יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

תן לי את היום הזה - על ההתנהגות הרגשית

שיתוף
מה שהיה, תשכח מזה
מה שיהיה, לא משנה
מה שאבקש, בעולם כזה
תן לי את היום הזה
(מלים: יורם טהר לב. ביצוע: יגאל בשן)

לאחר מאמרי  על ההתנהגות השכלית, והביקורות הטובות עליו, הרהבתי עוז בנפשי לכתוב מאמר על נושא מסובך בהרבה, והוא ההתנהגות הרגשית. ומדוע צריך אומץ לדבר? מכיוון שנושא הרגש, וההתנהגות הרגשית, הוא הרבה יותר מסובך, לפחות עבורי, מההתנהגות השכלית, ולמרות כל הסיבוך הזה, יש לפשטו ל"לשון בני אדם". למי שמעוניין במלל מסובך, יכול להתחיל מויקיפדיה... 

ההתנהגות הרגשית, בעיני, באה לידי ביטוי מאוד חביב בשירו הנ"ל של יגאל בשן - ומשמעותה, ההתנהגות בהתאם לרגע הנוכחי, בהתאם להווה, וזאת להבדיל מהתנהגות שכלית, הרואה את העתיד והפועלת בהווה מתוך ראיית העתיד. מי שמתנהג על פי הרגש, מתנהג על פי מה שהוא מרגיש כעת. כואב לו, הוא בוכה. הוא מרגיש חיבה, הוא מביע את חיבתו. הוא עייף, הוא הולך לישון. הוא שמח, הוא מחייך. התנהגות רגשית כוללת הן את החיבור האישי לרגש, לדעת מה אני מרגיש, להבין את הרגשות, שלי, ובהמשך - לפעול בהתאם.


"רוחות טובות עוד מנשבות סביב
כשהלב נפתח אז הוא יכול להקשיב
תקשיב לעצמך
תקשיב ללב שלך "
(מלים ולחן: אודי דוידי)

יש הקוראים לכך "להיות מחובר לעצמך". או "תקשיב לעצמך". פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הכוונה במלים אלה? האם הדבר כלל אפשרי? נראה שזאת אינטליגנציה רגשית, קרי היכולת להיות מחובר לרגשות שלי, או לרגשות של אחרים, ולהתחבר אליהם באמצעות הרגש. על פי המחקרים העדכניים, זו תכונה נרכשת. להיות מחובר לרגשות - אין זה דבר קל, כלל ועיקר, במיוחד ככל שמדובר במי שצמח בסביבה שבה רגש והבעת רגשות, הינם על גבול "מילה גסה" (במיוחד ראו הציטוט שבפוסט הזה), בניגוד לשכל. נשאלת השאלה אפוא, מדוע זה טוב?

התנהגות רגשית - היתרונות


ישנם כמה יתרונות משמעותיים להתנהגות הרגשית. היתרון הגדול והחשוב ביותר, לדעתי, בא לידי מיצוי במונח "חיוּת". הרגש הוא חלק בלתי נפרד מגופנו. הרגש הוא החיות שלנו. אולי "אני חושב, משמע אני קיים", כפי שאמר דקארט, אבל לא פחות חשוב - (זאת זה אני אומר...) - "אני מרגיש, משמע אני חי". הרגש מעורב באופן בלתי נפרד מהתגובות הגופניות שלנו. הגוף שלנו מאותת לנו לפעמים על תחושות, מצוקות, איתותי אזהרה כאלה ואחרים, שאינם מעובדים בשכל, אלא מגיעים ממקום הרבה יותר בסיסי. אדם שמכניע את הרגש שלו, וחי רק על פי השכל, אינו חי. 

העבר כבר היה, אין לנו אפשרות לכאורה להשפיע עליו. ואילו העתיד טרם קרה. ואף אחד לא מבטיח לנו מה יקרה בעתיד. מה שיש לנו הוא למעשה אינסוף של נקודות הווה. אם אנחנו נחיה את ההווה רק לצורך העתיד, למעשה לעולם לא נהיה בהווה, ולעולם לא נחיה.

חיבור לכך מצאתי בספרו של דיפאק צ'ופרה, הקוסם:  הוא מספר, שמרלין הקוסם הכין מרק טעים (שארתור לא הכיר), והגישו לארתור. ארתור טעם את המרק... ומיד הושיט את הכפית פעם נוספת לצלוחית, לקחת עוד. בדיוק באותה שניה מרלין חטף לו את הצלוחית ואמר לו - "כל הטעם נמצא בכפית הראשונה...". הדבר עורר אצלי כל מיני תובנות, ואחת מהן: יש כאלה, במיוחד רואים את זה אצל ילדים, שכאשר מביאים צלחת מלאה לשולחן, הם חוטפים מנה, ואוכלים אותה מהר, על מנת שיוכלו מיד לקחת עוד מנה. וכך יוצא, שהם ממוקדים בכל פעם במנה הבאה, ואינם נהנים מהמנה שהם אוכלים...
כך, אנשים שכל הזמן חושבים על המחר אינם מצליחים, לכן, ליהנות מההווה, ושוכחים שכל הטעם נמצא בכפית הזאת - תיהנה מהכפית הזאת - תהנה מהכל....

זאת ועוד, אם בכל פעם אנחנו נחליט להיות מנותקים מהרגשות שלנו רק על סמך מחשבות עתידיות, אם נדכא את הרגש, לא רק שלא נחיה, אלא שהגוף שלנו ישלם מחיר כבד על כך. למשל: אם בכל פעם שנחווה מאורע מרגיז, אנחנו נתאפק ונכלא את הכעס, הוא לא יעלם. הכעס יתנקם בגוף שלנו. אם למרות שיש לנו רגשי אהבה והוקרה למשפחה, או לחברים, אנו נכלא אותם בצורה מלאכותית, מסיבות כאלה ואחרות, ולא נביע אותם, אנו רק נתרחק מהם. אם כאשר האינסטינקטים שלנו מרמזים לנו על סכנה - אנו נתעלם מהם, אנו עלולים ליפול. לעתים הגוף מרמז לנו שהוא במצוקה - אנחנו לא מרגישים את זה מסיבות כאלה ואחרות. אדם שמתנהג בצורה רגשית ומחובר לרגש שלו, יודע לקרוא את האיתותים האלה, לפני שהגוף קורס. הוא יודע לעצור שיחה מסוימת, להרגיש שהכעס גואה בו, לפני שהוא מתפרץ ולאחר מכן יצטער על כך. לעתים שפת הגוף של עצמנו מסייעת לנו בכך. 


"תגידי, כי כמעט שכחתי
מה זה רגש, כמו שלימדת אותי.
לא מרגיש אפילו יום. "
(מלים ולחן - שלמה ארצי; אהבתי גם את הביצוע של איל גולן)

הרגש, כך אומרים, אם באמת ואם כמטאפורה, נמצא בלב. הלב הוא משאבת הדם, הדם המעביר חיות לכל אברי הגוף. 

כאשר אדם מחובר לרצון שלו, ופועל בהתאם לרצון שלו, והרצון מעורה באופן חלק בלתי נפרד ברגש שלו, הוא מרגיש שלם עם עצמו, "זורם". הוא מבין שמה שיש לו בחייו זה אותו הרגע, ואותו הוא ממצה בצורה הטובה ביותר. בהחלט יתכן שמחר הוא ירגיש אחרת, שהשמים ייראו אחרת, בהירים או כהים, אבל מחר זה מחר, ואת היום הזה יש למצות. 

ההבנה הרגשית - לעומת ההבנה השכלית

היתרון השני נובע לרמת ההבנה וההפעלה העצמית שלנו. הבנה אמיתית, אינה יכולה להיות רק ברמת השכל. הבנה כזאת עשויה לנהל אותנו לפרק זמן קצר. אולם החוויה הרגשית יחד עם ההבנה השכלית, היא המנהלת אותנו, היא הגורמת לנו להשתנות. על פי שפת הקבלה - ההבנה השכלית, כשהיא מחוברת עם החוויה הרגשית, מכונה "דעת".

לדוגמה: אנחנו יכולים להסביר לילדים ובני נוער כמה זה מסוכן לקחת סמים, לשתות אלכוהול כאשר נוהגים וכדומה; אנחנו יכולים להסביר שוב ושוב להורים כמה חשוב לקשור את הילדים למושב בטיחות כאשר מתחילים לנסוע, כל ההסברים האלה - לא עוזרים, או עוזרים רק לעתים נדירות. אולם כאשר הדבר מתחבר לרגש, לחוויה אישית - הכל משתנה. כאשר החבר הטוב ביותר נפגע בתאונה מחמת שכרות שלו או של נהג אחר, הדברים מקבלים משמעות אחרת וכדומה. 

כאשר הדברים נצרבים באופן זה, הם נקלטים, ואז מותווית הדרך לשינוי. 

ההתנהגות הרגשית והזולת

היתרון השלישי נוגע להבנה, קליטת מסרים, ואף חיבור לאנשים. כאשר אנו עוסקים בבני אדם, השכל הוא מסך, הוא מגן מפני האדם. הוא לא נותן לך לחזור אליו. הוא גם מגן מפני חדירה של אחרים. כאשר אתה מדבר לשכל של האדם, אין שום אחריות לכך שהדברים חדרו אליו. רק כאשר אתה מוצא את התדר לרגש שלו באותו רגע, רק אז אתה יודע שהדברים חדרו, והוא גם יפעל בהתאם. הדברים נכונים גם בחינוך. ידועים סיפורים רבים על אנשים שדווקא חוויות רגשיות הן אלה שעמדו לטובתם, או לרעתם, אפילו לאחר עשרות שנים (הניגונים מבית סבא... וכדומה). בתורה מצויין מפורשות כי יש לספר את סיפור יציאת מצרים, בליל הסדר, אולם יש לשלב עשיה וחוויה עם הסיפור (אכילת מצות, מרור, חיפוש אפיקומן, ועוד), וזאת על מנת להחדיר את המסרים האלה לבני הנוער. 

תקשורת בלתי אפשרית אם אינך קשוב למי שמולך. תקשורת בלתי אפשרית אם אינך מרוכז במי שמדבר איתך, ואינך קורא את רגשותיו. אינך רואה שדבריך טובים או רעים עבורו. אינך קולט שדבריך עולים לו על העצבים... אינך מתייחס לסימנים המוקדמים או אפילו לדברים מפורשים שהוא מבקש שתעצור, ואז פתאום כשהוא נעלב, או מתרגז, מגיע ה"בום" ולאחריו "מה עשיתי? מה כתבתי? מה אמרתי?"... תקשורת עם בן אדם שמרוכז רק בעצמו ואינו מודע ורגיש לרגשותיו של האחר - אינה תקשורת. 

קשרים אנושיים יוצרים באמצעות רגש, ולא באמצעות שכל. אנשים מוכנים לסבול הרבה מאוד, על מנת להיות בקרבת אדם שאפשר לחוש אליו רגש מסוים. מאידך, אדם שרגיל להתנהג בקור רוח, ולא להפגין רגשות, גורם לריחוק, אפילו אם הוא נותן, מעניק, משקיע וכו'. אחד מהמשפטים הידועים של גברים, הינם "המעשים שלי מוכיחים שאני אוהב". קרי, גברים אלה סבורים, כי אם הם עובדים קשה ומפרנסים את המשפחה, אזי זה ביטוי האהבה שלהם. אולם הדבר נכון רק באופן חלקי. אם הדבר נעשה ללא רגש, ללא אמפתיה, לא תהיה לאישה (או לאיש) שום הערכה למה שבן הזוג עושה ומשקיע. מאידך, אנשים רבים, מוכנים לעשות הרבה מאוד, ולקחת חלק גדול יותר במעמסה, תמורת רגש אמיתי וחם מצד בן הזוג. 

כאשר אני שואל נשים בסדנת "מה זאת אהבה" - איזה גבר הן תעדפנה, גבר שיעשה הכל בבית, ויפרנס, וידאג, אולם ללא רגש, או גבר שיעשה רק דברים מינימליים, אולם יפצה בהמון אהבה? התגובה הקלאסית הבסיסית היא "רוצות הכל"... אולם אם הן חייבות להחליט, הן תעדפנה את הגבר הרגיש והאוהב, על פני "מכונת הכסף".

אחד הביטויים היפים לכך נמצא בתלמוד הירושלמי מסכת פאה, הדן בכיבוד הורים:


"יש שהוא מאכיל את אביו פטומות (הכוונה - תרנגולים מפוטמים, ולמרות זאת - ), ויורש גיהנם; ויש שהוא מטחינו ברחיים (נותן לו לעבוד קשה, ולמרות זאת - ), ויורש גן עדן.
כיצד מאכיל את אביו פטומות, ויורש גהינם? מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו תרנגולים פטומים. פעם אחת אמר לו אביו: בני, הללו מנין לך? אמר לו: זקן, זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים. נמצא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם.
כיצד מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים. שלח המלך להביא טוחנים [לעבודתו]. אמר לו [לאביו]: אבא, היכנס וטחן תחתי [ואני אלך לעבודת המלך]. אם יגיע לידי בזיון, אתבזה אני ולא אתה. נמצא מטחינו ברחיים, ויורש גן עדן. "

רואים מקטע זה, שהעיקר הוא הרגש שבו נעשית האינטראקציה עם ההורים. וכך עם בני זוג וכך עם כל אדם אחר. 

זאת ועוד, אדם שמתנהג על פי הרגש שלו, גם אם הרגש שלילי, נחשב כאדם יותר "אמיתי" וגורר במידה כזו או אחרת הערכה מהסובבים אותו, שהוא אדם שלא מראה מסכה מזוייפת, אלא שקוף - מראה מה שהוא ומי שהוא. מי שיאהב אותו - יאהב אותו בזכות עצמו. 

ההתנהגות הרגשית - החסרונות

החסרונות העיקריים של ההתנהגות הרגשית הם אלה:

1.  החיסרון המשמעותי ביותר: רגש, מטבעו, מתעתע בנו, במיוחד כאשר איננו מחוברים אליו נכון. אנו מפרשים איתותים כאלה ואחרים מהסביבה בצורה לא נכונה, ופרשנות זאת גורמת לרגש מסוים, שאף הוא אינו נכון, ורגש זה מנהל אותנו לכיוון של אסון. אילו יכולנו באמת להיות מחוברים לרגש ללא מניפולציות, היה זה מצויין, אולם צריך לקחת בחשבון שקל מאוד לתעתע ברגש ולגרום לאנשים לעשות, מתוך רגש מוטעה, דברים שהם עלולים להצטער עליהם. לכן, לפני שנכנעים לרגש, חובה לברר את כל העובדות, על מנת למנוע מפח נפש. מילה שאמרת - מילה שהוצאת מהפה - אינך אדון לה! רגש סוחף אותנו לכיוונים שלא היתה לנו כלל כוונה להגיע אליהם, רגש עלול להשתלט עלינו.

2. רגש, מטבעו, הוא רגעי, עכשווי. רגשות משתנים. מה שהיה אתמול אהבה, עלול היום להפוך לשנאה, ולהיפך. רגש רגעי הוא לא משהו שאפשר להסתמך עליו לטווח ארוך. והרי לאחר היום יבוא מחר... ומחר תצטרך להתמודד עם מה שגרמת היום.. 

3. הואיל ורגש הוא רגעי, הרי שהישענות רק עליו, ללא תכנון שכלי של מטרה שאליה רוצים להגיע בסופו של דבר, תוביל למחוזות בלתי ידועים - "החיים יקחו אותנו איתם".

4. ההתנהגות הרגשית חושפת אותנו פעמים רבות, ואת נקודות התורפה שלנו. לעתים החוכמה היא להסתיר את הרגש. למשל - אסור להראות התלהבות כאשר הולכים לקנות משהו, ועוד. 

5. למרות שהתנהגות רגשית מסמלת אמיתיות, עדיין התנהגות רגשית - דרמטית או מוחצנת, עלולה להרתיע אנשים רבים, חוששים מפני תגובות לא מבוקרות. 

הפתרון - איזון

חיים ללא רגש אינם חיים. חיים רק על פי רגש, אם אינו מכוון, הם התאבדות.. החכמה היא האיזון בין ההתנהגות השכלית לבין ההתנהגות הרגשית, ובה נדון בע"ה במאמר הבא.