כאשר הסתיימה המלחמה
(אינני נוקט במושג "הסתיימה השואה"), המשימה הגדולה היתה לאסוף את השברים
ולהציל את היהודים שנותרו. לא היתה זו משימה קלה, מאות אלפי יהודים היו בדרכים, בסכנות,
ללא אוכל או משאבים, שבורים ורצוצים.
אולם מעבר לכך היה צריך
להציל גם את *היהדות.* ולא רק את היהודים. למה הכוונה?
במשך שנה עד שש שנים
לפחות (אם לא להתייחס ליהודי גרמניה), מאות אלפי יהודים הפסיקו להתפלל או להתפלל במניין,
הפסיקו ללמוד תורה, לא שמרו שבת, אכלו חזיר ביומיום, אם היה להם, וחמץ בפסח. הכל עשו
במצוות הרבנים, ואף נשאו תפילה לפני אכילת החמץ בפסח.
עכשיו, לאחר שהכל הסתיים,
זה לא כל כך פשוט לחזור למסלול חיים יהודי. קודם כל, להשיג ספרי תורה, סידורים, תפילין
ומצות. אולם מעבר לכך, להרגיל את עצמך מחדש לאורח חיים יהודי. באותה תקופה התגייסו
יהודים טובים, רבנים משארית הפליטה וגם מהתפוצות, חיילי בריגדה וחיילים בצבא ארצות
הברית, למען היהדות כמו למען היהודים. בזכותם השתקמה היהדות ואנו חייבים להם המון.
להבדיל אלף אלפי הבדלות,
כמובן שהמצב כיום שונה לחלוטין. התפילין – איתנו. כך גם הסידורים וספרי התורה. ובתי
הכנסת קיימים ונוכל לפקוד אותם כשתסתיים המגיפה. ויש שיעורים בזום - למי שרוצה. ומי
שרוצה לקנות מצות ולשמור את הפסח – יכול, וכך גם לשמור את השבת. אולם עדיין חלק עצום
ולא מבוטל מהיהדות (ולא רק מהיהודים) נכנס להקפאה.
אי אפשר לזלזל בכך.
רבים מאלה שפקדו את בתי הכנסת לפני המגיפה, יחזרו אליהם לאחר המגיפה. אולם גם יהיו
לא מעטים אשר זה לא יהיה פשוט עבורם, וייקח זמן עד שישובו למסלול. זה המבחן של הקהילה
ושל רבני הקהילה. שיעורי דף יומי שנבנו בעמל רב יצטרכו להשתקם. וחמור מכך – תלמידי
הישיבות, בעיקר הצעירים. אי אפשר להגיע ולו למקצת הרמה והאווירה של הלימוד כשאתה בבית.
לשבת בבית חודש-חודשיים בלי ללמוד, גורם נזק עצום להתקדמות. מי שמבין את זה באמת מבין
מדוע לקח לחרדים זמן עד שהפסיקו את הלימוד בישיבות. הם ידעו בדיוק מה המחיר שצריך לשלם,
והם היו חייבים לדעת שבאמת המצב חמור, לכן לקח להם עוד כמה ימים.
אותה בעיה צפויה גם
לתלמידים במערכת החינוך הכללית. אגב יש כאן עוד משהו שניתן ללמוד מהתקופה ההיא. כאשר
המשימה היתה לשרוד – רוב האנשים התמקדו בהישרדות. הם לא חשבו מה יקרה לאחר מכן. כך
גם היום. היום התושבים מתמקדים בהישרדות. להעסיק את הילדים. שיהיו בטלפונים. שישנו
מאוחר. העיקר שלא ישתגעו. זה נכון חלקית בלבד. מכיוון שהם מתרגלים לחיים האלה. ולאחר
מכן – להחזיר אותם למסלול יהיה קשה מאוד. החרוצים כמובן יחזרו מהר, אולם כל אלה שהתנדנדו
קודם לכן, יהיה להם מאוד מאוד קשה לחזור למסלול, אם בכלל.
להתמודד עם הקורונה
יהיה גם להתמודד עם חזרה לחיים לאחר מכן. בחינוך. וכמובן גם בכלכלה. כבר כיום כולם
מבינים, שלא כולם יחזרו לעבוד. אין ספק שלא נחזור, ודאי לא במיידי, ל-4% אבטלה שהיו
לנו.
חובתנו כחברה, כמנהיגים,
וגם כהורים - להוריד מעט את הרגל מהגז של - להתעדכן כל הזמן כמה הרוגים יש וכמה חולים
ובעוד חדשות ופעולות שרק מעבירות את הזמן, ולהתחיל לחשוב ולפעול כיצד ממזערים את הנזק
ומתכוננים לחזרה לחיים בצורה החלקה ביותר.
בתמונה: חייל בריגדה
מסייע לתלמידים יהודים, שארית הפליטה, להתחיל מחדש, בארץ ישראל.
