יום רביעי, 27 במאי 2020

קול התור - קולה של רות

שיתוף
זה מול זה – הרחוק והקרוב, עומדים אלימלך מול רות. שניהם עשו "לך לך", אבל בכיוונים הפוכים.

אלימלך, היהודי הישראלי השורשי, עשה תהליך של ניתוק: ברח מארצו, מולדתו ועמו, על מנת שלא יצטרך לבזבז מהונו על צדקה. וכך הוא הפסיד את הארץ, את העם (ילדיו התבוללו), את כל כספו, את חיי ילדיו (שמתו בדמי ימיהם בגולה) וגם את חייו, מן הסתם משברון לב.

נעמי, המואביה, עשתה בדיוק את הפעולה ההפוכה, של חיבור: היא דבקה במשפחה (בחמותה), וחברה לעם היהודי ולארץ היהודים, וכל כולה ממקום של חסד. והיא היא שהחזירה לנעמי את כל השפע שהותיר אלימלך כאשר ברח מהארץ.

מה-שׁפע = 450 (מתחלק ב-6) יצא – פשע.

מה-עֹשר = 570 (מתחלק ב-6) יצא – רשע.

ויתור על ה-חסד (מתחלק ב-6) הוביל לאבד הכל.

רות (606) החזירה לה את הכל.

ואם תרצו, אז והיום, לפני שמקבלים את התורה:

"קול התור נשמע בארצנו" – קולה של רות – החיבור, והחסד – הקול של מורשת ישראל - קול שצריך להישמע.

לא רק להישמע - גם להיראות: וכל העם רואים את הקולות.

קול - מתחלק ב-6.
קול = סולם. זה הסולם שלנו, כעם - לשרוד בארץ הזאת ואף להתעלות בה.

חג שמח


יום שני, 6 באפריל 2020

ניצחון - או מוות

שיתוף


כבר ידוע ומפורסם, שביחס גוף-נפש, הרוח היא הקובעת. מנהיג אמיתי מדבר לרוח ומכוון את האנשים לרוח.
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?
למה כאשר משה מרים את ידיו, עם ישראל מנצח את עמלק? מה זה? סוג של כישוף? קסם?
לא. הידיים שלו עושות את הרוח.
החרטומים במצרים ידעו, כמו משה, לקחת את המטה (רוח) ולהפוך אותו לנחש (גשמיות). אולם הכיוון ההפוך - לקחת את הגשמיות ולהפוך אותה לרוח, זו כבר אופרה אחרת.
משה, המנהיג הגדול, מכונה בספרי חז"ל - רועה האמונה. הוא הכניס אמונה בלב האנשים, וכך הצליח להוביל אותם 40 שנה. האם יש כיום מנהיג שמסוגל להנהיג את הציבור הדעתני והביקורתי היושב בישראל כל כך הרבה שנים?
בימים קשים, אנשים מחפשים מנהיגים שיודעים לרומם את הרוח. רוחו של העם כרוחו של המנהיג.
יצא לי לקרוא פרקים ראשונים של "המרד" של מנחם בגין. מדהים. האדם היה אמן המילה המדוברת והכתובה. הוא ידע לדבר לרגש את האנשים. הוא ידע לרומם את רוחם. להעניק להם משמעות. הוא היה מאלה שהצליחו לסחוף את העם למרד. הרוח הזאת של המורדים - היא היא שהטילה כזה מורא על יושבי הארץ מפנינו.
תן לי סיסמה טובה למרד, ואסחוף איתה את כל העולם.
סיסמתו של משה בזמן חטא העגל היתה "מי לה' - אלי!"
סיסמת המורדים היתה: "חירות - או מוות".
מכל התמונות של מלחמת העצמאות, זו אחת החביבות עלי. של הנהגת האמיצה הזאת, בדרך בורמה. נוהגת בסכנת מוות, והחיוך על פניה. ולפני שהיא נכנסת לרכב, היא קוראת מה שכתוב שם: "ניצחון או מוות", לפני שהיא יוצאת לדרך, היא מבינה מדוע היא עושה זאת. וזה נותן לה את הכוח. תמונה נפלאה.
אמנם זו אינה אותה סיסמה של המורדים. יתכן משום שהסיסמה "חירות - או מוות" היתה של האצ"ל. אולם כפי שאנו רואים כנראה שהיא היתה חזקה דיה על מנת להשפיע על לוחמי ההגנה, שאימצו אותה בשינוי קל.
החוסן הלאומי/הפיזי שלנו כעם וכיחידים, הוא כעוצמת החוסן הרוחני. והחוסן הרוחני תלוי ברקע, בבסיס וביסוד עליו הוא מושתת. אין דין חוסן רוחני שנבנה במאה שנה, כחוסן רוחני שנבנה במהלך 4000 שנה. יותר מאשר המסורת זקוקה לנו, אנו זקוקים לה. המלחמות הפנימיות ושנאת האחים, היא כמו תולעת, כמו וירוס שאוכל את החוסן הזה מבפנים ומותיר רק קליפה ריקה. זו הסכנה הגדולה ביותר שלנו.
חג הפסח הוא חג האחדות. הוא החג של התכנסות. של משפחות המתכנסות יחדיו ונזכרות בהיסטוריה. וכך בונות חוסן רוחני של עם. וכל המרבה - הרי זה משובח.

יום חמישי, 2 באפריל 2020

כבר עכשיו לחשוב כיצד נחזור לחיים

שיתוף

כאשר הסתיימה המלחמה (אינני נוקט במושג "הסתיימה השואה"), המשימה הגדולה היתה לאסוף את השברים ולהציל את היהודים שנותרו. לא היתה זו משימה קלה, מאות אלפי יהודים היו בדרכים, בסכנות, ללא אוכל או משאבים, שבורים ורצוצים.

אולם מעבר לכך היה צריך להציל גם את *היהדות.* ולא רק את היהודים. למה הכוונה?

במשך שנה עד שש שנים לפחות (אם לא להתייחס ליהודי גרמניה), מאות אלפי יהודים הפסיקו להתפלל או להתפלל במניין, הפסיקו ללמוד תורה, לא שמרו שבת, אכלו חזיר ביומיום, אם היה להם, וחמץ בפסח. הכל עשו במצוות הרבנים, ואף נשאו תפילה לפני אכילת החמץ בפסח.

עכשיו, לאחר שהכל הסתיים, זה לא כל כך פשוט לחזור למסלול חיים יהודי. קודם כל, להשיג ספרי תורה, סידורים, תפילין ומצות. אולם מעבר לכך, להרגיל את עצמך מחדש לאורח חיים יהודי. באותה תקופה התגייסו יהודים טובים, רבנים משארית הפליטה וגם מהתפוצות, חיילי בריגדה וחיילים בצבא ארצות הברית, למען היהדות כמו למען היהודים. בזכותם השתקמה היהדות ואנו חייבים להם המון.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן שהמצב כיום שונה לחלוטין. התפילין – איתנו. כך גם הסידורים וספרי התורה. ובתי הכנסת קיימים ונוכל לפקוד אותם כשתסתיים המגיפה. ויש שיעורים בזום - למי שרוצה. ומי שרוצה לקנות מצות ולשמור את הפסח – יכול, וכך גם לשמור את השבת. אולם עדיין חלק עצום ולא מבוטל מהיהדות (ולא רק מהיהודים) נכנס להקפאה.

אי אפשר לזלזל בכך. רבים מאלה שפקדו את בתי הכנסת לפני המגיפה, יחזרו אליהם לאחר המגיפה. אולם גם יהיו לא מעטים אשר זה לא יהיה פשוט עבורם, וייקח זמן עד שישובו למסלול. זה המבחן של הקהילה ושל רבני הקהילה. שיעורי דף יומי שנבנו בעמל רב יצטרכו להשתקם. וחמור מכך – תלמידי הישיבות, בעיקר הצעירים. אי אפשר להגיע ולו למקצת הרמה והאווירה של הלימוד כשאתה בבית. לשבת בבית חודש-חודשיים בלי ללמוד, גורם נזק עצום להתקדמות. מי שמבין את זה באמת מבין מדוע לקח לחרדים זמן עד שהפסיקו את הלימוד בישיבות. הם ידעו בדיוק מה המחיר שצריך לשלם, והם היו חייבים לדעת שבאמת המצב חמור, לכן לקח להם עוד כמה ימים. 

אותה בעיה צפויה גם לתלמידים במערכת החינוך הכללית. אגב יש כאן עוד משהו שניתן ללמוד מהתקופה ההיא. כאשר המשימה היתה לשרוד – רוב האנשים התמקדו בהישרדות. הם לא חשבו מה יקרה לאחר מכן. כך גם היום. היום התושבים מתמקדים בהישרדות. להעסיק את הילדים. שיהיו בטלפונים. שישנו מאוחר. העיקר שלא ישתגעו. זה נכון חלקית בלבד. מכיוון שהם מתרגלים לחיים האלה. ולאחר מכן – להחזיר אותם למסלול יהיה קשה מאוד. החרוצים כמובן יחזרו מהר, אולם כל אלה שהתנדנדו קודם לכן, יהיה להם מאוד מאוד קשה לחזור למסלול, אם בכלל.

להתמודד עם הקורונה יהיה גם להתמודד עם חזרה לחיים לאחר מכן. בחינוך. וכמובן גם בכלכלה. כבר כיום כולם מבינים, שלא כולם יחזרו לעבוד. אין ספק שלא נחזור, ודאי לא במיידי, ל-4% אבטלה שהיו לנו.

חובתנו כחברה, כמנהיגים, וגם כהורים - להוריד מעט את הרגל מהגז של - להתעדכן כל הזמן כמה הרוגים יש וכמה חולים ובעוד חדשות ופעולות שרק מעבירות את הזמן, ולהתחיל לחשוב ולפעול כיצד ממזערים את הנזק ומתכוננים לחזרה לחיים בצורה החלקה ביותר. 

בתמונה: חייל בריגדה מסייע לתלמידים יהודים, שארית הפליטה, להתחיל מחדש, בארץ ישראל.

יום רביעי, 1 באפריל 2020

528 שנה לגירוש ספרד - איזבלה הקדושה?

שיתוף

יש פער אדיר בין מה שאנו כיהודים חושבים על איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ולאון, היד שחתמה על גירוש ספרד, לבין מה שחושבים עליה בעולם הנוצרי.
האם באמת היתה כל כך יפה?

עבור הספרדים (ולא רק), איזבלה היתה המלכה הגדולה בהיסטוריה שלהם, ודאי מבין הנשים. הן בפן הדתי והן בפן המדיני. יתרה מזאת, על פי היסטוריונים שונים, איזבלה נחשבת כאחת מ-50 המנהיגים החזקים ביותר בהיסטוריה בצד חמורבי, רעמסס, בודהא, אלכסנדר הגדול, חניבעל, מרתין לותר, סולימן המפואר, ביסמרק, גנדי ועוד.

מבחינה תוצאתית, איזבלה חתומה, בין היתר, על:

[1] איחוד [ולמעשה הקמת -] ספרד מעל לכל המחלוקות שהיו קודם לכן בממלכה
[2] העצמתה של ספרד [אם כי פרופ' הרסגור אומר שהיא רוששה אותה]
[3] השלמת הרקונקיסטה וסילוק סופי של המוסלמים מספרד
[4] מימון המסע של קולומבוס, על כל הנובע מכך [גילוי העולם החדש והבאת בשורת הנצרות לעולם החדש].

כל אלה, מבחינת הספרדים, היו פעולות חיוביות. שליט גדול נמדד בדרך כלל על פי הפעולות החיוביות שעשה. אולם יש כאלה שמודדים שליט גדול בעוצמת הפעולות שביצע, בין הפעולות הנוספות, במיוחד מבחינה דתית:

[1] גירוש היהודים מספרד (לאחר ניקוי ספרד ממוסלמים) – והפיכת ספרד לקתולית במאה אחוז. העובדה שאנו רואים זאת אחרת – זה משהו אחר... אולם במיוחד הנוצרים מסבירים שלא היתה ברירה, והיתה חובה להגן על הנצרות. ולכן בעיניים נוצריות היא עשתה משהו גדול.
[2] גילוי אמריקה הביא את הנצרות למרחבים אדירים, בלשון התומכים – הביאה את התרבות המתקדמת לעולם החדש.
[3] הקמה והעצמה של האינקוויזיציה הספרדית.

מבחינה אישית איזבלה היתה סמל גם ל-
[1] מלכה חזקה ועוצמתית, אך גם רחומה לעמה.
[2] אישה נקיה וחסודה. נוצרית טהורה.
[3] אישה ישרה וצנועה, שהיתה מוכנה לחיות בצמצום ולתת לעמה, שלא כמו המלכים החמדנים
מלכה חזקה - משלימה את הרקונקיסטה
[4] אישה שידעה סבל רב. מכל הבחינות (2 ילדים מתו בחייה ועוד ילדה היתה חולת נפש), ידעה עוני, ותחרות, ודאגה מבעלה, ולמרות הכל המשיכה למלא את תפקידה כלפי קסטיליה באופן טוטאלי.
[5] עשתה תמיד מה שנכון ולא מה שהיא רוצה.

אם אנחנו מחברים את העוצמות האלה לתקופות הקשות שעברה ספרד ביובל האחרון, אפשר להבין את הגעגועים שיש לספרדים לדמות כזאת.

לפני עשרות שנים ולקראת 500 שנה לאיחוד ספרד ומסע קולומבוס (ולצערנו גם גירוש ספרד), החלו הליכים להפוך את איזבלה לקדושה נוצרית. המונח הוא קנוניזציה[1].

התהליך עבר כמה שלבים אולם בינתיים איזבלה לא הוכרזה כקדושה, למרות הלחצים הרבים שהופעלו על הוותיקן. וזאת בשל התנגדות עזה של יהודים ומוסלמים. רומא הבינה שהיא לא יכולה לקחת את הדמות המזוהה ביותר בהיסטוריה עם ההתנגדות והרמיסה של חופש הדת (- האינקוויזיציה), והפיכתה לקדושה נוצרית, במיוחד בעידן של חופש מדת. אין לוותיקן שום רצון להחיות את זכר האוינקוויזציה, מוסד אפל שהיה רוצה להעלימו מדפי ההיסטוריה.

אחד מרגעי השיא לפני הגירוש
בנוסף, המתנגדים טוענים לגופו של עניין שעם כל הכבוד לאיזבלה, היא אינה עומדת בקריטריונים של הוותיקן לקבלת אות קדושה, כיוון שדמותה אינה מפגינה "מוניטין של קדושה" בקרב המאמינים הרגילים. התיאוריה הנוצרית היא שרוח הקודש מניעה את המאמינים להכיר בקדושים שחיו ומתו ביניהם, וכי אלוהים עצמו מאשר את האינטואיציה העממית הזו בכך שנסים קשורים בדמותה שלאחר המוות. 

אמנם יש כאלה הטוענים שהיא ביצעה נסים... אולם הנסיבות שלהם מעלה כי מדובר בסוג של פייק המונע ממניעים פוליטיים. למשל, יש הטוענים כי בשנת 1998 אמריקני חולה סרטן התפלל אליה ונושע.. עבור התומכים, זה מספיק. 
ראשי היהודים מתחננים על נפשם, ללא הועיל

Figure 6  - קולומבוס לפני איזבלה. מסופר, כי היא זיהתה את הפוטנציאל ומשכנה את התכשיטים שלה לטובת המסע
נקודה נוספת היא שמועמדים לקאנוניזציה, ובמיוחד אנשי ציבור, נתמכים בדרך כלל על ידי מכתבים "רשמיים" של מנהיגי הכנסיות, ובמדינות הקתוליות, המדינה. זה מייצג את המימד הפוליטי של עשיית קדושים. אולם במקרה של איזבלה, אף ועידה אחת של הבישופים הקתולים, כולל ספרד, לא אישרה את מטרתה. גם לא המלכים הספרדיים או ראשי הממשלה לדורותיהם מאז שהתחיל התהליך. 

התומכים מתמקדים בהפצת הנצרות בעקבות מסעו של קולומבוס. סגולותיה המועדפות, כותבים התומכים, הן "מנהיגות, זהירות, אומץ לב, חמלה, טוהר ודאגה נוצרית לרווחתם הזמנית והרוחנית של כל האנשים." כמובן שהם מתעלמים מהגירוש או האינקוויזיציה.

לטובתה בעניין גירוש ספרד ומבחינתה ייאמר כי למרות שהורתה על גירוש היהודים, היא ליוותה את הצו בכמה הוראות שעמעמו אותו ויתכן שלא היתה לה ברירה בהיותה אישה מאמינה. הוראות כגון:
[1] החובה לנהוג עם היהודים בהגינות, והאיסור לפגוע בהם ולתת להם מעבר בטוח.
[2] האפשרות של יהודים שרוצים להתנצר לחזור לספרד. ולקבל את רכושם חזרה.
בשנים האחרונות אנו רואים ניסיון לערוך אידאליזציה של איזבלה. אנו רואים זאת למשל בסדרה "איסבל" יש מאמץ אדיר להפוך אותה לאישה מושלמת, גם מבחינת היופי[2] וגם מבחינת התכונות שלה[3].

חלק מהתהליכים שנעשו :

·         איזבלה נפטרה ב- 26 בנובמבר 1504. כל שנה ביום זה, הקפלה המלכותית בגרנדה מציינת את האירוע בחג הודיה מיוחד (פעולה שעושים עם קדושים – מציינים אותם ביום חג מיוחד).

·         בשנת 1958 התחיל תהליך קנוניזציה.
קולומבוס ואיזבלה

·         בעקבותיו, בשנת 1974 היא הוכרה על ידי הכנסיה (יחד עם בעלה) כ"עובדת/משרתת האל", שהוא השלב הראשון בדרך לקנוניזציה[4]. אולם התהליך לא נמשך.

·         יוזמה לחדש את ההליכים ב-1999 גרמה לסערה ונכשלה. הנימוקים נגד היו הגירוש האכזרי של היהודים וביסוס האינקוויזיציה, וגישתה הכללית של המלכה ליהודים ולמוסלמים.

·         גם יוזמה נוספת ב-2003 גרמה לסערה ונכשלה.
מאז כאמור נעשה תהליך של עיבוד ההיסטוריה וטשטוש העובדות, בזכות עבודתם של היסטוריונים רציניים, שמקפידים להביא את הצדדים החיוביים שלה. כולל הטענה שפעלה בתום לב והשתדלה למען עמה והביאה תרבות וקידמה וטוב לילידים האמריקנים, אליהם הקפידה להתייחס בכבוד. 

·         ב-2011 מועצת הבישופים של הכנסייה הקתולית בספרד החליטה שוב לבקש מהאפיפיור, יוחנן פאולוס השני, לקדם את התהליך. הנימוק שלהם הוא להתמקד באיזבל בפן הדתי ולא "הפוליטי" (הגירוש הוא פוליטי, לטענתם).

·         בסוף 2018 הארכיבישוף של גרנדה הודיע ​​כי הבישופים של הפרובינציה הכנסייתית של גרנדה (בהסכמת הבישופים של סביליה) אישרו פה אחד את פתיחתה מחדש של המלחמה על הקנוניזציה של איזבלה. כידוע, שרידיה של איזבלה טמונים בקפלה המלכותית בגרנדה, לצד בעלה פרדיננד, ורבים עולים לרגל לקברם.
איזבלה עם ילידי העולם החדש

כפי שהדברים נראים כיום, 31.3.2020, 528 שנים לאחר חתימת איזבלה על גירוש ספרד, לא סביר שהתהליך הזה יושלם:
[1] הכנסיה הנוצרית עשתה צעדי ענק כלפי היהודים, כולל: * הכרזת האפיפיור פאולוס השישי: "אתם האח הבכור" (1986) * הכרזת האפיפיור בנדיקטוס ה-16, כי היהודים כעם אינם אחראים למותו של ישו (2011) * בקשת סליחה מהיהודים על הסבל שעשו להם לדורותם, כולל ההצהרה שהיהודים לא רצחו את ישו, כולל בקשת סליחה מהיהודים על העוול שנגרם להם בשואה (2000), ועוד. ולא נראה שהם צריכים עכשיו להרוס הכל עם קנוניזציה של מי שאחראית לאחד האסונות הגדולים של היהודים.
[2] מדינת ספרד כמדינה, מקרבת את היהודים ואת ישראל, והכריזה על הלדינו כשפה ספרדית (2018), וגם היא אינה צריכה הכרזות כאלה, בטח לא כתוצאה מיוזמה ספרדית.



[1] בנצרות הקתולית: תהליך ההכרזה על אדם מת כקדוש. בעבר, אנשים הוכרו כקדושים בתהליך לא-רשמי, אך בסופו של דבר התהליך מוּסד.
בכנסיות הקתוליות, פעולת הקאנוניזציה מבוצעת על ידי האפיפיור בלבד, והיא מגיעה להשלמתה בסופו של תהליך ארוך הדורש הוכחות לכך שהאדם שהועמד לקאנוניזציה חי ומת בדרך מופתית וקדושה, ושהוא ראוי להיות מוכר כקדוש. הכרה רשמית זו מעניקה לאותו אדם תהילת עולם בכנסייה הקתולית, וניתן להזכירו בנוסחי תפילה שונים. תהליך הקאנוניזציה אינו הופך אדם לקדוש, אלא רק מכריז על כך שהאדם הוא קדוש, כלומר היה כזה גם לפני הקאנוניזציה וגם במהלך חייו; עם זאת, לקדוש אין להתייחס כאל אל, אלא כאדם ששירת בחייו את האל, וחייו הקדושים הפכו אותו לראוי לאהבתו המיוחדת. מקובל לומר שישנם קדושים רבים בגן עדן, שלא הוכרו על ידי הכנסייה הקתולית באופן רשמי כקדושים, אך קדושתם אינה פחותה משל אלו שכן הוכרו רשמית ככאלה.

[2] פרופ' הר-סגור אומר שאיזבלה אהבה מאוד והלעיטה את ילדיה בריבה, מלאה בסוכר, כי סוכר בזמנו היה מאכל של עשירים. היא היתה גבוהה, אולם ממש לא רזה. גוף מלא היה חלק מאידיאל היופי והבריאות, וגם של הכבוד באותה תקופה.

[3] יש עוד דוגמאות לכך שהדרך לטשטש מעט את ההיסטוריה ולקדם אג'נדה היא באמצעות סרטים. דוגמה קלאסית מבחינתנו היא רשימת שינדלר. ואין כאן מקום להאריך.

[4] תהליכים בכנסיה הקתולית:

"משרת האל": השלב הראשון בתהליך הקאנוניזציה. בישוף, בדרך כלל זה הממונה על האיזור בו נפטר או נקבר המועמד, נותן רשות לפתוח בחקירת מעלותיו וסגולותיו של האדם. אין לפתוח חקירה זו קודם שחלפו 5 שנים מיום פטירתו של האדם, אלא ברשות מיוחדת מהאפיפיור. רשות זו ניתנה, לדוגמה, בתהליך הקאנוניזציה של האם תרזה, ושל האפיפיור יוחנן פאולוס השני על ידי יורשו, האפיפיור בנדיקטוס ה-16. במקרים שבהם נפתחת חקירה שכזאת, בדרך כלל מוקמת ועדה שחוקרת את פעולותיו, כתביו ודרשותיו של המועמד ונכתבת ביוגרפיה מפורטת הכוללת עדויות ראייה של אנשים שהכירו את המועמד. לאחר שנאסף מידע מספק על אותו אדם, הבישוף המקומי מוסר את המידע למועצת הוותיקן, וזו מתכנסת וממנה פוסטולאטור – אדם שתפקידו לאסוף מידע נוסף על חייו של מְשָרֵת האל.

הכרזת "נון-קולטוס"
לאחר המשך החקירה, גופתו של משרת האל מוצאת מקברה ונעשית בדיקה שלא קיימת סגידה אפיקורסית או כופרת סביב משרת האל או סביב קברו. הכרזה זו נקראת בלטינית non cultus. הגופה נשמרת לצורך שימוש כשריד של האדם, למקרה שיוכרז כקדוש.

מכובד / גיבור בחסד
לאחר שנאסף מידע מספיק, מועצת הוותיקן תתכנס ותמליץ בפני האפיפיור להכריז על מעלותיו הנשגבות של משרת האל. הדבר אומר שמשרת האל הפגין מעלות של אמונה דתית, תקווה וצדקה, ואת המעלות הבסיסיות של זהירות, צדק, עוז רוח ומתינות, ברמה הרואית. מנקודה זו, מכנים את משרת האל "מכובד" (venerable). למכובד עדיין אין יום בשנה המשויך לו, כנסיות לא יכולות להיבנות לכבודו, והכנסייה לא הכריזה על הימצאותו של האדם בגן עדן.

מבורך
(Beatification) הוא הצהרה של הכנסייה ש"ראוי להאמין" שהאדם נמצא בגן עדן. השלב הזה שונה למרטירים ולכאלה שאינם מרטירים.

השלב הסופי בתהליך הקאנוניזציה הוא העלאה מדרגת "מבורך" ל"קדוש". לצורך כך, יש להוכיח שהמבורך ביצע נס (בנוסף לזה שהוכח בשלב הבירוך, במקרה שאינו מרטיר). הכרזה זו אומרת שהאדם ללא ספק נמצא בגן עדן. את היום שהוכרז כיומו של הקדוש ניתן לחגוג בכל רחבי העולם הנוצרי הקתולי (אך אין זו חובה). ניתן לבנות כנסיות לכבודו, והמאמינים הקתולים רשאים לחגוג ולציין את כבודו של הקדוש.