פרקטיות

בפרשת חיי שרה נפרדים אנו מאברהם אבינו. אברהם, שחי חיים מלאים, שכל יום ויום שלו היה מנוצל, הולך לבית עולמו, לאחר שסלל את הדרך והניח את התשתית להמשך הדורות ליצחק בנו.

בטרם נסגור (השנה) את הגולל על אברהם נראה לי ראוי להבליט תכונה חשובה שהיתה לו, הבאה לידי ביטוי בסיפורים השונים אודותיו, והיא היותו אדם מעשי, או כפי שאומרים בלע"ז: "פרקטי".

אברהם אבינו, למרות היותו איש רוח, אדם בעל חכמה עצומה העוסק בעניינים שברומו של עולם, היה אדם עם רגליים על הקרקע, איש המעשה, שתמיד ידע לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון.  

תכונה זו של פרקטיות הינה חשובה מאין כמוה, למרות שלעתים נלווה אליה טעם תפל, של חוסר רגישות לכאורה. במה דברים אמורים? יתכן והיינו מצפים לראות את אהבתו של אברהם לשרה באה לידי ביטוי בבכי עצום, כמספד הדדרמון בבקעת מגדון, בחוסר אונים והתכנסות עצמית. יתכן ורק אילו היינו רואים את אברהם נשבר ומתפרק, היינו סבורים שהוא אהב את שרה. ואילו במקום זאת, אברהם מגיע למספד קצר, ומיד דואג לעסקה מול עפרון, לקניין המערה וקבורת שרה. אבל דווקא עובדה זו, שהוא לא התמקד בצער על האבדן שלו, אלא דאג לכבודה של רעייתו, מלמד על אהבתה. גם התנהגותו בעקידה; ירידתו למצרים כאשר היה רעב בארץ, במקום להתפלש במירמור, גם בקשתו המוזרה מאת שרה  שתאמר שהיא אחותו (שביקש רק כאשר היה קרוב למצרים, אחרת היו הורגים אותו), כל אלה מלמדים על אדם גדול, שלא נותן לרגש לשלוט בו, ולא ללחץ להכניע אותו, אלא תמיד שואל מהו המעשה הנכון שעליו לעשות עכשיו, וכך נהג.