"אני שיכור ולא מיין ידידי
אני שיכור ממה שרק רואות עיני
אני שיכור ראשי ראשי עלי סחרחר
אני שיכור אחרת לא הייתי שר "
חיוך עלה על פניי השבוע... פעמיים, פעם אחת כאשר
דליה הכניסה אותי ל
"תחרות" מול ריצ'ארד גיר ואחרים... ופעם שניה כאשר הוזמנתי על ידי
אוסי מאלסקה הרחוקה לדף חדש בשם "
רומנטיקנים חסרי תקנה"... בתחילה צחקתי... אני? רומנטיקן... אבל... במחשבה שניה, אני מודה, אני רומנטיקן, ואולי ממש חסר תקנה. נכון, לא אעמיד את עצמי לתחרות מול גיר, גיבסון וכל החבר'ה האלה, אולם בדרכי, אני רומנטיקן במלוא מובן המילה.
אהבה, רבותיי, אהבה - - - היא הצבע, היופי והשמחה של החיים. אהבה לבת הזוג, לבני אדם, לחוכמה, ליצירה, לבריאה, לעשייה, אהבה לקב"ה. כל דבר צריך להיות מתובלן בתבלין הנפלא הזה, שנקרא - אהבה.
אני מאמין באמונה שלמה, שבאנו לעולם הזה, ב-70 שנה שיש לנו כאן, מתוכן שליש הולכות על שינה, ועוד שליש על דברים אחרים ומיותרים, על מנת ליהנות. הנאה, היא חיות, כמו בפרסומת של אלפא רומיאו - אם אתה בחיים, זה לא אומר שאתה חי... אני מאמין שצריך לחיות כאן, לחוות, להתרגש, לשמוח. לעשות דברים באהבה. ככל האפשר - בכל רגע ורגע, בכל נשימה ונשימה, להודות על היום, על הדקה והשניה הזאת, על הזכות לחיות את החיים האלה, הכי טוב שאפשר. להקיף את עצמך בנתינה, וקבלה, והרמוניה, ככל האפשר. אני מאמין שצריך לעשות דברים באהבה, ובהתלהבות, אני מאמין שרוח היצירה צריכה לפעום בנו.
אני מאמין שהטבע הוא מדהים, וכך גם היכולות האינסופיות שהבורא טבע בנו. קשה לי לראות איך אנשים יכולים לקבל זאת כמובן מאליו. ראיתם פעם כיצד תינוק מביט באצבעות שלו? כאשר הוא מבין כיצד הן זזות? הוא יכול להסתכל עליהן בהתפעלות משך שעות וימים.... איך המערכת הנפלאה הזאת שנקראת גוף האדם עובדת. דוד המלך אומר לנו - כשהוא מביט בגוף שלו - הוא רואה את טביעות האצבע של אלוקים בכבודו ובעצמו. אני מביט בסרטי טבע, ומתרגש עד עמקי נשמתי. אני מסוגל לעמוד ב"מרפסת" במצפה רמון, להביט במכתש - ממש נטול מלים.
אני אוהב את אשתי, הוריי ילדיי, חבריי, אנשי הקהילה, עם ישראל, וכל אדם באשר הוא. אני מתלהב מבני אדם. כל אדם הוא עולם ומלואו. בכל אחד יש נקודה מיוחדת, אור מיוחד, שצריך לקלוט אותו. אין אדם שאין לו שעה... כך אומרים חז"ל. אני מתלהב מתמימות של ילדים קטנים ומשמחת החיים שלהם, אני מתרגש ממסירות נפש, מגילוי אצילות, אבירות ומידות טובות, מאנשים שיודעים לפרגן, לתת, לקבל ולהחזיר אהבה - ואין זה מובן מאליו.
אני מתלהב מאתגרים. אתגר הוא קושי, אולם הוא הזדמנות. הוא בוחן אותנו, הוא נותן לנו אפשרות להתקדם, לעלות, להגיע להישגים, להיות טובים יותר. אני מעריך ומכבד אנשים שמוכנים לעבוד קשה על מנת להגיע להישגים, וכאשר מגיעים גבוה לא מתגאים בכך. אני אוהב, אבל ממש אוהב, אנשים עם לב טוב... עם אמונה בלב, אהבת אדם, אופטימיים, שמוכנים תמיד להסתכל בחצי הכוס המלאה, למרות הקשיים שהם עוברים. אנשים שרואים את האור, איפה שכולם רואים את החושך.
אני מתמוגג, ממש כך, מסיפורים טובים, מפסוקים בתורה, אגדות חז"ל, דברי חכמה, ממש עושים לי את זה... זה יכול לתפוס אותי ימים ושבועות, רעיון טוב, ללכת איתו, לנתח אותו, להפשיט ולהלביש אותו מכל הכיוונים, למצוא לו קישורים, ותובנות והארות, לספר לאחרים, לשמוע עוד תובנות, לשתף. ואם מדובר ברעיון מרגש, זה יכול לחדור עד עצמותי ולהרעיד את כל אמות הסיפים שלי. היהדות מלאה בסיפורים, תובנות, פסוקים ומדרשים כאלה; ואני רואה, בכל מקום אליו אני פונה, צימאון גודל להתחבר לעושר הזה.
היהדות מלאה בדמויות מופת שנותנות לי השראה, מדי יום ביומו. אברהם אבינו, שהיה ממש - במונחים שלנו - היפר-אקטיבי, מלא אנרגיות, ואהבה, והפיץ אמונה ואהבה בכל העולם, ולימד אותנו שאם כל אחד יתן לשני, ולא יקח מהשני, אז כולם יהיו מאושרים. שחילק מה שיש לו, ותמיד קיבל ואף פעם לא היה חסר לו. לבי יוצא ליעקב אבינו, שעבר ייסורי איוב בחיים שלו, אבל היה חזק ולא התייאש, תמיד הסתדר בכל מצב אליו נפל. אני מעריץ את יוסף, שתמיד היה חיוך על הפנים שלו, ולמרות שהיה באשפתות, תמיד שמר על שמחת חיים וחיזק אחרים; ואני לא יכול לשכוח אף פעם את רבי עקיבא - שידע לנחם את חבריו, הם ראו את החורבן, והוא מתוך הרע ראה את הטוב והצמיחה. והם רק קצה המזלג, יקיריי!
אני מאמין באמונה שלמה, שאם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. כל עוד האדם חי, הוא יכול לשנות, יש לו כוח, ואסור לו להתייאש. אין גיל מאוחר לשמחה, אין גיל מאוחר לאהבה, אין גיל מאוחר להתחבר לעצמך. אני מאמין שרוב בני האדם טובים, וצריך לתת להם הזדמנות שניה. אני מאמין שצריך לפעמים לדעת לסלוח ולזרום קדימה, שהחיים קצרים מדי מכדי להעמיס על הגב שלנו את הכעסים והצרות בגלל שטויות שאחרים עשו ברגעי חולשה.
אני אוהב שירה, אוהב שירים, ואוהב למצוא מסר בשירים. למצוא מסר בשיר אהוב ומוכר, זו טכניקה קלה להעביר את המסר בצורה יפהפיה. אני אוהב לשיר בקול רם, ולפעמים, גם להתחרות עם הזמר... מי שר יותר חזק (אבל רק כשאני באוטו... לבד...). החיים הם שיר אחד גדול. לעתים שיר שמח, לעתים קצת עצוב, לעתים מרגש.
אלמלא האהבה הזאת, החיות הזאת, השמחה הזאת, אפילו לעתים, אפילו באופן חלקי, למה לי חיים?
אני מאוד מאוד מתחבר לשיר של אהוד מנור, שממש ממש מעביר בי צמרמורת, בו הוא עונה לכל אלה שאומרים לו "תפסיק לשיר, תפסיק לשמוח, תפסיק לדבר על שמחה, ואהבה, אלא דבר על אכזבות וכו'... הם אומרים לו, להפסיק לחשוב שמחר יהיה טוב יותר, שלא יהיה חלום לחלום ולשאוף אליו. והוא משיב להם:
אך איך אפשר לזמר, איך אפשר
בלי מחר, בלי מחר.
כן, איך אפשר לזמר, איך אפשר
אם חלום לא נשאר.
אני מאמין בשדות השמש,
בשחר מפציע ובליל אמש,
בצחוק של ילד -
אחרת לא הייתי שר.
אחרת לא הייתי שר. | |
אתם מאמינים לי, שאני כותב שורות אלה וממש עיני מתמלאות דמעות? זהו שיר, למשל, שאני יכול לצרוח אותו... מתוך הזדהות אמיתית ולעתים בצער אין קץ על אלה שמפספים את החיים האלה, שמבזבזים אותם על שטויות, מריבות, קטנוניות, דברים קטנים ולא חשובים, ולא מבינים שהם מפסידים את המתנה הגדולה והעצומה הזאת שנתן לנו בורא עולם, את החיים:
אלוהים נתן לך במתנה
דבר גדול, דבר נפלא
אלוהים נתן לך במתנה
את החיים על פני האדמה
אין יום שאני לא מודה לקב"ה על חיים שנתן לי על פני האדמה, על כל הטוב הגדול, שנתן ושעוד ייתן, ואני מאחל שייתן לכולם....
ביהדות, יש עניין גדול מאוד להרבות אהבה ושמחה, והתלהבות גדולה גדולה. יש זרם גדול ביהדות שמאמינים בדברים האלה, הזרם הזה נקרא חסידות. החסידים, בעיניי, הם במובן מסוים, ילדים שלא התבגרו, הם רומנטיקנים חסרי תקנה....
אספר לכם סיפור קטן על מנת לסיים את הפוסט הזה, שהתארך לו כבר מעל למה שציפיתי....
לפני 6 שנים לקראת ראש השנה טסתי יחד עם חבר לשהות באומן (פעם ראשונה ויחידה בינתיים), יחד עם עוד כ-17,000 איש. חזרתי עם סיפורים, תובנות וחוויות. מתוך כל אלה אספר סיפור קטן. בדרך חזרה הביתה, היגענו לשדה התעופה בקייב. האוקראינים לא כל כך אוהבים את הישראלים, לשון המעטה.... והם לא מסתירים את זה. אבל, חסידים "אמיתיים" מסתכלים על דברים אחרים, על הזכות להגיע לרבי שלהם, להיות יחד, להתחבר, ולכן במהלך התקופה הם מתעלמים מכל גילויי ה"אהבה" האלה.
אבל כאשר ראש השנה הסתיים, וחוזרים הביתה, מתחילה להתגנב עצבות קטנה ללב... העצבות שבאה במוצאי שבת, העצבות של החזרה לשגרה לאחר ההתעלות הגדולה... ואז גם האיבה של האוקראינים עלולה לחלחל... בקיצור, בנמל התעופה בקייב היינו צריכים לתפוס אוטובוס שייקח אותנו למטוס. היו שם אוטובוסים חדישים ויפים, והמתנו שם, עייפים, לאוטובוס שלנו, ופתאום מה מגיע? משאית משנת תרפפ"ו כמו במלחמת העולם הראשונה, כאילו ששילמנו עבור כרטיס להובלת בקר ולא בני אדם... בקיצור, כולם עלו על המשאית הזאת בשקט, כמובן שהיו מקומות רק בעמידה. אבל אז קרה משהו מדהים. בתוך הקבוצה הגדולה היה חסיד, זקן וחלוש, בטוח עבר גיל 80, שעמד בתוך האוטובוס, והוא הרגיש מיד את הדכדוך, והתחיל לשיר ולרקוד, כאילו הוא בן 20: "אומן אומן ראש השנה... אשרינו, מה טוב חלקינו, שזכינו להתקרב לרבינו".... ופתאום, הוא שינה לכולם את כל ההסתכלות. כולם שכחו מיד מה"מחווה" הזאת, והתחילו לרקוד ולשמוח שמחה גדולה ועצומה!
אחחחח, איזה שיעור למדתי אז, על בשרי! - - - זה מה שישבור אותנו? נסיעה של 5 דקות? הריני זכינו להיות יחד, להתחבר, לעלות, להתנשא, להתחזק - זה העיקר! מי בכלל מסתכל על הדבר הזה? למי זה מפריע בכלל? למה לבזבז אנרגיות? להיות עצוב בגלל דבר כזה? מה פתאום!?!
ועוד שיעור קטן למדתי, אהוביי, להיות חסיד אמיתי - אין גיל! אדם יכול להיות חסיד, בלב ובנשמה, גם בגיל 100. זה לא עניין של גיל. יש אנשים, שבגיל 20 הם כבר "זקנים", כך קורא להם רבי נחמן. אבל יש אנשים, גם בגיל 80 יש בהם התלהבות ומסירות של ילד קטן. הסתכלתי בו בהערצה והתפללתי לקב"ה, שגם אני אזכה להיות עם כוחות כאלה, ואנרגיות טובות, ואם תרצו - רומנטיקן חסר תקנה - עד נשימתי האחרונה.
