"
ושוב נצאה אל הדרך, יד ביד לדרך,
בשלשלת זהב.
ושוב נצאה אל הדרך,
עם אחד לדרך,
ושירנו על גב.
ועד לשערי רקיע
בוודאי נגיע
עוד מעט אם לא עכשיו.
ועד לשערי רקיע
בוודאי נגיע
כי דרכנו לא לשווא.
וגם אם ארוכה הדרך,
ורבה הדרך,
הן כוחנו עוד רב.
וגם אם ארוכה הדרך,
ורבה הדרך,
נעבור בה יחדיו. "
על מנת להבין את האיזון הנכון בין השכל לבין הרגש, מתאימה לנו הדוגמה הבאה. משפחת ישראלי מבקשת לצאת לנופש. היא צריכה להגיע למטולה. יום ראשון בבוקר, משפחת ישראלי יוצאת לדרך. האבא, ישראל, הוא טיפוס של התנהגות שכלית. הוא בדק במחשב מהי המטרה - המלון במטולה. הוא בדק מהי הדרך הקצרה / המהירה ביותר, ודרכה הוא מתכוון לנסוע, מכיוון שהמטרה היא החשובה לו. יש גם היגיון בדבריו - העיקר הוא להגיע למלון. ברגע שנגיע לשם, נוכל לנוח, להירגע ולהתחיל את הנופש מוקדם יותר.
האימא, ישראלה, גם היא רוצה להגיע, אולם רוצה מאוד להספיק עוד כמה דברים בדרך ועל כן מבקשת מבעלה שיעצור בדרך בנקודה מסוימת. ושם היא רואה פרסום על איזו אטרקציה, ומשכנעת את בעלה לנסוע לשם. וכאשר הם מגיעים לאטרקציה, היא רואה שיש מבצע מיוחד לארוחת צהריים בתחנת דלק שנמאת בדיוק בכיוון ההפוך, ואומרת לו - לא חבל לנצל את זה? יש גם היגיון בדבריה של ישראלה - אנחנו בסופו של דבר יוצאים לנופש. מה זה משנה מתי נגיע למלון, העיקר שנהנים...
כמובן שהאווירה שם תתחמם מהר מאוד - בכל פעם שישראל מתרחק מהמטרה, או צריך להתעכב, או צריך להתמודד עם אירועים / קפריזות בלתי מתוכננות, הוא משתגע. ואילו כאשר הוא מבקש להאיץ, ישראלה משתגעת.
אז מה האיזון הנכון? מסבירים פסיכולוגים ופילוסופיים - האיזון הנכון, המביא לאושר, הוא השילוב בין השניים. קרי ליהנות מהדרך, ולנצל הזדמנויות, אולם שאלה יהיו בכיוון המקביל ויוליכו אותנו למטרה הסופית. קרי לעשות פעולות שנותנות הנאה בטווח הקצר, אולם גם משתלבות בתוכנית ארוכת הטווח שלנו.
ועל כן במקרה של ישראל וישראלה, האיזון הנכון הוא לצאת לדרך, ולהציב את המטרה, להגיע למלון, אולם ליהנות גם בדרך, ולעצור בנקודות שגם יתנו הנאה במיידי, אולם גם נמצאות, פחות או יותר, במסלול לכיוון המלון.
זה מה שאומר, לדעתי, השיר היפה הזה. יש לנו מטרה - שערי רקיע. אולם אנו צריכים ליהנות מהדרך. גם אם נגיע עוד מעט, ולא עכשיו, זה גם טוב, כי אנו עוברים בדרך יחדיו, ונהנים מכל צעד. באופן זה, גם אם הדרך רבה, אנו נעבור אותה בשמחה.
איך עושים זאת ?
איך דואגים גם ליהנות מהרגש, אולם גם לאזן אותו על ידי השכל? כאשר שאלתי את אבא שלי על הרגש, הוא אמר לי דבר יפה: "התפקיד של השכל הוא להציל אותנו מן הרגש". שמעתי - והפנמתי... כמו מציל בבריכה, שנותן לילדים להשתכשך וליהנות, אולם שומר מהצד, על מנת להתערב כאשר מסתמנת סכנה, כך גם השכל, צריך לאפשר לרגש לפעול, אולם להתערב במקרים המתאימים, על מנת להציל את הרגש מפני עצמו.
אמש עלתה לי הברקה על 3 דרכים כיצד לעשות זאת, בהתקשר עם הפרשה שיקראו השבוע בבית הכנסת, והיא פרשת כי תצא. פרשה זו נפתחת עם 3 סיפורים, שהם כחטיבה אחת. חז"ל אומרים שהסיפור הראשון הוא כנגד יצר הרע, אולם עיון במפרשים מעלה כי יש הסוברים שכל 3 הסיפורים קשורים זה בזה. ואכן, אתמול הם התחברו לי בקשר עם האיזון בין הרגש לבין השכל. לדעתי, כל הסיפורים האלה מנותקים מהמציאות, רוב הסיכויים שהם לא יקרו, ולכן (לפחות לגבי הסיפור על בן סורר ומורה) חז"ל כבר אמרו שדבר כזה לא היה ולא יהיה, וכולו מטפורה. באופן זה נראה לי שגם הסיפורים האחרים יש בהם אלמנט משמעותי של לימוד ומטפורה.
הסיפור הראשון: התמודדות עם רגש חזק - סיפוק חלקי
הסיפור הראשון מספר על חייל שיוצא למלחמה, ומנצח. ולאחר מכן הוא רואי בשבי אישה יפת תואר וחושק בה. כמובן שמבחינה שכלית הוא צריך להיזהר מכך כזהירות מפני אש. שהרי מדובר באישה שהיא שונאת (אויב), והיא לא מהעם שלך, לא מהמנטליות שלך, לא קשורה אליך. גם אם תביא אותה הביתה כל החברים והמשפחה לא יוכלו לקבל אותה. אז בשביל מה בכלל להתחיל? אולם הרגש גואה, החייל מתאהב, ובטוח שהכל יהיה בסדר, והם יחיה באושר ובעושר. מה לעשות?
כאן, באופן מפתיע, התורה אינה אוסרת על הקשר בין החייל לבין השבויה. היא מאשרת את הקשר, אולם מתנה אותו בתנאים. אם אתה באמת רוצה - אז תקבל אותה, אולם בתנאים הבאים: קח אותה אליך הביתה (אל תנצל ותזרוק), תן לה לגלח את ראשה, להסיר את צפרניה, להתאבל על משפחתה, תן לה את הזמן שלה במשך 30 יום לכל אלה. ולאחר מכן, אם אתה רוצה אותה, קח אותה לאישה ותן לה את כל הזכויות. ואם לא תרצה אותה, תשלח אותה לחופשי ואל תתעמר בה.
הסיפור הזה הוא דוגמה מדהימה להתמודדות עם רגש חזק ובלתי נשלט. רגשות כאלה שתובעים מימוש מיידי. שנותנים לך לחשוב ולהרגיש, שאם לא תנצל עכשיו, תפסיד את כל עולמך; את הזדמנות חייך. הילד הבוכה שרוצה את הסיפוק עכשיו ומיד. לבוא ולאסור עליו - זה כמעט בלתי אפשרי. החכמה היא לאפשר לו, אולם בתנאי. האדם שמטיבו הוא ישר דרך, יקבל את ההצעה, והשהות ומילוי התנאים יהוו מבחן עבורו - אם הוא עדיין אוהב אותה, ומוכן לקשור את גורלו בגורלה, אז "מים רבים לא יכבו את האהבה" - החודש הזה שהוא מחכה, לא יכבה את האהבה. אולם אם הוא מתחרט, אז עדיין הוא לא נקשר באותה שבויה באופן שהוא יצטער עליו כל ימי חייו.
וגם בתלמוד יש הוראה כזאת, שאם אדם מרגיש שמתגבר עליו יצרו והוא לא יכול להתאפק (מעין סוג של "אנוס"), מה יעשה? ילך לבית המדרש, יאמר "שמע ישראל", יזכור שהוא חולף, וכו', ואם כל זה לא עוזר והוא עדיין "חם" מה יעשה: ילבש שחורים, ילק לעיר אחרת , יעשה מה שיעשה, בצנעה, ויחזור. (קידושין מ., חגיגה טז.). אמנם עדיין הוא עובר עבירה, ועדיין הוא יצטרך לעשות על כך תשובה, אולם עדיף שיעשה את הרע במיעוטו מאשר מדברים שיגרמו הרבה יותר נזק.
באותה מידה - אדם שתוקף אותו בולמוס של רעב מה יעשה? קודם ישתה מים, יאכל ככל היותר דברים בריאים, ורק כאשר הוא שבע, יכניס קצת ג'אנק לגוף שלו. אמר לי חבר שעשה דיאטה - אחת העצות החשובות לדיאטה היא שתמיד יהיה לך במקרר דברים בריאים לאכול. אם אתה רעב, לפחות שלא תתנפל על הג'אנק.
ובאותה מידה - בחינוך ילדים. הילד רוצה, צועק, משתולל. לעתים באמת צריך להילחם נגדו. אולם לעתים צריך לאפשר לו את הדברים באופן כזה, על מנת שהוא יבין מעצמו כי מה שהוא מבקש אינו ראוי.
לכן - במקרים בהם הרגש הוא חזק וכמעט בלתי נשלט, הפתרון הוא לתת מילוי חלקי לרגש, לא מלא, ולהתנות את היתר בתנאים, לעכב, לתת לאדם זמן לעכל את ההתרחשויות, מתוך הנחה שאם מדובר ברגש רגעי, אז הוא יחלוף ולא יהיה צורך להתעמת איתו.
כל אלה טובים ליצר שמתגבר במהירות, וכפי שבא מהר, הולך מהר. אולם לעתים יש תחושות ויצרים שאינם חולפים כל כך מהר. מה עושים? בזה דן הסיפור הבא.
הסיפור השני: התמודדות עם רגש מתמשך ועם דילמה - באמצעות קווים אדומים
הסיפור השני מספר על אדם שיש לו שתי נשים. האחת אהובה והאחת שנואה [או פחות אהובה מהראשונה]. ושתיהן ילדו לו ילדים. ככל הנראה, האהובה נכנסה ראשונה להריון, אולם השניה ילדה קודם - למדים את זה מדיוקי מילים מהפסוקים, לא אכנס לזה כאן, אולם מי שירצה, אני אשמח להראות לו את זה. עכשיו, לגבר הזה יש העדפה ברורה למי שאהובה עליו. והוא יכול לבוא ולטעון, כי הוא רוצה להעניק יותר לבן של האהובה, כי היא נכנסה קודם להריון. אולם מה לעשות שהשנואה ילדה קודם וצריך להתחשב בה?
כאן לא מדובר ברגש חד פעמי, אלא במשהו שצריך לחיות ולהתמודד איתו. כאן אין גם אפשרות להשתמש בטכניקה הראשונה. כאן יש צורך בעניין אחר - זהו חוק, או קווים אדומים, שמתערבים על מנת לקבוע כללים מינימליים של מוסר שעליהם אין לעבור.
הוא עדיין יכול להעניק לבן של האהובה מתנות, יכול לפנק אותו. הכל טוב, אולם יש קווים אדומים - כאשר יגיע זמן הירושה, זהו קו אדום - הוא לא יכול לנשל את הבן של השנואה, אלא חייב לתת לו פי שניים.
באותה מידה, כל אדם צריך לקבוע לעצמו קווים אדומים שעליהם - הוא יסכים עם עצמו - או עם אחרים - שעליהם הוא לא יעבור. וכאשר הרגשות שלו ינסו לקחת אותו ולפרוץ קווים אלה - עצם העובדה שהוא קבע עם עצמו בעבר אותם, והכניס אותם לתודעה שלו - הם שיתנו לו את הכוחות, המודעות והכיוון להתמודד עם רגש זה (שיבין גם שרגש זה אינו נכון), עליו הוא עלול להצטער (שלא לומר - לצער אחרים).
הסיפור השלישי: בן סורר ומורה - דיכוי הרגש
הסיפור השלישי והקיצוני ביותר הוא על בן סורר ומורה, שמשחית כל דבר בדרכו, ואינו מתייחס לא לעצמו, לא להורים, ולא לשופטים. ולאחר שייסרו אותו והוא לא שומע, ומתרים בו פעם אחר פעם, צריך להוציא את הבן להורג. ושוב - חז"ל אומרים שסיפור כזה לא היה ולא יהיה. אם כך למה הובא בתורה - משום "דרוש וקבל שכר" - קרי תלמד מהסיפור הזה מה שאתה צריך ללמוד ובזה יהיה שכרך.
ומה הלימוד? שיש רגשות כאלה, כל כל עזים, כל כך הרסניים, שאי אפשר לספק אותם באופן חלקי ולדחות את יתר הסיפוק לזמן אחר (כמו העצה הראשונה) ואי אפשר לתחום אותם בקווים אדומים (כמו העצה השניה) וסופם רע ומר (וכך כתוב במאמרי חז"ל - שבן סורר ומורה נידון על שם סופו, כאילו לאן הוא עלול להתדרדר ולהגיע). במצב כזה חובה לעשות את המעשה הקשה ביותר, והוא לדכא את הרגש הזה ולהילחם בו בכל דרך אפשרית. כאמור, זה המקרה הקשה ביותר, ומשתמשים בכך רק כאשר אין שום דרך אחרת.
לסיכום
הקב"ה נתן לנו במתנה גם רגש וגם שכל. שניים אלה חייבים לבוא לידי ביטוי בחיים שלנו. לכל אחד יתרונות וחסרונות. אי אפשר להישען רק על הרגש, ואי אפשר להישען רק על השכל.
ההתלהבות, השמחה והאושר - הינם רגשות. על מנת ליהנות מהם צריך להרגיש. אלא שגם לרגש יש חסרונות ועל כן השכל אמור לשמור עליו. השמירה מתבצעת ב-3 דרכים כאשר נוצר קונפליקט בין השכל לבין הרגש (הרי לא תמיד נוצר כזה קונפליקט - העניין הוא כיצד להתמודד כאשר נוצר קונפליקט כזה).
אומר רבי נחמן מברסלב (תורה קלח), על הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני":
1. עיקר האלוקות היא בלב.
2. מי שהוא בר לבב - שיש לו לב נקי - הוא יוכל לידע עתידות, על ידי מה שהלב אומר לו.
3. "כי מה שהלב אומר הם דברי ה' ממש"
וכן כתוב - "ולישרי לב - שמחה".
עם זאת, מה יעשה מי שהלב שלו אינו נקי ואינו טהור? והוא חושש שליבו יטה אותו ויוציא אותו מאיזון? לכך יש 3 דרכים:
הדרך הראשונה, היא לאפשר את מילוי הרגש אולם במידה פחותה ולנסות לדחות את המיצוי המלא לזמן אחר ולהתנות בתנאים, ואז לבדוק האם הרגש עדיין חזק. ואם כן, ויתמלאו התנאים, אפשר יהיה לממש את הרגש באופן מלא.
הדרך השניה, אם הרגש עדיין חזק והרסני, צריך להעמיד קווים אדומים ואותם לא לאפשר לחצות. ולראות האם אפשר לקיים את הרגש בתוך הקווים האדומים. קרי יהיה קיום חלקי של הרגש.
הדרך השלישית, הינה במקרים שהרגש חזק מאוד והרסני וכולו מחוץ לקווים האדומים, פשוט חייבים לדכא אותו בכל אמצעי ואז צריך להשתמש בהתנהגות שכלית לחלוטין.
נשען על החומות שבנה בעמל רב,
