זה מול זה – הרחוק והקרוב, עומדים אלימלך מול רות. שניהם עשו "לך לך", אבל בכיוונים הפוכים.
אלימלך, היהודי הישראלי השורשי, עשה תהליך של ניתוק: ברח מארצו, מולדתו ועמו, על מנת שלא יצטרך לבזבז מהונו על צדקה. וכך הוא הפסיד את הארץ, את העם (ילדיו התבוללו), את כל כספו, את חיי ילדיו (שמתו בדמי ימיהם בגולה) וגם את חייו, מן הסתם משברון לב.
נעמי, המואביה, עשתה בדיוק את הפעולה ההפוכה, של חיבור: היא דבקה במשפחה (בחמותה), וחברה לעם היהודי ולארץ היהודים, וכל כולה ממקום של חסד. והיא היא שהחזירה לנעמי את כל השפע שהותיר אלימלך כאשר ברח מהארץ.
מה-שׁפע = 450 (מתחלק ב-6) יצא – פשע.
מה-עֹשר = 570 (מתחלק ב-6) יצא – רשע.
ויתור על ה-חסד (מתחלק ב-6) הוביל לאבד הכל.
רות (606) החזירה לה את הכל.
ואם תרצו, אז והיום, לפני שמקבלים את התורה:
"קול התור נשמע בארצנו" – קולה של רות – החיבור, והחסד – הקול של מורשת ישראל - קול שצריך להישמע.
לא רק להישמע - גם להיראות: וכל העם רואים את הקולות.
קול - מתחלק ב-6.
קול = סולם. זה הסולם שלנו, כעם - לשרוד בארץ הזאת ואף להתעלות בה.
חג שמח
