שבת זו, כידוע, הינה "שבת זכור" (כמו כן, בשבת זו אנו גם קוראים על הציווי לאסוף כסף לרכישת שמן, על מנת להדליק את נר התמיד). התורה מצווה אותנו לזכור. לזכור את יציאת מצרים, את המן, מלחמת עמלק, ועוד. מהו הזיכרון? מדוע הוא כל כך חשוב? ובכן, הזיכרון הוא כוח, הוא אנרגיה, הוא מחזק, הוא מנוע לצמיחה ולשינוי.
יש קטע מקסים בתורה רכ"ב של רבי נחמן: "צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחרי מקלו אף שאינו רואה כלל; מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו לה' יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיו לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרוֹ ה', ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן".
אומר רבי נחמן, כי אין אדם שאין לו עליות וירידות. אין אדם ללא קשיים. לעתים הוא "על הגובה" ולעתים עמוק עמוק בקרקעית. עמוק כל כך, שאינו מסוגל לראות אפילו טיפה אחת של אור. הכל נראה לו חושך מוחלט. מה יעשה?
אומר רבי נחמן – שבימים כאלה, הוא חייב להיזכר בימים הטובים. למשל: אם הוא ירד ממדרגתו הרוחנית והתפילה אינה מדברת אליו, עליו להיזכר בימים שבהם התפילה "היתה עושה לו את זה", ולהאמין שהוא מסוגל לחזור למדרגה זו. ואם מדובר בזוג שהאהבה בינהם התקררה, עליהם להיזכר בשנים הראשונות ובאהבה הגדולה שהיתה שם, ולהאמין שזה עוד לא אבוד. ואם מדובר בילד שסטה מן הדרך, על הוריו – לפני שיפלו לייאוש – להיזכר בתקופות היפות של אותו ילד, ולהאמין כי אם השורש טוב, הילד עוד יחזור לכור מחצבתו.
כי כך הורונו רבותינו, השאלה הינה האם נותרה "קוסטא דחיותא", קרי האם נותר גרעין חיות – אפילו אם העץ יבש לחלוטין, האם נותרה בו עוד לחלוחית של חיים. אם זה המצב, אין לאבד תקוה, ויבוא יום והעץ היבש יצמיח ענפים חדשים וירוקים, עלים רעננים ופירות מתוקים.
וכל עוד העץ מצוי בחורף, בשלכת, כל עוד האדם הולך בחושך, מה יעשה? יאמץ את עצמו להיזכר בתקופות היפות. זיכרון זה יתן לו כוח לשמר את אותו גרעין חיים, עד שיגיע זמנו לפרוץ החוצה.
נראה לי, שדברים אלה של רבי נחמן מתאימים, יותר מכל, לזיכרון יציאת מצרים. גם כשעם ישראל בגלות, ומרבית היהודים אבודים ומבולבלים, גם אז יש לזכור את התקופות היפות של יציאת מצרים, האהבה הגדולה, הניסים "המסות הגדולות שראו עיניך" ולהאמין כי ימים יפים אלה עוד יגיעו "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".
ואומר האדמו"ר הזקן, שבכל יהודי יש "אהבה מסותרת" לקב"ה, היא היא הגרעין שממנו לעתים צומחת אמונה חזקה ביותר, שמחזירה אותו לחיק אבותיו. הוא נר הנשמה – נר התמיד, שאינו כבה לעולם. אפילו כאשר הכל חשוך בחוץ, הנר דולק. "וכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".
גם אני משתדל להחזיק באמתחתי את "ספר הזכרונות" הוירטואלי שלי, ובו זכרונות מכל מיני מינים וסוגים. זכרונות של שמחה, זכרונות של הצלחה למרות קשיים, זכרונות של אהבה וקרבה, זכרונות של התפעמות מעוצמתה של ההשגחה הפרטית, ועוד ועוד. זכרונות אלה הם כמו הנר הקטן שיש לי בלב, ולעת הצורך, כאשר אני שפוף, עייף, מותש וקצת חלש, אני מוציא אותם, מגלה את הנר הקטן, שהופך לאבוקה, ומאיר לי את החושך, עד שאוכל להתייצב מחדש. זהו כוחו של ה"זכור".
