נ.ב. 2 – שַׁאֲוָה – המצאה שלי :)

השיטות של פרעה ושל היטלר - ומה היה צריך היטלר ללמוד ולא למד?

מה הקשר בין עליית פרעה לעליית היטלר?

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." (שמות א ח). רש"י מביא את דברי הגמרא: "ויקם מלך חדש. ( - מחלוקת בין) רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו (סוטה יא.)". וכאן עולות שתי שאלות: האחת, הרי לכאורה הכתוב פשוט – מדובר במלך חדש. מדוע שמואל סובר שאולי "נתחדשו גזירותיו". ומדוע רש"י לא מכריע בין הגישות.

את התשובה מביא לנו הפירוש על רש"י, "שפתי חכמים". ומה אומר פירוש זה? שיש קושי בדברי הפסוק. שאילו רצה לומר שקם מלך חדש, היה פשוט אומר וימלוך. מה באה ללמד אותנו הלשון "ויקם". מכאן מתחילה המחלוקת.

ועיון בדברים אלה פותח לנו פתח עצום להבין את מה שקרה שם, במצרים.

שלב אחד קודם לכן, מסופר לנו: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא." שואל על כך אור החיים – ומדוע היה צריך לומר לנו את כל הפירוט הזה? ללמדך, אומר הוא, שההידרדרות היתה הדרגתית. בשלב ראשון המצרים ראו את בני ישראל כולם, כמו יוסף, וסברו שהיהודים טובים מהם. וכיבדו אותם מאוד. לאחר שמת יוסף, הביטו באחים, ושינו את דעתם, סברו שהיהודים שווים להם. אולם לאחר שמתו האחים, סברו הם שהם טובים מהיהודים. אבל עדיין לא חשבו לשעבד אותם. היה צריך לעבור עוד מהלך משמעותי שיגרום למצרים להתנהג כך ליהודים ולרצוח את התינוקות שלהם.

כאן נכנס הפסוק עליו דיברנו.

התורה לא אומרת "וימלוך מלך חדש במצרים". אלא אומרת "ויקם" מלך חדש "על" מצרים.

הביטוי הזה, שמישהו קם על מישהו אחר. לקום "על" מישהו או "אל" מישהו – הכוונה להרוג אותו. כמו שכתוב (דברים כב כו): "כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" וכן כתוב: (בראשית ד ח): " וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". יש כאן לפיכך, לשון מוזרה. כאילו המלך החדש גם נגד העם שלו. ואכן כך, שהרי מעשיו היו בסופו של דבר נגדם. הוא שיגע את העם שלו וגרם לו נזק עצום. זה פרעה שהטריף את דעתם.

גם בתקופת הנאצים, כאשר היטלר עלה לשלטון, לא ניתן לומר שהגרמנים שנאו את היהודים בעוצמה רבה יותר מאשר שנאו אותם העמים האחרים באיזור. אדרבה, היהודים בגרמניה נהנו מעמדה מאוד מכובדת ומשוויון זכויות. זאת בעוד האנטישמיות היתה נחלתם של כל העמים באיזור זה, שחלק גדול מהם הגבילו את היהודים בזכויותיהם. מפלגות אנטישמיות (או ארגונים אנטישמיים) קמו לא רק בגרמניה, אלא גם בפולין (אנדנציה) ובהונגריה (צלב החץ, שקמה עוד לפני מלחמת העולם השניה), רומניה (התנועה הלגיונרית) ועוד.

לעומת כל אלה, היטלר הוא היחיד שהצליח לקחת את העם שלו, שחלקו חיבב יהודים, חלקו היה אדיש ליהודים וחלקו שנא יהודים, ושיגע אותם, שטף להם את המוח, והפך את רובם לשונאי יהודים.

איך פרעה הצליח בכך? שואלים חז"ל. במה הוא שונה מאחרים? מה העניין?

רב אמר – זה מלך חדש. הוא שונה מאחרים. זו האישיות שלו שסחפה את עמו.

ושמואל אמר – העניין הוא לא המלך. העניין הוא החוקים והגזירות החדשות. מה שפרעה החדש גזר, אף אחד לא גזר לפניו. מה שהיטלר גזר, חוקי הגזע – אף אחד לא גזר לפניו בצורה כזאת.

וכמו שפרעה קם על העם שלו ובסופו של דבר גרם לו נזק עצום, כך גם הצורר הנאצי.

עכשיו נמשיך ונשאל, כיצד הצליח פרעה להסית את עמו?

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ." (שמות א ט)

ויאמר – אמר דברים לא ברורים, דברים לא מובנים. שאין להם היגיון מוצק. אבל הם דברי הסתה. והם חדרו.

עם בני ישראל – היהודים הם עם בפני עצמו. הם לא כמונו. גם אם ייראו כמונו, וידברו את השפה שלנו, ויתלבשו כמונו, הם לא אנחנו.

רב ועצום ממנו – כל הכוח שלהם כל העושר שלהם, הם לקחו מאיתנו. ואת הכוח הזה הם יפנו נגדנו. הם מתרבים כמו סרטן בלב האומה. ויום אחד יחזרו ויתקעו לנו סכין בגב.

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ." (שמות א י)

הבא נתחכמה לו – כל פעילות פרעה היתה בשקרים, בהטעיה.

פן ירבה – היהודים מתרבים במהירות. חייבים לעצור את הריבוי הזה. הם מתרבים כמו עכברים. ונמצאים בכל מקום. זה חייב להיפסק. ואם תשאלו מדוע זה חייב להיפסק? מה מפריעים לך היהודים?

והיה.. ונוסף על שונאינו – יש קושי בדבריו של פרעה. שהרי היהודים במצרים ובכל מקום אחר, תמיד היו נאמנים, ממושמעים, שקטים, תורמים לחברה. הרגישו חלק מהמצרים. הוא בא ואומר להם את הדברים הבאים: היהודים עכשיו הם שקטים, אבל זה לכאורה. כאשר תהיה מלחמה, אי אפשר לסמוך עליהם, םה יצטרפו לשונאים שלנו. ואז יעלו מן הארץ. הצבא שלנו ייצא להילחם על הגבולות, ואז פתאום כל היהודים יכו בנו מהבטן הרכה. מבפנים.

וכך בדיוק, במלים אלה אמר היטלר לעמו. בעוד היהודים היו יצרנים, תרבותיים. נאמנים. לוחמים למען גרמניה, גאים בה. הם לא היוו שום סכנה לגרמניה. וכאן היטלר נכנס והתחיל לסובב לעמו את הראש – אמר להם – היהודים הם רבים. הם נראים כמונו. אבל הם לא כמונו. הם עם נפרד. הם לוקחים מאיתנו את העושר. הם תופסים את מקומות העבודה שלנו. הם תומכים בקומוניסטים. כאשר תהיה מלחמה, הם יצטרפו לקומוניסטים ויעלו עלינו. דיבת ה"סכין בגב" – היהודים הם שתקעו לנו סכין בגב. הם אשר גרמו לנו להפסיד במלחמת העולם הראשונה. ואם לא נטפל בהם, זה ימשיך ויקרב גם בעתיד.

ההדרגה בפעולות

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס." (שמות א יא) מכאן מתחיל תיאור השיעבוד – ההדרגתיות. מהפגיעה בכיס עד לפגיעה בנפש.

[1] פגיעה בכיס. הגדלת מיסים. גזירות כלכליות. פיטורים. היהודים היו אמורים לקחת את עצמם וללכת. אבל הם לא עושים זאת. גם בגרמניה. לא בשלב זה ולא באף אחד מהשלבים הבאים. הם נשארים שם.

[2] עבודות כפיה.

[3] עבודות פרך. גזירות שונות שנועדו להתיש אותם.

[4] רצח.

"אשר לא ידע את יוסף"

מה עניין לנו הסיפא הזאת בתיאורו של פרעה? אפשר לומר, שמדובר כאן בכפיות הטובה של פרעה. במיוחד אם מדובר במלך ותיק שהחליט לשנות את גזירותיו לאחר מותו של יוסף. אבל גם כאשר מדובר במלך חדש, יש כאן כפיות טובה בכך שהוא שוכח את הטוב שהביא יוסף למצרים. וגם המפלגה הנאצית היתה כפויית טובה בכל הנאמנות הזאת של יהודים לגרמניה וכל הטוב הזה שהביאו אליה.

אבל יש אפשרות לומר דבר נוסף. ומה העניין שהמלך הזה קם על מצרים להטריף את דעתה כנגד היהודים? איך יעלה על הדעת שהוא חשב להתחכם כנגד היהודים? הסיבה היא, שהוא לא ידע ולא חקר את קורותיו של יוסף – קורותיו של העם היהודי.

שהרי היהודים לא פעם ולא פעמיים היו למטה. יוסף הרי פעמיים היה בבור והצליח לצאת. העם היהודי שנים בילה בגלות, בקושי, בשיעבוד, בפוגרומים, וכל הסבירות היה שהוא יתמעט מהצרות ויכלה. אבל לא משנה היכן הם היו, תמיד היהודים הצליחו לשרוד. יוסף הוא הוא הסמל לסנה שבוער ואיננו אוכל. למי שזורקים אותו לבור אחרי בור, ומענים אותו, אבל למרות זאת הוא תמיד מצליח להתעלות. ובסופו של דבר הוא מצליח. ומתוך אש המשרפות יוצא ומקים מדינה ומצליח להגן על עצמו ומגיע לקוממיות.

אילו פרעה היה קצת לומד על יוסף, הוא היה מבין, ש"כל כלי יוצר עלייך לא יצלח", את היהודים אי אפשר להשמיד. וסופו להפסיד.

זה בדיוק מה שקרה עם היטלר. היטלר שאב את תורתו של דארווין. שאמר שבטבע, החיות החזקות הן השורדות. והוא ניסה ללמוד מזה על בני אדם, על האומות. והמשיך היטלר ואמר – היהודים הם החלשים. הגרמנים הם החזקים. והחזקים צריכים לסלק את החלשים. אבל אילו היה חושב ובודק עוד קצת היה רואה שהיהודים הם העם שהצליח לשרוד תקופה הכי ארוכה בהיסטוריה. ואם כך, מי החזק יותר? הגרמנים או היהודים? אז הכיצד יעלה על הדעת שדווקא אתה תצליח איפה שכולם נכשלו?

וכך היה. הגאווה שלו העבירה אותו על דעתו. הוא היה בטוח שיצליח היכן שכולם נכשלו.

אבל בסופו של דבר הרייך שלו החזיק בקושי 13 שנה. ואנחנו כאן כבר אלפי שנים.

כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. 

הכל זה מלמעלה!

הפסוק הפותח את הפרשה מגלה לנו עמוקות. ואומר רש"י, שהמילה "מקץ" כאן היא פינה ויתד לפירוש המילה בכל מקום אחר: "כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא:"

שואל שפתי חכמים, מדוע נזקק רש"י לפירוש זה, ומשיב – שלכאורה המילה "ימים" מיותרת. אלא שהמילה מקץ סובלת גם פירוש של מעט, כמו "מקצה אחיו", ולכן היינו יכולים להבין את המילה – "מקץ שנתיים", כאילו נאמר מקצת שנתיים, דהיינו שנה ויום אחד. באה המילה "ימים" ללמדנו, שמדובר בשנתיים מלאות, ולכן המילה "מקץ" משמעה סוף. ומכאן אפשר לחזור אחורה למקומות אחרים שהיא מופיעה, ולפרש את הפסוקים בהתאם.

למשל: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "מקץ" היא אצל קין, המביא "מקץ ימים" מנחה לה'. ולא ראיתי פרשן שמתייחס לכך, אולם דווקא אצל קין כתוב שהוא מביא "מקץ". אצל הבל לא כתוב הדבר. "מקץ" הכוונה, סוף תקופה. ואם נאמר ש"ימים" הכוונה שנה (רש"י על בראשית כד נה), אז הכוונה שקין הביא את מנחתו בסוף השנה. ומדוע הדבר חשוב? ומה הוא מלמד? יתכן והבעיה היתה שקין חיכה עד סוף השנה, עד שראה שיש תוצאות, עד שראה את כל היבול, והביא מהפירות הבשלים, ואין הדבר מלמד על כבוד – ועובדה שבני ישראל מביאים את הביכורים, ולא ממתינים עד הקץ.

וכן הלאה, יש משמעות למילה "מקץ" המסיימת תקופה. וכשנראה אותה תקופה, עלינו לשאול מה היא מסמלת.

ואם נחזור לפרשתנו, התורה אומרת ש"מקץ" שנתיים מלאות פרעה חולם. ונשאלת השאלה מה קרה בתחילת אותן שנתיים? שמא מקץ בואו של יוסף למצרים? או מקץ כניסתו לכלא? או מקץ פתרון החלום? כאן הדבר לא כל כך ברור, אולם כאשר בהמשך אנו קוראים שיוסף עומד לפני פרעה והוא בן 30 שנה, יכולים אנו להבין שהוא היה בכלא 12 שנה, ומקץ שנתיים, הוא מקץ הסיפור הסמוך לנו, עם שר המשקים ושר האופים. ומדוע חשוב להדגיש את הדבר? על כך בפסקה הבאה.

שניים שהם אחד

דבר יפה התגלה לי השבוע: כל הסיפור של יציאת יוסף מהבור, מגיע בשניים:

·        שני שרים מעוולים, ושניהם מגיעים לכלא.

·        כל אחד מהם חולם שני חלומות.

·        יוסף פותר להם שני פתרונות.

·        יוסף מבקש פעמיים משר המשקים: "זכרתני והזכרתני".

·        שר המשקים שוכח פעמיים – "ולא זכר.. וישכחהו".

·        כעבור יומיים פרעה נותן את גזר דינו (ביום השלישי, יום הולדת את פרעה) – שני פסקי דין שונים.

·        העניין נשכח למשך שנתיים בדיוק.

·        פרעה נרדם פעמיים (ישן, חולם, מתעורר, וישן).

·        פרעה חולם שני חלומות, בשתי פעמים.

·        שני אנשים חולמים למעשה, גם יוסף חולם.

·        שר המשקים מזכיר את שני חטאיו.

·        פתרון החלום הוא שתי תקופות – אחת של רעב ואחת של שובע.

·        יוסף ממונה למשנה (השני) למלך.

והינה, כאשר מגיע יוסף לפני פרעה ופתר את חלומו, הוא מניח בפניו עיקרון אחד, שמהווה תשובה גם לכל הדברים האחרים – למרות שהכל נראה לך שניים,... הכל אחד! הכל מהאחד (בהא הידיעה). הכל התחיל בחלומות שר המשקים ושר האופים, ללמדך שזה מלמעלה. יוסף היה צריך להבין כבר אז שזה מהלך אלוקי, ולכן לא לבקש משר המשקים מאומה. ומכיוון שביקש, היה צריך להראות לו שהכל מלמעלה, ולכן היו צריכות לחלוף שנתיים, כדי שיהיה ברור שהדבר לא הגיע מכוחו של שר המשקים, אלא מחמת הקב"ה, שחידש את המהלך מכך שהכניס את החלומות בראש פרעה.

ובהמשך מוסיף יוסף ומבהיר, כי למרות שהכל נראה כאילו נעשה בעיכוב גדול, דווקא העובדה שהכל קורה פעמיים, הוא הוא הסימן שהכל קרה וקורה במהירות.

ואם נחזור לפסוק הפתיחה, ויהי – לשון צער. כי ודאי צער היה ליוסף, שנולדה בו תקווה לאחר שפתר לשר המשקים, ותקווה זו נגוזה. רק בסוף השנתיים  קורה הכל, ונראה כאילו זה המון זמן, אולם הדבר היה חיוני על מנת שיבין יוסף כי הכל מלמעלה, ודווקא ההמתנה הזאת היא היא זו שגרמה לכך שהכל יהיה במהירות לאחר מכן. ועובדה שיוסף למד היטב את הלקח, שהרי הוא משיב לשבח שמעניק לו פרעה – זה לא אני... זה הכל מלמעלה, אלוקים יענה את שלום פרעה! 


יוסף החכם מגלה את המתווה הזה, ומעביר אותו לפרעה, וזה בדיוק מה שמביא את פרעה למסקנה, שיוסף הוא האדם המתאים ביותר. 

כך אומרים תודה!

במהלך ימי החנוכה קוראים אנו, יום אחר יום, על המתנות שהביאו הנשיאים. מה נוכל ללמוד מהן?

הכלי גם הוא חשוב

ידועה ההבחנה בקבלה בין אורות לבין כלים. האור הוא העניין הפנימי, התוכן, ואפילו העיקר. הכלי הוא הדרך שבה מגיע האור לידי ביטוי. פרשת החנוכה מלמדת אותנו שגם הכלי שבאמצעותו אתה מגיש את האור, הגם שהוא טפל לעיקר, אין מזלזלים בו. והינה את הסולת, שהינה זולה מאוד, וניתן היה להגיש אותה בכל כלי, הביאו הנשיאים בקערת כסף במשקל מאה ושלושים ובמזרק כסף.

נמחיש הדבר בסעודת שבת. טורחים ועומלים על מטעמים לשבת, ומגישים אותם בכלי פלסטיק... לכאורה האוכל הוא אותו אוכל, והטעם הוא אותו טעם, אבל הכלי אינו מכבד את המעמד ואת התוכן, לכן ראוי להקפיד שגם אם מגישים בכלים חד פעמיים, שייעשה הדבר בכלים נאים ומיוחדים לשבת; הדבר יביא אווירה אחרת לשולחן השבת.

וכן נכון הדבר לכל מתנה שאנו נותנים. לכאורה, העיקר הוא המתנה ולא האריזה, אולם בפועל יש משמעות גם לאריזה.

סיפר לי פעם חבר שלפני עשרות שנים בהיותו חייל משוחרר כשהתחיל לעבוד באיזה מקום עבודה הוא נדרש למסור הודעה בכתב ולקח פיסת נייר משומשת. אמר לו המעסיק – אתה גם יכול לרשום את ההודעה על נייר טואלט, אבל ככה זה ייראה.

על פי הקבלה, הכלי הוא המבוא, והמאפשר את קיום האור. כך, למשל, הדרך הטובה להגיש חסד, היא באהבה. אולם יתרה מכך, מלמדת אותנו התורה, כי על מנת להרבות חסד (אור) יש להרבות אהבה (כלי). וכך בכוחות הנפש האחרים – מכיוון שכשאתה בוחר כלי מכובד, באותו הרגע אתה מעניק את המקום לאור שאתה רוצה להעניק ומאפשר את קיומו. ואם תרצו, לא די בכך שאנו מדליקים חנוכיה כלשהי – אמנם יצא ידי חובתו בכל חנוכיה כשרה, אולם אם אנו רוצים להעניק משמעות וכבוד לחג, נכבד אותו בחנוכיה נאה.

להשקיע מחשבה

התורה מקפידה לספר לנו את המשקל של הכלים, ללמדנו שמאחרי בחירת המשקל היתה מחשבה. כף אחת עשרה זהב – כנגד עשרת הדברות. שלושים ומאה משקלה – חמש פעמים 26 (שם הוי"ה), עשר פעמים אהבה, בגימטריא "עין" – שהיא עין טובה. וכן – שבעים שקל. 21 (מספר אהי"ה) קרבנות. 

העיקר במתת הוא שהמקבל ירגיש שהוא חשוב לנו. חשבתי עליך. רציתי לשמח אותך. השקעתי זמן, מחשבה, מאמץ וכסף בכך. אם המקבל ידע שטרחנו בבחירת המתנה, בעטיפתה, בברכה הנלווית אליה, הנושא הכספי פחות יעניין אותו.

זאת ועוד, אם יידע שאנו בעצמנו הלכנו וטרחנו בבחירת המתנה ובהכנתה, יש לכך משמעות אחרת אם עשינו זאת על ידי שליח. וכן הלאה.

לתקן ולא לקלקל

כאשר אנו מבקשים ליתן מתנה, אנו רוצים לתקן ולא לקלקל. ואין מביאים מתנה לשמח אחד, על חשבון שמחתו של אדם אחר. וצריך להיזהר מאוד מעניין של אגו בהבאת מתנה, ולכן הקפידו הנשיאים להביא בדיוק אותו הדבר. כולם שווים.

לא להחמיץ את השעה

מתנה נותנים! לא מחכים שאחרים יתנו. לא מחכים לבדוק "מה עוד צריך", פן לא יהיה צריך. וכשמדובר באירוע משמח, זריזים מקדימים לתת, כי לעתים המקבלים זקוקים למתנה עוד לפני האירוע.

תודה

יהודים אנחנו. ועיקר מהותו של היהודי היא אמירת תודה. אמירת תודה יש לה סגולה ענקית להשפיע שמחה וטוב על האדם. היהדות מרגילה אותנו לראות טוב, לחפש את הטוב ולהודות על הטוב. ואם ניתן לעשות כן ברבים – מה טוב.

חג החנוכה הוא החג היחיד שבו ניתן לקיים מצווה מהדרין מן המהדרין. וכל כך למה? כי המצווה היא פרסום הנס. אמירת תודה. וכאן יש תמיד עניין להרבות ולהוסיף – והרי זה משובח. אז אם יש לכם מפגש משפחתי – הקדישו זמן לאמירת תודה. ■

עניה וחופשיה, או כלוב זהב?

מה תעדיף אישה, לחיות חיים של ביטחון כלכלי אבל במחיר של להיות פחות אהובה, או להיות חופשיה, גם אם היא צריכה לפרנס את עצמה בדוחק?

בפרשת כי תצא נקבע, כי אם יצאת למלחמה וראית אישה יפת תואר "וחשקת בה", בתנאים מסויימים אתה רשאי לקחת אותה לאישה (ולהעניק לה זכויות מלאות). אבל אם לאחר שהבאת אותה לביתך "לא חפצת בה" (כלשון הכתוב), אל תעשה לה טובה ותשאיר אותה מתוך רחמים. שחרר אותה לנפשה, "ומכור לא תמכרנה בכסף."

ומעניין היחס בין "וחשקת", המהווה התאהבות, שהינה רגש חזק אך זמני, לבין "וחפצת", שהינה רגש של אהבה תמידית ויציבה, גם אם יש בו פחות זיקוקים וטירוף של התאהבות.

קרי, אפילו אם מדובר באישה שהבאת מעם אחר, ויהיה לה קשה להסתגל כנוכריה בארץ זרה, עדיין, אם אתה לא מסוגל להתייחס אליה כאישה אהובה, שחרר אותה ללא תנאי, ותן לה למצוא את אושרה, בלי הטובות שלך.

זו תובנה מדהימה של התורה, שאינה מובנת מאליה אפילו היום, בעידן של פמיניזם, ושחרור האישה ועצמאות כלכלית וכו וכו. חכמת חיים שקיימת אלפי שנים.

לא הולכים אחורה - רק קדימה

לפני 25 שנה זכיתי לשמש, עוד בהיותי סטודנט, כמתמחה של שני שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, האחד היה

ראש הרכב ערעורים והשניה - דנה כשופטת יחידה. שניהם ספרו לי את עובדת החיים הפשוטה, והיא ששופטים שונאים שמחזירים להם את פסקי הדין שלהם, על מנת שיכתבו אותם מחדש. "אפילו שנקבל את הערעור ונבטל לו את פסק הדין, רק שנחליט בעצמנו ולא נחזיר לו לעשות שוב את העבודה, אפילו שזה פחות מכבד שערכאת הערעור מחליטה במקומך.

תוך זמן קצר גם למדתי כיצד לקרוא בין השורות,  הכיצד השופטים כותבים את פסק הדין, כך שהם רומזים לערעור: "בבקשה אל תתערבו לנו".

והאמת שזה לא רק אצל שופטים. כולנו שונאים לחזור שוב על עבודה שכבר ביצענו. ואפילו הקטע הזה של לחזור הביתה לקחת משהו ששכחנו, נורא מעצבן אותנו, אפילו אם זה מטרים ספורים.

כי אנחנו רוצים ללכת קדימה. שונאים את התנועה הזאת - אחורה. וצריך כוחות אדירים להתחיל שוב מחדש.

בפרשת חוקת מספרים לנו על בני ישראל שמתלוננים על הלחם ועל המן, והקב"ה שולח בהם את הנחשים השרפים.  אבל בואו נתבונן שוב באירועים ונלמד קצת זכות על עם ישראל. מה קרה שם?

בני ישראל סיימו מלחמה עם הכנעני מלך ערד. הם רוצים להתקדם לכיוון ישראל וצריכים לעבור דרך אדום. אולם אדום מסרב לכך ובני ישראל צריכים לעקוף אותו. העקיפה תיעשה למרבה הצער באמצעות חזרה של שבעה מסעות לאחור, לכיוון המדבר.

החזרה הזאת, אחורה, שוברת את רוחו של העם. מכיוון שבפעם האחרונה שקרה הדבר, הוריהם וכל הדור ההוא מתו במדבר, והם עצמם התעכבו 38 שנה. האם החזרה האמורה הינה סימן לקטסטרופה נוספת? אין פלא שהם אבדו כל אבק של סבלנות, כפי שמתארת התורה (במדבר כא ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ." את הביטוי הזה, של חוסר סבלנות, אנו מוצאים בתקופת שיעבוד מצרים, השיעבוד הקשה, הייאוש, איבוד התקוה הטוטאלי. זהו ביטוי קשה. אין כוח. אין סבלנות. נמאס. רוצים למות. שוב.

וכאשר אין סבלנות, אז לא מתאפקים, ולא שמים לב למה שמוציאים מהפה – וזה מה שקורה (שם פסוק ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

העם כועס על הקב"ה. וכן כועס על משה, למה הוא שותק ולא מזעזע שערי שמים. הם מבינים שהם מתים במדבר. אם כך לשם מה כל המאמץ. כל היציאה ממצרים. ולא זו בלבד, מתלוננים על הלחם,  שיש להם, ועל המים, שיש להם כעת, אולם בכל פעם קורה משבר איתם, והם שוברים את הכלים.

ועתה נשאל, בתום לב, האם אינם צודקים? זה פשוט לחזור שוב למדבר? ללכת אחורה? למה הם צריכים לסבול את זה שוב ושוב?

הקב"ה שולח בהם את הנחשים. הנחש – כוחו בפיו. הנחש – לשון הרע. הנחש מסמל להם שהם דברו שלא כראוי. והעם אכן מבין זאת: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ" – החטא שלהם היה בדיבור. הפתרון היה תפילה. אין זכות להתלונן, רק לבקש ורק להתפלל. מדוע?

מכיוון שהתורה עצמה מספרת שבדיוק קודם לכן הם יצאו למלחמה עם הכנעני, ונחלו ניצחון מזהיר. הם רואים שהם מתקדמים. המגמה היא התקדמות. הקב"ה איתם. הם מנצחים. אז מדוע ברגע שיש לכאורה עיכוב, אתם מתייאשים? אתם נשברים? הקב"ה לקח אתכם במדבר 40 שנה כדי להרוג אתכם עכשיו? זה לא לעניין. תפסיקו להתמקד בקושי הספציפי, שמחשיך לכם את העיניים, ותראו מה קורה מסביב.

ויתרה מכך, כמבט לחיים – לעולם איננו חוזרים אחורה. אנחנו הולכים תמיד קדימה. גם כאשר אנחנו חוזרים בדרך מסוימת, החזרה אינה הליכה אחורה, אלא התקדמות. כל דרך יש הלימוד שלה. יש המסלול שלה. לכל עניין יש התפקיד שלו, גם אם אני נאלץ לחזור על אותה עבודה פעמיים. עדיין למדתי משהו. היה בכך צורך. הרי גם לנשום אנו נושמים שוב ושוב, ואוכלים שוב ושוב, וכן עוד פעולות אחרות – מדוע זה לא מרגיז אותנו? אכן, המבט הנכון היה, שגם ההליכה לכיוון המדבר אינה חזרה, אלא התקדמות נוספת, דרך המדבר, לכיוון היעד הסופי.

ואם תרצו - דעו לכם כי לעתים אדם חושב שהוא הולך קדימה, בעוד שהוא רק מתרחק מהמטרה שלו, ורק נסוג.

אנחנו לעולם לא הולכים אחורה, רק קדימה. 

לבעור שוב מחדש

הוא חיפש את הריגוש. את הפרפרים בבטן. את המסתורין של הבלתי ידוע. את הדבר החדש הזה, שלא ניסה מעולם. לצאת מהשגרה החונקת. מהמוכר והידוע, שהפך למשעמם ואפור, וקצת מדכא. כי פשוט הוא לא מסוגל לראות עצמו ממשיך כך עד אחרית ימיו במצב של מת נושם.

לא חבל? שאלו אותו.  כל מה שבנית? האישה? הילדים? העבודה? השם הטוב?  החסכונות? כך לזרוק את הכל ולהתחיל מהתחלה? ייסרו אותו. להתרחק מהחברה? מה, נסתתרה בינתך? והוא בשלו - יתכן... אולם אינני יכול אחרת. מבקש אני לטעום מפרי האהבה.

אמר ועשה. קיבל על עצמו להיות נזיר. להתעלות ברוחניות. להיות אדם אחר. קרוב לאל. רחוק מכולם. להתפלל ולהגות בחכמה העליונה. לנסוע לגליל. להתבודד. בערה בו אש קודש. שכלו הפך כמעיין המתגבר ונבע פניני חכמה. האורות שמילאו אותו העצימו אותו ללמוד יומם וליל. פתאום הרגיש שמח, שמצא את האמת, את מה שחיפש כל ימיו. ויצא במחול. והרגיש כאחד מאותם צדיקים שהקב"ה עתיד  לצאת איתם במחול ולהנחיל להם ש"י עולמות.

חלפו ששה חודשים של צונאמי רוחני מלא בריגושים וחשמל והתרוממות רוח.

ואז הכל נגמר.

הוא ביקש לחזור לביתו, לאשתו וילדיו, למשרתו ואורח חייו הקודם. אותו אורח חיים שזנח כאשר יצא לחפש את עצמו.

"לפני שתדרוך כף רגלך כאן, נא עבור אצל הכהן והקרב קרבן חטאת," אמרה לו אשתו. "ואל תשכח להודות אלף פעמים על כך שהיה כאן מי שחיכה לך ופתח לך את הדלת שטרקת אז, כאשר הלכת לחפש את אושרך במרחקים, ומצאת אותו ממש כאן, למזלך הגדול, עדיין מוכן ומזומן עבורך".

פרפרזה על פרשת הנזיר שתיקרא השבת.

שבת שלום!

צלילי הנפילה

התורה היא שירה, ושירה מבוססת גם על הצליל. המוטיב העיקרי בפרשת השבוע - פרשת בהר, מתייחס לאחיך ההולך ומידרדר מבחינה כלכלית, ובלשון התורה – "וכי ימוך אחיך". השורש של המילה ימוך הינו מ.ו.ך. האות ו' היא נחה, ולכן עיקר השורש הוא מ.ך.

עיון בשורשים דומים מלמד כי שתי אותיות אלה מייצגות משפחה שלמה בעלת משמעות דומה או קרובה: ל.מ.ך. / נ.מ.ך. / ס.מ.ך. / ת.מ.ך. וכן – מ.כ.ה., מ.כ.ר. וכן – מ.ע.ך. ואולי גם מ.ס.ך. (שמורידים) לכולן משמעות דומה של ירידה, הנמכה, או תמיכה לאלה שנשענים / נופלים הזקוקים לכך (לתמיכה או לסמיכה ועוד).

הצליל הזה, הנובע מהאותיות מ.ך. מופיע רבות בפרשה שלנו – עשרות פעמים, הן במילה ימוך, הן בשורש מ.כ.ר (הן בפועל והן בשמות עצם על הטיותיהם), והן במלים עם צליל דומה, כמו עמך/עמכם, "מִכֶּסֶף", "כַּרְמֶךָ". 24 פעמים מופיע הצירוף מ.כ., ו-10 פעמים הצירוף מ.ך. פרט ל-3 פעמים בה מופיעה המילה "ימוך" עצמה.  

בנוסף על אלה, הפרשה, שכל כולה פרק אחד עם 55 פסוקים, מלאה עשרות ועוד צירופים עם צלילים קרובים, כמו "וְלִבְהֶמְתְּךָ", "וְלַאֲמָתֶךָ", "לָכֶם" ועוד. ובמקביל: אחיך, אחוזתו, עמיתך, אלוקיכם, ואכלתם, ברכתו, ועוד ועוד – והכל בערבוב צלילים דומים, שלא מרפים מאיתנו, כמו "וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" המם והח' (שדומה לכף) השזורות בפסוק זה – חוקותי ומשפטיי וכו'; ובהמשך "וציוותי את ברכתי בשנה השמינית". "מאחוזתו"/"אחוזתם", חומה, ועוד.

שלוש המלים הראשיות בפרשה הינן כמובן: "וכי ימוך אחיך" שהצליל המרכזי בו הוא הנובע מאותיות ח/כ/ך. צליל זה מופיע בפרק 216 פעם (!). הצליל הנובע מאותיות מ/ם מופיע 240 פעם (!).

וכל האמור לעיל בולט אף יותר, אם ניקח בחשבון שבפרשה כולה כ-600 מלים בלבד, אולם רק כמחציתה עוסקת בתהליך העוני ממש (כ-350 מילה). מספרים אלה נותנים לנו מושג על האינטנסיביות שבצלילים אלה, המופיעים כמעט בכל מילה. על כן, מי שמעט מטה אוזן אינו יכול שלא לראות עד כמה התאמצה התורה להשמיע אותנו שוב ושוב את הצירוף הנורא הזה של מ.ך. – המבקש להכות בנו שוב ושוב, עד שתיכנס בנו ההכרה ואפילו החוויה בתחושה של אדם היורד אט אט מנכסיו, מאבד את הביטחון הכלכלי שלו, ואת כבודו בעיניו ולאחר מכן גם בעיני הבריות. והמצווה הזאת לעצור את התהליך ולהרים אותו על רגליו.

ואם תנסו לגלגל את צמד האותיות האלה - מם (בפתח/קמץ) וכף (שוואית), תוכלו ממש להרגיש את הנפילה – מךךך, המם נשמטת והכף הקולטת אותה כשהיא נמרחת בקרקע התהום.

הידרדרות הינה פעמים רבות עניין של תהליך אטי המתרחש לנגד עינינו ממנו אנו בוחרים להתעלם, כל עוד האדם אינו מבקש עזרה (ולעתים גם לאחר מכן). התורה מבקשת לעקור את ההתעלמות הזאת. שכן כאשר אדם מן היישוב כבר מגיע למצב שהוא צריך לבקש, מצבו כנראה קשה מכדי לעזור לו באמת. בדיוק כמו שבקבוצות הווטסאפ מבקשים מכולם להתפלל בדחיפות לרפואת פלוני, אז אתה יודע שכנראה שהמצב כבר כנראה ללא תקנה.

ולמול השורש הזה של אותיות מ.ך. עומד לנו השורש ההפכי, המציין לנו את תמצית הרע, והוא ניצול המצוקה ונטילת הריבית מאדם הזקוק לכסף. הריבית מתוארת בפרשה כ-נ.ש.ך, כיוון שהיא נושכת כמו נחש. בעת נטילת ההלוואה היא רק עוקצת אותך ומזרימה את הארס. האדם אינו חש בכך, מכיוון שהוא מתענג על האשליה שהשיג כסף לעת הקרובה. אולם בהמשך הארס יתבע את שלו ויותיר אחריו חללים. וזו עוצמתה של האות ש' המייצגת תהליכים גדולים המתרחשים מאחרי הקלעים, והמסתתרים מאחרי שקט ושלוה שמטעים כלפי חוץ, עד שפורצים החוצה. וזהו בדיוק הנשך – הנפילה (נ') עם השקט (ש') עד ההתרסקות (ך). 

ולסיום:

מכבד: האדם המכבד מה עושה? *מכפיף* את עצמו, לא זוקף את עצמו, לא מרים את אפו, אלא מנמיך את עצמו כלפי אחרים ומדבר אתם בגובה העיניים.

חמלה: התרופה ל-מך הינה מידת החמלה, צליל הפוך, של מתן חום ואהבה, ותמיכה ועידוד, עם הרבה אמפתיה, עד שהאדם יכול שוב לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. 

 ■

קהילה, אסיפה או כינוס?

ישנן מספר מלים בעברית המבטאות חיבור וצירוף של אנשים, ובין היתר – קהל, ציבור, אסיפה, כינוס, התוועדות, קיבוץ. מה ההבדל ביניהן?

קהל

כיום, הפרשנות המקובלת מבדילה ב-מהות החיבור. כך, על פי ויקיפדיה, קהל מייצג בעברית בת ימינו ציבור אנשים המתקבצים על מנת לצפות, להאזין או להשתתף בהתרחשות אמנותית, ספורטיבית, לימודית, מקצועית, חברתית או פוליטית. הקהל עשוי להימצא פיזית במקום האירוע, אולם עשוי להתקבץ גם וירטואלית (צופים בטלוויזיה וכו') ולעתים גם בזמנים שונים.  מילה זו יצרה אוסף של ביטויים הרלוונטיים להגדרה האמורה, כמו "חביב הקהל", "קהל הצופים", "דעת קהל", "פחד קהל" ועוד.

אסיפה

"אסיפה" לעומתה, מתייחסת אף היא להתכנסות, אולם פעמים רבות במונחים של עניינים רשמיים, החל באסיפה כללית של בעלי דירות בבית המשותף, או אסיפה של בעלי המניות, של ועדת הבחירות, ועד כדי "האסיפה המכוננת", המנסחת את החוקה.

ציבור

"ציבור" מתייחס כיום לקבוצה של אנשים במובנה הבסיסי ביותר ואף ללא צורך לחפש איזשהו מכנה משותף ביניהם (להבדיל מהקודמים). חז"ל אף אמרו שצבור משמעו בראשי תיבות: "צדיקים, בינוניים ורשעים", קרי אוסף לא הומוגני של אנשים לעתים גם ללא מטרה מסויימת, והדגש הוא על הכמות.

כינוס

"כינוס" מייצג כיום חיבור של אנשים רבים למפגש המוקדש לנושא מסוים. השורש כנס מצביע על מיקוד. 

ועידה

"ועידה" מייצגת לעתים משמעות כמו של כינוס, לעתים במובן יותר פורמאלי ("המלכים נועדו", אז וגם היום – ועידת המפלגה וכדומה). ע"פ החסידות התוועדות הינה דווקא דבר הפוך, מפגש רעים.

יחד עם זאת פעמים רבות אנו מוצאים בלבול מסוים בין המונחים והגדרת מונח אחד באמצעות משנהו.

ובתורה

בתורה אנו מוצאים בעיקר את (קהל). פחות מכך אנו מוצאים את (אסף) ואת (ועד). (צבור) מופיע בלשון חז"ל ואילו (כנס) מהווה תרגום אונקלוס של (קהל) שלאחר מכן נמצא אותו גם בטקסט עצמו (כמו: "כונס כנד מי הים"), שעל פי הפרשנים במשמעות של אסיפה דווקא ולא של קהל.

פירוש מכיוון אחר - רש"י

ובנוגע לפרשנות המונחים מאיר לנו רש"י אור חדש בתחילת הפרשה. על פי רש"י אין מדובר במהות דווקא, אלא באופן. וכך הוא אומר: "שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש". יתכן והתוספת של רש"י על התרגום מלמדת אותנו כי רש"י אינו מסכים עם התרגום.

ובמלים אחרות: על פי העברית המקראית, כאשר אנשים נאספים מעצמם, מרצונם, או לכל היותר לאחר שקבלו קריאה – הרי זו קהילה, התקהלות וכדומה. לעומת זאת, כאשר צריך ללכת ולאסוף אותם באופן אקטיווי, הרי זו אסיפה.

מבט חדש על פסוקים בתורה

פירוש זה פותח לנו צוהר חדש להבנת המקרא. למשל, בתחילת שמות מצווה משה על ידי הקב"ה – לך ואספת את זקני ישראל – מכיוון שהם לא יסתפקו במילותיך, אתה צריך להיות יותר אסרטיבי. ואילו בפרשתנו, פרשת ויקהל, לאחר שמשה יורד מההר במוצאי יום כיפור, די בכך שהוא אומר מילה והם רצים אליו. ובאותה מידה, בפרשה הקודמת כאשר העם נקהל על אהרון, השימוש בא לגנות אלה שמיהרו להתכנס ובאו מעצמם. ואומר החזקוני – שאם תמצא התקהלות "על", כמו התקהלות על אהרון (קרי על אדם מסוים, באופן אישי לגופו של אדם ולא לגופו של עניין), יש לכך משמעות שלילית ואילו התקהלות "אל" הינה במובן חיובי, למטרה.

אגב, פירוש רש"י משתלב עם משמעות הביטוי "ויקח" בהקשר של בני אדם. המשמעות הרגילה בתורה היא היא שלוקחים אדם באמצעות מלים בדיבור ולא בכוח.

עוד עיון בפסוקים מלמד כי התוועדות שמורה לעניינים יותר נשגבים כמו מפגש של משה עם הקב"ה (ונועדתי לך שם) או עם זקני ישראל וכדומה. 

הישרדות

אחת השאלות שמעניינות אותנו בכל דור ודור, הן כבני אנוש והן כיהודים, היא שאלת הישרדותינו והכלים לכך. שאלה זו מתעוררת במיוחד במקרי קיצון, שהמרכזי שבהם כמובן, הוא השואה, ואכן רבים המחקרים שתהו אחרי סוד שרידתם של מי שהיו רסיסי אדם.

המהפכה הליברלית שהפציעה לפני כ-400 שנה הפכה לחלוטין את כל החשיבה של אלפי שנים שקדמה לה: לא האלוקים במרכז, אלא האדם. ♦ לא הקהילה היא החשובה, אלא העצמאות. הקהילה היא המחוייבת לפרט ולמיעוט, ולא להיפך. ♦ לא האמונה היא המרכז, אלא החכמה/הרציונליות/ השכל/האסטרטגיה. ♦ החזק הוא השורד – בעיקר חזק פיזית, שכלית וכלכלית, באופן שאינו זקוק לאף אחד.

נלקח מאתר מילוג

עקרונות אלה הובילו לפיתוח "תורות" חדשות, כמו "מוצא המינים" של דרווין, תורת הגזע והעליונות הארית, ותוצאותיהן ידועות.

ואם רוצים אנו להוכיח לעצמנו עד כמה חשיבה זו משפיעה על אורח חיינו, די לנו בכך שננסה לתאר לעצמנו דמות של שורד טיפוסי. עשו לכם תרגיל זה, בטרם תמשיכו לקרוא את השורות הבאות....

נראה לי שאם עשיתם זאת, ודאי תיארתם לעצמכם גבר גבוה, שרירי, לוחם, חכם, אמיץ, אולי עם סרט העוטף את מצחו, סכין מתנדנדת על חלציו ותת מקלע בזרועו, מעין רמבו כזה, בעל יכולת שדאות (מלשון שדה), התמצאות, חכמה ואכזריות, יכולת לאכול כל דבר, וכו' וכו'.

לא בכדי זוהי דמותו של השורד בקולנוע – הקולנוע מתאים את עצמו לדמיונות שלנו, והדמיונות האלה נולדו אי שם לפני 400 שנה. אמנם זה לא קרה ביום אחד, אבל זה קרה.

מה לעשות, והמציאות שונה לחלוטין. ושלמה המלך כבר אמר, שלא לחכמים הלחם, ולא לקלים המירוץ, ולא לגיבורים המלחמה וכו' (קהלת ט יא), ואלה ששרדו בשואה - לא היו החכמים דווקא ולא העשירים ולא החזקים, אלא משהו אחר לגמרי. ואלה שמתאבדים אינם נמצאים רק בקרב החלשים, הטיפשים והעניים.

בין תוכניות הריאליטי קיימת תוכנית בשם "הישרדות", גם בארץ וגם בחו"ל. ומחקרים על אודות תוכניות אלה מראים על הדיסוננס שבין התחזית על אודות הסיכוי שאנשים מעניקים לחלק מהמשתתפים, לבין התוצאות. פעם אחר פעם רואים שהסוד אינו מצוי בנתונים הפיזיים ולא בעורמה, וודאי שלא החן והיופי – כל אלה נותנים יתרון משמעותי בפתיחה, אולם אינם יכולים להעניק את הניצחון ופעמים רבות אף לא קירבה אליו. זאת ועוד, המציאות מלמדת, כי מי שחושב שהוא יכול לסמוך רק על עצמו וכך להגיע לגמר, הוא הטועה הגדול ביותר ומי שיודח בשלבים היותר מוקדמים.

ואם נצא מן המשחק לחיים, רואים אנו כיצד גישה ליברלית זאת הביאה ליצירת אדם רע יותר, אנוכי,  אגואיסט וממוקד בעצמו, אכזר; הובילה למלחמות הגדולות ביותר שהיו בהיסטוריה, להתנוונות והרס עצמי שבא לידי ביטוי בירידת הדורות בכוח פיזי, מנטלי ופסיכולוגי, וכל אלה באים לידי ביטוי בהתפוררות המערב והיכנעותו כמעט ללא מלחמה לידי גורמים אחרים, המשתלטים עליו באין מפריע.

הסוד האמיתי של ההישרדות מצוי בחכמה היהודית העתיקה, אותה חכמה שרבים כל כך מיהרו לזרוק כאשר קפצו על עגלת הליברליזם. אותה חכמה גרסה שההישרדות תלויה לא בעצמאות, לא בניתוק, לא באנוכיות, אלא בדיוק להיפך – היא תלויה בחיבור, באחדות, בקהילה חזקה ותומכת, בנתינה, בערבות הדדית. לא האדם הוא במרכז אלא הקהילה. כל אחד מעניק לה והיא מעניקה לכולם. וגם היא אינה כל יכולה, אלא היא וראשיה כפופים לכוח עליון. הסוד מצוי לא בכך שאדם יברח ויתנתק, אלא דווקא שיתחבר. ואם אין לו למי להתחבר, יתחבר לקב"ה וכך לעולם לא יהיה לבד, גם לא בגיא צלמוות.

וכאשר בוחנים את החיים, רואים אכן כי זה היה סודו של העם היהודי במשך הדורות. יהודי אחד שרד, כי מישהו אחר נתן לו כתף בעת שהיה זקוק לכך. יהודי אחר שרד, דווקא מכיוון שלא חשב על עצמו אלא נתן את שארית לחמו לחבר אחר. ושניהם שרדו, כי האמינו שהטוב יגבר, ויכריע את הרע, ודבקו בחיים. נכון שהדבר דורש הקרבה למען הכלל, אולם מעניק תמורה שבסופו של דבר, גוברת על המחיר.

אחד היסודות לכך מצוי בפרשתנו, השיתוף של כל הקהילה בנתינה למען מיזם משותף שיחבר את כולם. חלק בהסכמה, וחלק מחובה ממש. התרומה שנותנת את הכוח, הנתינה שהופכת לקבלה.