סיימתי הערב לקרוא ספר יפה, שאני ממליץ עליו בכל פה: "הביתה מערבות השמש" של אורי אורלב (כתר, 2010). ספר זה כמו ספרים אחרים שבנותיי שואלות מהספריה הציבורית, ולאחר מכן ממליצות עליו, ואני קורא, ונהנה.
ספר זה מגולל את סיפורו האמיתי של אלי ("אליושקה") פז (פוזניאק) - סיפור שהחל ביום הולדתו החמישי, בעיירת מגוריו קוסטופול, בפולין ומסתיים בהיותו בגיל 11, בישראל עת הוא יוצא מהקיבוץ. במהלך שנים אלה הוא מספר על תלאותיו בשנים הקשות ביותר של העם היהודי באלף האחרון - שנות השואה וטרום קום המדינה.
שני הרהורים עיקריים אני רוצה לשתף אתכם בעקבות קריאת הספר, אולי שניים שהם אחד:
הראשון, הדור הקודם, ככל הנראה היה הרבה יותר חזק מאשר אנו כיום. מה שהם עברו, התנאים בהם חיו, האתגרים בפניהם התמודדו - עלינו פשוט להסיר את הכובע. להתגורר בתנאים לא תנאים, לנדוד, לראות ולאבד חברים ובני משפחה, לעמוד מול סכנות - היום הרבה יותר קשה. מה קורה לנו?
השני, ואולי קשור עם הראשון, הקיבוצניקים מתוארים בספר כאנשים עצורים מאוד ברגשותיהם, ממעטים לברך בשלום, ללחוץ ידיים ולחבק. הדבר מעסיק את הילד. יום אחד אימו האמיתית מגיעה לבקרו ומחבקת אותו. הדבר הופך להיות שיחת היום, ונושא לצחוק על ידי הילדים. הוא נעלב. כאשר חוזר לביתו, הוא שואל (עמ' 220 - 221):
"זלמן, למה חברי הקיבוץ לא מתנשקים ולא מתחבקים כשהם נפגשים או נפרדים? למה הם לא מנשקים את הילדים שלהם?"
"תלך לבית התינוקות ותראה"
"ראיתי. אני לא מתכוון לתינוקות. אף פעם לא ראיתי שחיבקתם למשל את שי" (שי הוא בנם של ההורים המאמצים, בגיל 13)
"הוא כבר ילד גדול"
"אמא אמרה היום 'שלום' כשנכנסנו לחבר האוכל"
"ומה קרה? התקרה לא נפלה?"
"לא, אבל רק איש אחד ענה לה. לא מיד. לקח קצת זמן. ועוד משהו. כמה פעמים כשאכלתי בחדר האוכל הגדול ראיתי שזוגות נשואים לא יושבים יחד. גם אתה ועופרה. מה יש, אתם מתביישים להיות נשואים?"
"פשוט לא נהוג אצלנו".
"בכל זאת, אולי אתה יכול להסביר לי?"
זלמן חשב רגע והחליט להשיב לי ברצינות.
"אליושה", אמר, "אנחנו חיים בקיבוץ בקרבה יום-יומית כל כך גדולה, עד שכולנו משתדלים לשמור את הרגשות שלנו לעצמנו. רגשות זה משהו אינטימי. אנחנו מוכרחים לשמור על איזושהי פרטיות בצפיפות של החיים המשותפים שלנו כאן. הבנת?"
לא הייתי בטוח שהבנתי.
בבוקר, לפני שזלמן חזר מהמאפייה, שלתי את עופרה את אותה השאלה. שי נעצר בדלת והביט בי הפליאה. עופרה הציצה בו, הציצה בי, והשיבה:
"אתה צריך להבין, באנו לארץ שוממה, חלקה ביצות וחלקה מדבר. אם באמת רוצים סוף סוף להקים מדינה משלנו, צריך להעמיד דור של אנשים קשוחים. אין מקום לרכרוכיות ולפינוקים".
עד כאן.
כיום, במרחק של 62 שנה, דברים אלה נראים הזויים לגמרי.
הדברים הבאים שנאמרים - אינם ממקום של ביקורת, אלא תיאור בלבד.
פעם לא היו מחבקים את הילדים, על מנת שיצאו מחושלים.
פעם היה ברור שהחיילים מקריבים את חייהם למען האזרחים.
פעם חינכו את הילדים על מנת שיהיו חזקים וקשוחים.
כיום, מחפשים את החיילים הבוכים, הרגישים, המתחשבים, המעניקים, גם לאויבים, חמלה ורחמים.
כיום, מוכנים לסכן אזרחים, על ידי שחרור מאות מחבלים, לצורך פדיון חייל אחד.
כיום, ההורים מעורבים ודורשים הרבה יותר תנאים לחיילים. לא להכביד עליהם.
כיום, המודעות לטיפול נפשי, ליווי קב"ן וכו' - הרבה יותר חזקה.
מה זה אומר עלינו? האם שינוי קיצוני זה הוא חיובי או שלילי? האם אנחנו כיום חברה חזקה יותר או חלשה יותר?
כיצד יהיו פני הדור בעוד 62 שנה? האם נחזור לקשיחות של שנות קודם המדינה? או שנהיה יותר רגישים, ויותר בעלי חמלה? או שמא נהיה באמצע באיזשהו מקום?
האויבים שלנו לא נהיו יותר קלים, יותר רחמנים, יותר טפשים - ההיפך הוא הנכון - הם יותר חזקים, יותר עזי נפש, יוצר בעלי חוצפה, בעלי מיומנות בהפעלת נשק, מוכנים למות למען שליחותם. האם החייל הישראלי של שנות האלפיים מוכן יותר לאתגרים אלה? האם החברה הישראלית מוכנה לכך? לא נוכל לומר "ימים יגידו", מכיוון שאין לנו הפריבילגיה הזאת.
מעבר לכל אלה, דברים אלה ראויים לדיון מעמיק גם ברמת הזוגיות. האם זוגיות כזאת, כפי שתוארה בקיבוץ, היא נכונה? היא מזכירה זוגיות של חרדים - יושבים בריחוק, לא מביעים רגשות, לא מחבקים בציבור את ילדיהם (ואפילו לא באינטימיות) ובמרבית הקיבוצים הילדים אף לא היו ישנים יחד עם ההורים. כיצד הדברים האלה נתפסים בשנת האלפיים? על כך, אולי, בפוסט נפרד.
