יום שישי, 16 בפברואר 2018

המקום הקדוש בעולם - סיפור חסידי מרבי אלימלך מליז'נסק

שיתוף

יום שישי, 19 בינואר 2018

מסע לפולין למבוגרים עם ד"ר שי שגב, חודש יוני 2018 לשומרי מסורת

שיתוף

יום שבת, 6 בינואר 2018

השיטות של פרעה ושל היטלר - ומה היה צריך היטלר ללמוד ולא למד?

שיתוף

מה הקשר בין עליית פרעה לעליית היטלר?

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." (שמות א ח). רש"י מביא את דברי הגמרא: "ויקם מלך חדש. ( - מחלוקת בין) רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו (סוטה יא.)". וכאן עולות שתי שאלות: האחת, הרי לכאורה הכתוב פשוט – מדובר במלך חדש. מדוע שמואל סובר שאולי "נתחדשו גזירותיו". ומדוע רש"י לא מכריע בין הגישות.
את התשובה מביא לנו הפירוש על רש"י, "שפתי חכמים". ומה אומר פירוש זה? שיש קושי בדברי הפסוק. שאילו רצה לומר שקם מלך חדש, היה פשוט אומר וימלוך. מה באה ללמד אותנו הלשון "ויקם". מכאן מתחילה המחלוקת.
ועיון בדברים אלה פותח לנו פתח עצום להבין את מה שקרה שם, במצרים.
שלב אחד קודם לכן, מסופר לנו: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא." שואל על כך אור החיים – ומדוע היה צריך לומר לנו את כל הפירוט הזה? ללמדך, אומר הוא, שההידרדרות היתה הדרגתית. בשלב ראשון המצרים ראו את בני ישראל כולם, כמו יוסף, וסברו שהיהודים טובים מהם. וכיבדו אותם מאוד. לאחר שמת יוסף, הביטו באחים, ושינו את דעתם, סברו שהיהודים שווים להם. אולם לאחר שמתו האחים, סברו הם שהם טובים מהיהודים. אבל עדיין לא חשבו לשעבד אותם. היה צריך לעבור עוד מהלך משמעותי שיגרום למצרים להתנהג כך ליהודים ולרצוח את התינוקות שלהם.
כאן נכנס הפסוק עליו דיברנו.
התורה לא אומרת "וימלוך מלך חדש במצרים". אלא אומרת "ויקם" מלך חדש "על" מצרים.
הביטוי הזה, שמישהו קם על מישהו אחר. לקום "על" מישהו או "אל" מישהו – הכוונה להרוג אותו. כמו שכתוב (דברים כב כו): "כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" וכן כתוב: (בראשית ד ח): " וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". יש כאן לפיכך, לשון מוזרה. כאילו המלך החדש גם נגד העם שלו. ואכן כך, שהרי מעשיו היו בסופו של דבר נגדם. הוא שיגע את העם שלו וגרם לו נזק עצום. זה פרעה שהטריף את דעתם.
גם בתקופת הנאצים, כאשר היטלר עלה לשלטון, לא ניתן לומר שהגרמנים שנאו את היהודים בעוצמה רבה יותר מאשר שנאו אותם העמים האחרים באיזור. אדרבה, היהודים בגרמניה נהנו מעמדה מאוד מכובדת ומשוויון זכויות. זאת בעוד האנטישמיות היתה נחלתם של כל העמים באיזור זה, שחלק גדול מהם הגבילו את היהודים בזכויותיהם. מפלגות אנטישמיות (או ארגונים אנטישמיים) קמו לא רק בגרמניה, אלא גם בפולין (אנדנציה) ובהונגריה (צלב החץ, שקמה עוד לפני מלחמת העולם השניה), רומניה (התנועה הלגיונרית) ועוד.
לעומת כל אלה, היטלר הוא היחיד שהצליח לקחת את העם שלו, שחלקו חיבב יהודים, חלקו היה אדיש ליהודים וחלקו שנא יהודים, ושיגע אותם, שטף להם את המוח, והפך את רובם לשונאי יהודים.
איך פרעה הצליח בכך? שואלים חז"ל. במה הוא שונה מאחרים? מה העניין?
רב אמר – זה מלך חדש. הוא שונה מאחרים. זו האישיות שלו שסחפה את עמו.
ושמואל אמר – העניין הוא לא המלך. העניין הוא החוקים והגזירות החדשות. מה שפרעה החדש גזר, אף אחד לא גזר לפניו. מה שהיטלר גזר, חוקי הגזע – אף אחד לא גזר לפניו בצורה כזאת.
וכמו שפרעה קם על העם שלו ובסופו של דבר גרם לו נזק עצום, כך גם הצורר הנאצי.

עכשיו נמשיך ונשאל, כיצד הצליח פרעה להסית את עמו?

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ." (שמות א ט)
ויאמר – אמר דברים לא ברורים, דברים לא מובנים. שאין להם היגיון מוצק. אבל הם דברי הסתה. והם חדרו.
עם בני ישראל – היהודים הם עם בפני עצמו. הם לא כמונו. גם אם ייראו כמונו, וידברו את השפה שלנו, ויתלבשו כמונו, הם לא אנחנו.
רב ועצום ממנו – כל הכוח שלהם כל העושר שלהם, הם לקחו מאיתנו. ואת הכוח הזה הם יפנו נגדנו. הם מתרבים כמו סרטן בלב האומה. ויום אחד יחזרו ויתקעו לנו סכין בגב.

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ." (שמות א י)
הבא נתחכמה לו – כל פעילות פרעה היתה בשקרים, בהטעיה.
פן ירבה – היהודים מתרבים במהירות. חייבים לעצור את הריבוי הזה. הם מתרבים כמו עכברים. ונמצאים בכל מקום. זה חייב להיפסק. ואם תשאלו מדוע זה חייב להיפסק? מה מפריעים לך היהודים?
והיה.. ונוסף על שונאינו – יש קושי בדבריו של פרעה. שהרי היהודים במצרים ובכל מקום אחר, תמיד היו נאמנים, ממושמעים, שקטים, תורמים לחברה. הרגישו חלק מהמצרים. הוא בא ואומר להם את הדברים הבאים: היהודים עכשיו הם שקטים, אבל זה לכאורה. כאשר תהיה מלחמה, אי אפשר לסמוך עליהם, םה יצטרפו לשונאים שלנו. ואז יעלו מן הארץ. הצבא שלנו ייצא להילחם על הגבולות, ואז פתאום כל היהודים יכו בנו מהבטן הרכה. מבפנים.
וכך בדיוק, במלים אלה אמר היטלר לעמו. בעוד היהודים היו יצרנים, תרבותיים. נאמנים. לוחמים למען גרמניה, גאים בה. הם לא היוו שום סכנה לגרמניה. וכאן היטלר נכנס והתחיל לסובב לעמו את הראש – אמר להם – היהודים הם רבים. הם נראים כמונו. אבל הם לא כמונו. הם עם נפרד. הם לוקחים מאיתנו את העושר. הם תופסים את מקומות העבודה שלנו. הם תומכים בקומוניסטים. כאשר תהיה מלחמה, הם יצטרפו לקומוניסטים ויעלו עלינו. דיבת ה"סכין בגב" – היהודים הם שתקעו לנו סכין בגב. הם אשר גרמו לנו להפסיד במלחמת העולם הראשונה. ואם לא נטפל בהם, זה ימשיך ויקרב גם בעתיד.

ההדרגה בפעולות

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס." (שמות א יא) מכאן מתחיל תיאור השיעבוד – ההדרגתיות. מהפגיעה בכיס עד לפגיעה בנפש.
[1] פגיעה בכיס. הגדלת מיסים. גזירות כלכליות. פיטורים. היהודים היו אמורים לקחת את עצמם וללכת. אבל הם לא עושים זאת. גם בגרמניה. לא בשלב זה ולא באף אחד מהשלבים הבאים. הם נשארים שם.
[2] עבודות כפיה.
[3] עבודות פרך. גזירות שונות שנועדו להתיש אותם.
[4] רצח.

"אשר לא ידע את יוסף"

מה עניין לנו הסיפא הזאת בתיאורו של פרעה? אפשר לומר, שמדובר כאן בכפיות הטובה של פרעה. במיוחד אם מדובר במלך ותיק שהחליט לשנות את גזירותיו לאחר מותו של יוסף. אבל גם כאשר מדובר במלך חדש, יש כאן כפיות טובה בכך שהוא שוכח את הטוב שהביא יוסף למצרים. וגם המפלגה הנאצית היתה כפויית טובה בכל הנאמנות הזאת של יהודים לגרמניה וכל הטוב הזה שהביאו אליה.
אבל יש אפשרות לומר דבר נוסף. ומה העניין שהמלך הזה קם על מצרים להטריף את דעתה כנגד היהודים? איך יעלה על הדעת שהוא חשב להתחכם כנגד היהודים? הסיבה היא, שהוא לא ידע ולא חקר את קורותיו של יוסף – קורותיו של העם היהודי.
שהרי היהודים לא פעם ולא פעמיים היו למטה. יוסף הרי פעמיים היה בבור והצליח לצאת. העם היהודי שנים בילה בגלות, בקושי, בשיעבוד, בפוגרומים, וכל הסבירות היה שהוא יתמעט מהצרות ויכלה. אבל לא משנה היכן הם היו, תמיד היהודים הצליחו לשרוד. יוסף הוא הוא הסמל לסנה שבוער ואיננו אוכל. למי שזורקים אותו לבור אחרי בור, ומענים אותו, אבל למרות זאת הוא תמיד מצליח להתעלות. ובסופו של דבר הוא מצליח. ומתוך אש המשרפות יוצא ומקים מדינה ומצליח להגן על עצמו ומגיע לקוממיות.
אילו פרעה היה קצת לומד על יוסף, הוא היה מבין, ש"כל כלי יוצר עלייך לא יצלח", את היהודים אי אפשר להשמיד. וסופו להפסיד.
זה בדיוק מה שקרה עם היטלר. היטלר שאב את תורתו של דארווין. שאמר שבטבע, החיות החזקות הן השורדות. והוא ניסה ללמוד מזה על בני אדם, על האומות. והמשיך היטלר ואמר – היהודים הם החלשים. הגרמנים הם החזקים. והחזקים צריכים לסלק את החלשים. אבל אילו היה חושב ובודק עוד קצת היה רואה שהיהודים הם העם שהצליח לשרוד תקופה הכי ארוכה בהיסטוריה. ואם כך, מי החזק יותר? הגרמנים או היהודים? אז הכיצד יעלה על הדעת שדווקא אתה תצליח איפה שכולם נכשלו?
וכך היה. הגאווה שלו העבירה אותו על דעתו. הוא היה בטוח שיצליח היכן שכולם נכשלו.
אבל בסופו של דבר הרייך שלו החזיק בקושי 13 שנה. ואנחנו כאן כבר אלפי שנים.

כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. 

הכיצד זכו עמרם ויוכבד שנולד להם מושיעם של ישראל?

שיתוף
תחילת סיפור הגאולה בספר שמות הוא בפסוק הבא, שנראה יותר כמו כתב חידה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב' א). ומפליא מקריאה ראשונה מדוע התורה לא אומרת פשוט שעמרם לקח את יוכבד. מדוע הלשון הסתומה הזאת? והתשובה היא שלא השמות הם העיקר, אלא המעשה. ומה המעשה? אומר רש"י:
"[1] פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה וחזר ולקחה, וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו, שאמרה לו 'גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות', והחזירה ועשה בה לקוחין  שניים,
[2] ואף היא נהפכה להיות  נערה. ובת ק"ל (130) שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי:"
ועכשיו לגמרי אנחנו מתפלאים, מאין שואב רש"י את כל הדברים האלה? והכל כתוב בפסוק:
וילך – לאן הלך? לא כתוב לאן הוא הלך.
איש – איש נקרא כך, לאחר שהתחתן.
ויקח – אין לקיחה באישה אלא בנישואים. ולכן לכאורה מדובר כאן במצב שבו אדם נשוי התחתן פעם שניה. אולם עמרם הרי לא התחתן פעמיים, אלא רק עם יוכבד. משמע מכאן, שהוא התחתן איתה, וגרש אותה, והתחתן שנית. ומדוע עשה כך? בשל גזירת פרעה. אמר לעצמו – כל עוד אני חי עם אשתי, יש עלינו מצווה להביא ילדים לעולם. אבל ילדים אלה ימותו. ולכן אין טעם להביא ילדים לעולם בעת כזאת. ולכן על מנת שלא נהיה עוברי עבירה, גירש אותה.
באה אליו בתו, מרים, ואמרה לו – אבא, הרי אתה יותר גרוע מפרעה. שהרי פרעה גזר "רק" על הבנים. אבל אם אתה מתגרש מאמא, ולא תביאו ילדים, הרי גם בנות לא תביא לעולם.
אבל את ההשלמה של דברי מרים אומר לנו הרב יצחק ניסנבוים, אלפי שנים לאחר מכן בתקופת גטו ורשה. וכך עודד את חניכיו: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבינו את הנשמה והיהודי הקריב גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו - לשמור חייו" – אמר להם הרב יצחק ניסנבוים. יודע אני שחיינו בסכנה. ורובנו נמות. אבל זה לא פוטר אותנו מלעשות הכל על מנת להישאר בחיים. יתכן ולי אישית או לך אישית זה לא יעזור. אבל ודאי יהיו כאלה שיינצלו. וככל שכך, כל יהודי שיישאר בחיים, זה ניצחון. זה קידוש השם. אנחנו לא נעזור לנאצים לנצח.
וזה היסוד של דברי מרים – אבא, את שלך אתה חייב לעשות. דווקא בעת כזאת, שבה רוצחים את הילדים, המצווה היא להביא כמה שיותר ילדים לעולם. נכון, חלק מהם ימותו. אבל אחרים יוותרו בחיים. ומהם יקום הדור הבא. לא לנו לדעת מי ימות ומי יוותר לחיים, ובטח אנחנו לא צריכים לעזור לפרעה בגזירתו.
בת לוי – רש"י עושה חשבון שהיא היתה בת מאה ושלושים. אם כן, כיצד יתכן שהיא מכונה "בת" – צעירה? שחזרו לה הנעורים. שקיבלה כוחות חדשים. הכיצד זה יתכן?
צריך להבין, שעל פי התורה "ויקח" כאשר לוקחים אדם, זה בד"כ בדיבור, בשכנוע, לרצונו. כאשר עמרם נישא מחדש ליוכבד, היה זה על דעת שניהם. אותה יוכבד, שנולדה לדור הקודם, בין החומות, נותרה בה לחלוחית של הדור הקודם, והיא החזירה את כוחותיה כימי קדם.
העצה הזאת, האמיצה, דווקא של מרים - הדור הצעיר והלוחם, נכנסה ללבו של עמרם, שהפך לאיש, ולקח מחדש את אשתו האהובה יוכבד, שהסכימה איתו. היתה להם משימה משותפת. המשימה היא להביא ילדים לעולם, זו המלחמה שלהם כנגד פרעה. היה להם תפקיד למען עם ישראל. אם לא למען הדור הזה, למען הדורות הבאים. זוהי המלחמה הקטנה שלהם בפרעה. מרגע שלקחו על עצמם תפקיד זה, הם קבלו כוחות. חיוּת, והפכו להיות צעירים. יוכבד הפכה להיות צעירה. ומעניין שאומר רש"י שהיתה בת "קל" – לרמוז לנו שהכבדות שהיתה להם קודם לכן, הייאוש, שגרם להם להתגרש, נעלמו, והם הפכו להיות קלים, זריזים, חזקים ומלאים כוחות. ולא שהכוחות שקיבלה סייעו לה ללדת, שהרי בסך הכל שלוש שנים קודם לכן ילדה את אהרון. ולכן לא מופרך היתה שתלד. אלא הכוחות שקיבלה במסירות הנפש להביא ילדים אמיצים לעולם, שימשיכו את הדור הבא. הכוחות האלה סייעו לה להתגבר על הפחדים ולעשות מעשה.

וכאשר החיבור המחודש נעשה מתוך מטרה כזאת, זכו והביאו לעולם את מושיעם של ישראל. 

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

עשרה בטבת - יום המאבק באדישות

שיתוף


על מה צמים בעשרה בטבת? הרי יש ימים אחרים לציין את החורבן. ואנחנו לא צמים סתם בשביל הכיף?!
בעשרה בטבת צמים בגלל העיוורון. בגלל האדישות. בעשרה בטבת רק החל המצור. היה עוד זמן לפעול, לעשות, למנוע. אבל אנשים המשיכו מכוח האינרציה. אנחנו צמים על הפספוס הגדול. על מאות אלפים ואולי מיליונים של הרוגים שניתן היה למנוע. זה הכאב שלנו. זה הלקח שעלינו ללמוד.
מדוע מזכירים את השואה בעשרה בטבת? הרי יש לנו כבר יום שואה אחד. למה צריך שניים? לענ"ד, על מנת להכניס בו משמעות ועומק, מעבר לפן של יום הקדיש הכללי, צריך להתמקד ביום הזה בתקופה שלפני החורבן.
אילו נשמעה דעתי, היינו מציינים את יום עלייתו של היטלר ימח שמו לשלטון. 30.1.1933 - ג' שבט תרצ"ג. הוא עלה עם אג'נדה ברורה. הוא התחיל לפעול כנגד היהודים מיד עם עלייתו לשלטון. הוא החל בתעמולה ובשטיפת מוח שלקחה לו כמה שנים, עד שהיטה את לב עמו ולב העמים האחרים כנגדנו. למרות כל זאת, ההנהגה היהודית בגרמניה עודדה אותם להישאר בגרמניה. שיהיה טוב. שזה יעבור. והם העדיפו לטמון את הראש בחול.
העיוורון של יהודי גרמניה באותה תקופה לא היה נחלתם בלבד. ולא הבעיה שלהם בלבד. שהרי השתיקה שלהם גלגלה כדור שלג. היא העצימה את הביטחון של הנאצים שהדבר אפשרי. היא הובילה אותם לפעולות ולמעשים שלא העזו לעשות. והבעיה שלהם הפכה להיות בעייתה של כל יהדות אירופה ולמעשה של כל העם היהודי באשר הוא.
אין מה לעשות, חייבים להבין, שיהודים ערבים זה לזה.
סוף מעשה במחשבה תחילה. איזה מחיר שילמנו!
והואיל ואיננו מציינים יום לזיכרון העיוורון הזה, של טרום השואה, האדישות הזאת, שאנו לוקים בה בכל דור ודור, אזי ביום הזה, של עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי צריך להתמקד במסר הזה.
מכל מקום, ואף על פי כן, ולמרות הכל - עם ישראל חי!