יום שני, 13 במרץ 2017

רבי אלימלך מליז'נסק

שיתוף
השבוע (כ"א באדר) יחול בע"ה יום פקודתו של רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק. הוא נולד בדיוק לפני 300 שנה, בשנת 1717, ונפטר בכ"א באדר ה'תקמ"ז, בהיותו בן 70.
ר' אלימלך, או ה"נועם אלימלך", על שם ספרו הידוע,  היה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות. מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון בין מבססי תנועת החסידות בפולין רבתי ומחשובי הוגיה בכלל.
עד היום מגיעים אלפים ואף יותר לפקוד את ציונו ביום היארצייט שלו. כאשר אני מתקרב לציונו עם תלמידים מרחבי הארץ, אני שואל אותם – מה הסוד שלו? "אתם שילמתם 5,000 ₪ על מנת לקבל שבוע של מסע לפולין מהדרום לצפון. במסגרת המסע הזה אתם רואים מקומות שונים. ביניהם ציונו של ר' אלימלך. ואילו אלפים רבים עולים על מטוס לפולין, ועושים את כל הדרך הארוכה הזאת, אך ורק על מנת להגיע לציון שלו, לשים "קויטל" ולחזור הביתה. מה יש כאן שמושך כל כך הרבה יהודים? כך אני שואל אותם בדרך לציון הקדוש, כחלק מההכנה לקראתו.
קדושה
רבי אלימלך נולד בטיקטין למירל (מיריש) ורבי אליעזר ליפא ליפמן, למשפחה בת ששה ילדים, שהגדול שבהם הוא רבי משולם זוסיא מאניפולי, הידוע יותר בשם ר' זושא.
עוד בצעירותו למד קבלה לפי שיטת האר"י, ובשלב מסוים הצטרף לאחיו רבי זושא ללימודים בעיר רובנה אצל המגיד ממזריטש. מגיל צעיר הם החליטו לקדש את גופם באמצעות תעניות וסיגופים, וגולת הכותרת היתה "גלות" של 8 שנים! (ראו להלן). במהלך תקופת ה"גלות" הם זככו את גופם וחזקו את אמונתם, ואת אהבת ישראל שלהם ברמות גבוהות ביותר. ר' זושא הפך לדוגמה מהלכת של שמחה, למרות התנאים המחפירים בהם חי, ואילו ר' אלימלך הפך לאדמו"ר, למורה דרך ולדוגמה אישית לקדושה.
שני תושבים מליז'נסק שהגרו לארה"ב אחרי המלחמה, יוסף פוגל וישראל זלענער (ספר 'אמרי דבש' ד.ב. שווארץ 1998), העידו, כי בתחילת מלחמת העולם השנייה, בעת שפלשו הנאציים לליז'נסק, בבואם אל בית הקברות היהודי פקדו הנאציים על היהודים ששהו במקום לפתוח את קברו של רבי אלימלך, וזאת לאחר ששמעו מתושבי המקום הגויים כי ייתכן והיהודים מחביאים במקום הקדוש את כספם וזהבם. בעת שנתגלה הקבר, הוכו אף הנאצים בתדהמה לנוכח גופו של רבי אלימלך שנותר שלם כביום פטירתו, כשזקנו, שלדבריהם היה סבוך, מציץ מבין התכריכים.
"גלות"
כל מי שהזדמן לפולין ולו לשבוע, יודע עד כמה קשה לשרוד בה. ראשית, האקלים בה הפכפך והמעלות עשויות לצנוח תוך שעות ספורות, בצורה קיצונית. במשך כמה חודשים בשנה שורר בה כפור חודר עצמות, ובמשך חודשים אחרים יורדים גשמים בהפוגות. במהלך תקופת האביב, בעיקר, וכאשר מעלות החום עולות, יש להיזהר מאוד מיתושים וכל מיני חרקים אחרים, שנוטים לעקוץ, להציק ואף לגרום מחלות.
ברור אפוא שפולין היא מקום שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לשרוד בה ללא מחסה, מקום של קבע. מזון ודאי. בגדים שמתאימים לעונות השנה. וכדומה. בלא הבנה בסיסית של נקודה זו אי אפשר להבין איזו משימה מטורפת לקחו שני האחים על עצמם, כאשר יצאו לגלות.
המשימה שלקחו על עצמם היתה לעולם לא לישון יותר מלילה אחד באותו המקום, ולעולם לא לבקש מחסה או אוכל או כל דבר אחר. כמובן שלא להזכיר מאומה על גדלותם בתורה. למעשה, הם הפכו להיות תלויים במאת האחוזים בטובם ובחסדם של אחרים.
הדבר גרר נסיונות אדירים עד כדי כמובן סכנת חיים. איך תמצא מחסה בסופת שלגים? היכן תישן בלילה קפוא? כמה ימים תוכל לשרוד ללא ארוחה חמה? או אפילו ללא אוכל בכלל. כיצד תוכל להחזיק מעמד לאחד שכל בגדיך נרטבו בגשמים? וכמובן, כל ההשפלה הנלווית לכך. הרי לאחר תקופה לא ארוכה הם נראו כמו נוודים עניים, שאין להם כלום בחיים, וטבע האנשים להתייחס לנוודים כאלה בחשש, אם לא בזלזול תהומי.
הציון. מקור: ויקידפדיה. 
ואם לא די בכך, הרי שכאשר כבר התארחו אצל איזה יהודי, לא זו בלבד שהם לא התחנפו אליו, אלא באהבת ישראל שלהם ניסו להחזירו בתשובה, בדרכם המיוחדת: הם מיד קלטו מה העבירה של אותו יהודי, ועל מה הוא צריך לעבור, ועל כן מיד התחילו לדבר בינם לבין עצמם, כאשר אחד מהם מתוודה בפני אחיו על העבירה "שלו" ואחיו מוכיח אותו ומביא אותו לחרטה ולתשובה שלמה, והכל הם עשו בקול רם כך שבעל הבית, או מישהו אחר בבית, ישמע אותם והדברים יפעלו על אזניו ועל לבו. וכמובן שלעתים הדבר עבד ולעתים בעל הבית כעס על כך וזרק אותם מהבית, והם נאלצו לבלות את הלילה בחוץ, או – אם היה להם מזל – בבית המדרש.
תוך כדי כך כאמור נאלצו להסתיר את גדלותם בתורה ולעסוק בכל הנהגותיהם בקדושה, בנסתר.
לא יום, ולא יומיים, אלא שמונה (!) שנים נהגו כך. כמובן שהדבר שוחק בצורה קיצונית. הקשיים הפיזיים, החרפות, והמתח התמידי, נותנים את אותותיהם.
אולם בתום אותן 8 שנים של זיכוך הם הגיעו למדרגה גבוהה ביותר ברוחניות, בביטחון בה'. הם הגיעו הכי עמוק שאפשר בהבנת נפש האדם, בקשייו. מהמקום הזה הם יכלו להתחבר לכל יהודי באשר הוא. להרגיש צער וצרה של כל אחד ואחד. הירידה הזאת הובילה לעליה גדולה.
"תורת הצדיק"
לאחר שובו מהגלות התיישב רבי אלימלך בליז'ינסק ושמו החל לפוץ על פני הסביבה כצדיק ובעל מופתים. דברי התורה שלו התבססו בעיקר על מהותו של מוסד הצדיק, אושיות תורת החסידות. דברים אלה היו חשובים ביותר, בשל העובדה שהחסידות היתה רק בראשית דרכה, במיוחד בפולין, ר' אלימלך היה בסך הכל הדור השלישי לבעל שם טוב, כאשר לאחר הבעל שם טוב היה רק ממשיך אחד בדור השני, הוא המגיד. על שניהם לא היו עוררים. והינה, בדור השלישי קמו כבר כמה ממשיכים וכאן היה צורך בתורת הצדיק.
יתרה מכך, רבי נחמן מברסלב, הדור הרביעי, כבר ידבר על חשיבותו של "הצדיק האמת" ולא בכדי.
דברי התורה שמסר ולימד ר' אלימלך הועלו על הכתב רק לאחר מותו על ידי בנו ותלמידו, והוצאו בשנת תקמ"ח, שנה לאחר פטירתו בספר יסוד בתורת החסידות "נועם אלימלך". לספר זה נודעו סגולות גדולות, ובין היתר סגולה ללידה קלה. 
שני קטעים לפרשת השבוע
עוד פירוש "כי תשא את ראש", נראה לי דאיתא בגמרא "נר מערבי היה דולק, ממנו היה מדליק וממנו היה מטיב", יש להבין דחז"ל רמזו בדבריהם הקדושים על הצדיק שהוא נקרא "נר מערבי", על דרך דאיתא בגמרא "למה נקרא שמה בבל? שבלולה במשנה וגמרא ואגדות כו'", כמו כן הצדיק הוא מעורב בו כל מיני קדושות, אהבה ויראה ורוממות אל, תורה ותפילה וצדקה, תשובה וגמילות חסדים וכדומה, ולכן נקרא "נר מערבי" לשון מעורב, וגם "מערבי" הוא לשון עריבות ומתיקות, שהצדיק הוא ערב ומתוק בכל מיני מתיקות, וזה הפירוש "ממנו היה מדליק", הם בני אדם המתחברים עם הצדיק, גם הם מדליקים נרותיהם, הם נשמתם, באהבה ויראה להבורא ב"ה, "וממנו היה מטיב" פירוש ע"י הצדיק מטיב ה' יתברך ברוך הוא לעולם כל מיני השפעות.
וזהו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "כי תשא את ראש בני ישראל", פירוש כשתשא לבבם למעלה לראש, הם העולמות עליונים נקראים 'ראש', למען יכנסו בלבם אהבה ויראה וקדושה, "לפקודיהם", פירוש גם זאת יפעלו שיהיה להם פקידה טובה של שפע טוב, שהצדיק גוזר ופוקד והקב"ה מקיים על ידו, "ונתנו איש כופר נפשו", הכתוב נתן להם עצה טובה שיהרהרו בתשובה לכפר על כל עוונותיהם ועל נפשותם, "בפקוד אותם", פירוש בעת הפקידה הזאת של השפע, ואז "לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", ר"ל שלא יהא שום קיטרוג על הפקידה מאחר שהרהרו בתשובה.
במלים אחרות, יש לנו כאן התייחסות גם לצדיק המשפיע, וגם לתלמידיו המושפעים.
הצדיק צריך להיות אדם המעורה בכל מילי דקדושה, שכן כל אחד מהם הוא שער להתעלות, וכל תלמיד יש לו דרך אחרת להתעלות, והוא צריך לקבל מהצדיק את הדרך המיוחדת לו. "מערבי", מלשון "מעורב". הצדיק הוא הנר המערבי, הדולק תמיד, וממנו דולקים כולם. ולגבי התלמידים הוא ממליץ, שבעת ההתעלות וההתקרבות, שהיא יסוד קבלת השפע, עליהם להרהר בתשובה דווקא, שאז יהיו צינור נקי לקבלת השפע.
ויהי ברדת משה מן ההר כו'. יבואר ג"כ ע"פ דברינו הנ"ל, שאדם הרוצה לבוא אל הקדושה ופרישות לעבודתו יתברך, צריך להכניע עצמו בהכנעה גדולה, וזה יגרום לו לקבל קדושה על עצמו, וזהו "ברדת משה מן ההר", ע"ד שאמרו חז"ל "הרים גבנונים ההר חמד אלהים, שנתן הקב"ה התורה על הר סיני מחמת שהוא נמוך מכל ההרים", ומשה היה מוריד ומשפיל עצמו שהיה עניו מכל אדם, והיה מוכנע מאד יותר מהר סיני, לכן זכה "ושני לוחות בידו", שע"י הכנעתו היה זוכה להקדושה הגדולה הזאת, זהו ששנה הכתוב לכפול "ברדתו מן ההר" שלכאורה הוא אך למותר, שהרי פתח הכתוב בתחילה "ברדת משה מן ההר", אלא שהתורה מרמזת שזכה לזאת בעבור שהכניע עצמו, וזהו "ברדתו", בי"ת של ברדתו פירושו בעבור רדתו מן ההר כנ"ל שהיה מוכנע ביותר, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו", פירוש שהכתוב מפרש גודל הכנעתו שלא ידע כי קרן כו', דהצדיק המדבר עם אדם דברי קדושות ויראת ה', אזי בא לו ההתלהבות גדול בלבו ויאיר פניו באור גדול מהתלהבות אש אשר בקרבו, וכל זאת לא ידע משה בעצמו אם יש לו התלהבות כלל, וזהו "בדברו אתו", ר"ל כשהיה איזה אדם מדבר עם משה דברי קדושות.
יסוד גדול בתורת הצדיק הוא יסוד הענווה. הצדיק הוא מעורב, מלא קדושה ותכונות טובות, אהוב ונערץ על ידי תלמידיו. וככל שיהיה צדיק יותר, חשוב שיעבוד קשה על הענווה שלו. ומשה הגיע לדרגה כזאת, שלמרות שעור פניו קרן מהגדולה והקדושה שלו, הוא לא חש בכך מאומה. הוא היה ענו יותר מהר סיני. הרי סיני זכה שניתנה תורה באופן חד פעמי. ואילו עור פניו קרן באופן תמידי. •

יום שלישי, 3 בינואר 2017

מהי הגישה שלכם לחיים?

שיתוף
בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו, כל אחד מכם מפתח, במהלך חייו גישה משלו לחיים. הגישה לחיים היא היא הקובעת מה תהיה ההתייחסות האוטומטית שלכם לאירוע מסויים, והתייחסות זאת תשפיע כמובן על התנהגותכם בהמשך, אלא אם כן תעברו תהליך של מודעות, או שיבוא מי שיתן לכם מבט חדש על אותו אירוע.
כך, למשל, יש כאלה שתפיסת המציאות שלהם היא שכולם שקרנים ואין אמון באף אחד, אלא אם כן יוכח אחרת. או שהעולם רע. יש שגישתם היא אוהבת ומתלהבת, יש אדישה, יש צינית וכן הלאה.
גם לרועי האומה היתה גישת חיים ותפיסת מציאות משלהם, והיא שהשפיעה על התנהגותם. יש מהם שקל יותר לזהות את גישתם לחיים, כמו יוסף. גישתו של יוסף לחיים, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו, הינה שבסופו של דבר, האדם אינו קובע כלום, אלא הקב"ה. וכל שעושה הקב"ה הוא לטובה. ולכן אין מקום לכעוס ולא להתרעם על אף אדם, באשר הוא שליח של הקב"ה. וכל מעשיו של הקב"ה הם לטובה. אדרבה, גם אם הם התכוונו לרעה, הקב"ה חשבה לטובה. וזה העיקר!

ומה איתכם? ■

יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

העיקר התנועה :)

שיתוף
איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 


קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?
שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 
בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?
גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 
גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 
ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 





יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

כך אומרים תודה!

שיתוף
במהלך ימי החנוכה קוראים אנו, יום אחר יום, על המתנות שהביאו הנשיאים. מה נוכל ללמוד מהן?
הכלי גם הוא חשוב

ידועה ההבחנה בקבלה בין אורות לבין כלים. האור הוא העניין הפנימי, התוכן, ואפילו העיקר. הכלי הוא הדרך שבה מגיע האור לידי ביטוי. פרשת החנוכה מלמדת אותנו שגם הכלי שבאמצעותו אתה מגיש את האור, הגם שהוא טפל לעיקר, אין מזלזלים בו. והינה את הסולת, שהינה זולה מאוד, וניתן היה להגיש אותה בכל כלי, הביאו הנשיאים בקערת כסף במשקל מאה ושלושים ובמזרק כסף.
נמחיש הדבר בסעודת שבת. טורחים ועומלים על מטעמים לשבת, ומגישים אותם בכלי פלסטיק... לכאורה האוכל הוא אותו אוכל, והטעם הוא אותו טעם, אבל הכלי אינו מכבד את המעמד ואת התוכן, לכן ראוי להקפיד שגם אם מגישים בכלים חד פעמיים, שייעשה הדבר בכלים נאים ומיוחדים לשבת; הדבר יביא אווירה אחרת לשולחן השבת.
וכן נכון הדבר לכל מתנה שאנו נותנים. לכאורה, העיקר הוא המתנה ולא האריזה, אולם בפועל יש משמעות גם לאריזה.
סיפר לי פעם חבר שלפני עשרות שנים בהיותו חייל משוחרר כשהתחיל לעבוד באיזה מקום עבודה הוא נדרש למסור הודעה בכתב ולקח פיסת נייר משומשת. אמר לו המעסיק – אתה גם יכול לרשום את ההודעה על נייר טואלט, אבל ככה זה ייראה.
על פי הקבלה, הכלי הוא המבוא, והמאפשר את קיום האור. כך, למשל, הדרך הטובה להגיש חסד, היא באהבה. אולם יתרה מכך, מלמדת אותנו התורה, כי על מנת להרבות חסד (אור) יש להרבות אהבה (כלי). וכך בכוחות הנפש האחרים – מכיוון שכשאתה בוחר כלי מכובד, באותו הרגע אתה מעניק את המקום לאור שאתה רוצה להעניק ומאפשר את קיומו. ואם תרצו, לא די בכך שאנו מדליקים חנוכיה כלשהי – אמנם יצא ידי חובתו בכל חנוכיה כשרה, אולם אם אנו רוצים להעניק משמעות וכבוד לחג, נכבד אותו בחנוכיה נאה.
להשקיע מחשבה
התורה מקפידה לספר לנו את המשקל של הכלים, ללמדנו שמאחרי בחירת המשקל היתה מחשבה. כף אחת עשרה זהב – כנגד עשרת הדברות. שלושים ומאה משקלה – חמש פעמים 26 (שם הוי"ה), עשר פעמים אהבה, בגימטריא "עין" – שהיא עין טובה. וכן – שבעים שקל. 21 (מספר אהי"ה) קרבנות. 
העיקר במתת הוא שהמקבל ירגיש שהוא חשוב לנו. חשבתי עליך. רציתי לשמח אותך. השקעתי זמן, מחשבה, מאמץ וכסף בכך. אם המקבל ידע שטרחנו בבחירת המתנה, בעטיפתה, בברכה הנלווית אליה, הנושא הכספי פחות יעניין אותו.
זאת ועוד, אם יידע שאנו בעצמנו הלכנו וטרחנו בבחירת המתנה ובהכנתה, יש לכך משמעות אחרת אם עשינו זאת על ידי שליח. וכן הלאה.
לתקן ולא לקלקל
כאשר אנו מבקשים ליתן מתנה, אנו רוצים לתקן ולא לקלקל. ואין מביאים מתנה לשמח אחד, על חשבון שמחתו של אדם אחר. וצריך להיזהר מאוד מעניין של אגו בהבאת מתנה, ולכן הקפידו הנשיאים להביא בדיוק אותו הדבר. כולם שווים.
לא להחמיץ את השעה
מתנה נותנים! לא מחכים שאחרים יתנו. לא מחכים לבדוק "מה עוד צריך", פן לא יהיה צריך. וכשמדובר באירוע משמח, זריזים מקדימים לתת, כי לעתים המקבלים זקוקים למתנה עוד לפני האירוע.
תודה

יהודים אנחנו. ועיקר מהותו של היהודי היא אמירת תודה. אמירת תודה יש לה סגולה ענקית להשפיע שמחה וטוב על האדם. היהדות מרגילה אותנו לראות טוב, לחפש את הטוב ולהודות על הטוב. ואם ניתן לעשות כן ברבים – מה טוב.

חג החנוכה הוא החג היחיד שבו ניתן לקיים מצווה מהדרין מן המהדרין. וכל כך למה? כי המצווה היא פרסום הנס. אמירת תודה. וכאן יש תמיד עניין להרבות ולהוסיף – והרי זה משובח. אז אם יש לכם מפגש משפחתי – הקדישו זמן לאמירת תודה.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

שנים

שיתוף
"הילכו שנים יחדיו, בלתי אם נועדו?"
אתה יודע מה זה "שנים"? שאל אותי הרב יניב הבוקר. "שנים" זה פלא:
"שנים" בגימטריא - 400. 400 = 20 כפול 20. שניים על שניים. אחד בשביל השני. אחד בעד השני. יד רוחצת יד.
ושמחתי מאוד.
"אתה יודע מה זאת ידידות?" שאלתי את הרב יניב בחזרה - כתבתי על כך שיר, לפני 7 שנים: "ידידות היא הדדיות".
ושמח מאוד.
שנים.
אחד משמח את השני.
שניים נותנים.
שניים מקבלים.


ושניהם שמחים.

http://segevlaw.blogspot.co.il/2009/08/blog-post_28.html