ללא ספק היה זה השבוע של ירושלים. השבוע שהתחיל בזכייתה של
נטע ברזילי והכרזתה: "בשנה הבאה בירושלים". כידוע, ניתנו הוראות
פנימיות, אפילו לא לציין את שמה של ירושלים בשידור, והזכיה באה כתשובת נגד מוחצת.
השבוע המשיך כמובן בשלושה ימים מלאים ועמוסים לציון 51 שנה לשחרור ירושלים. 51
כמנין "נא" – אנא ה' הצליחה נא. וביניהם חנוכת שלוש שגרירויות בירושלים,
ובראשן האמריקאית, אירוע שקשה להפריז בערכו.
51 שנה חלפו מאז שחרור העיר, עד שהעולם מתחיל להכיר
ולהודות בכך שירושלים היא היא עיר הבירה של העם היהודי ומדינת ישראל. 51 שנים של
הרחבה ובניה ושגשוג יצרו את העובדות בשטח, שלא ניתן עוד לערער עליהן. ברור מאליו,
ככל שדבר יותר נחשק, יש עליו יותר מלחמות. העובדה שאומות העולם נלחמו ונלחמות כל
כך על ירושלים, רק צריכה לעורר בנו את ההכרה בחשיבותה והגאווה שמכל העמים דווקא
אנו זכינו בה.
אחד מסודות הגאולה, כפי שלימד הגר"א את תלמידיו, וכפי
שהם מימשו במסירות נפש, היה סוד "הרחיבי מקום אוהלך...", על פיו הגאולה
תלויה בפריצת החומות והפעולה למען ההרחבה. היו אלה תלמידי הגר"א וממשיכיהם,
שיצאו מן החומות והקימו את השכונות הראשונות מחוצה להן. אחת מהן היא "נחלת
שבעה", שאבן הפינה שלה הונחה בתאריך ה' אייר (שהוא יום מסוגל על פי תלמידי
הגר"א) תרס"ט (98 שנה לפני שחרור ירושלים).
כמו במקרים אחרים, בהם נשמעו קולות של מורא מצעדים חד
צדדיים, כמו הקמת המדינה, והכניסה לשחרור ירושלים, כך גם היו הסתייגויות עצומות
מהיציאה מהחומות ואנשים חששו לצאת וללון מחוץ לירושלים. הם העדיפו לחכות שיבנו 50
בתים קודם לכן. הדבר מזכיר את הוויכוח הגדול האם להתחיל לבנות את המדינה הצעירה
מאפס, מאחד מעיר ושניים ממשפחה (ציונות מעשית), או שמא לחכות להסכמת האומות
(ציונות מדינית). בסופו של דבר, אלמלא החלוצים שהיו מוכנים לפרוץ את הדרך, לא
היינו מגיעים לשלב המדיני.
כך היה גם בנוגע לירושלים. אחד ממנהיגי הציבור החרדי, הרב
יוסף (יושע) ריבלין החליט שאם אין אחרים, הוא עצמו יוצא לגור בבית הבודד בנחלת
שבעה, הוא ורעייתו ובתם היחידה שנולדה להם אחרי 15 שנות נישואים. כך הם התגוררו
מחוץ לחומה במשך שנתיים ושמונה חודשים, עד שמשפחות אחרות הצטרפו אליהן. המשפחה
שלמה מחיר כבד. באחת הפעמים שר' יוסף לא היה בביתו, פרץ אליו ערבי וניסה לאנוס את
אשתו. היא נלחמה איתו בכל כוחה, הצליחה לחטוף את הפיגיון שלו ו(בשפתנו כיום)
"לנטרל" אותו. אולם המאמץ הכבד עלה לה בחייה והיא נפטרה לאחר זמן מה.
ואף איבד את ביתו כאמור. אולם לא התייאש.
כאשר אנו חוזרים אחורה בזמן אנו מוצאים שוב ושוב את אותה
התופעה, תמיד היינו זקוקים לאותו אחד, או לאותה אחת, שיהיו מוכנים לצעוד בראש,
לסכן את עצמם, על מנת לפתוח פתח לאחרים.
אברהם, שנכנס לכבשן האש. משה, שיצא מהארמון המפנק, ונלחם
במצרי שהכה איש עברי. נחשון בן עמינדב, שזינק למים הסוערים. יהושע, שצווה
"בחר לך אנשים – וצא" – צא מן הענן – "והילחם בעמלק". ועוד
רבים אחרים שפתחו לנו את הפתח.
אברהם אבינו כונה "אברהם העברי", מכיוון שהוא
היה מוכן לעמוד לבד, מעבר לנהר. מחוץ לחומות. כנגד כולם.
כך היתה גם הבחירה לקבל את התורה. הר סיני הוא ההר שבו
ירדה השנאה לעולם. הקנאה בעם ישראל. ההחלטה לקבל את התורה, ללא שאלות, היתה החלטה בלב
אחד להפוך לעם קדוש, עם מיוחד, עם שיקדיש את חייו למען שימור התורה,
וב"תמורה" יזכה בשנאת העולם. עד כמה עם מוכן להתמסר למשימתו, על מנת
לממשה? עד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת, על מנת למלא את ייעודו?
תשאלו את הגיבורים משיבת ציון. את החלוצים. את ההרוגים
והשרופים על ייחוד קדושת שמו.
על מנת למלא את ייעודו, עם ישראל צריך היה להיות כפי שהוא.
לא עם גדול, לא ריבוי של אנשים. אלא דווקא מעט. מעט ואיכותי. אילו היו רבים, כל
אחד היה זורק את האחריות אל כתפי השני. דווקא מכיוון שאנחנו מעטים, כל אחד יודע
שיש לו אחריות אישית לכך שנר התמיד ימשיך לבעור, בכל רחבי הגלובוס – אם לא בריתי
יומם ולילה...
עם הספר. לימוד התורה העניק לעם היהודי את השכל כמו גם את
הכוחות לשרוד בין שבעים זאבים במשך תקופה של אלפי שנים. הצלחנו לעשות זאת כנגד
עמים שקמו לכלותינו בכל דור ודור, ובידינו לא היה לא נשק, ולא כלי מלחמה, ולעתים
גם לא ממון, אלא רק חכמתנו, החכמה שקיבלנו ולמדנו מהתורה. לא לחינם כאשר הנאצים
ימ"ש הגיעו ללובלין, הדבר הראשון שהם עשו היה לשרוף את כל הספרים שבישיבה
ובכך בקשו למחוק את החכמה היהודית.
גם כיום מלמדים אותנו משמים שוב ושוב – אין לנו לסמוך רק על
עוצמתנו הצבאית. בגולה שרדנו ללא עוצמה צבאית. במלחמת השחרור ניצחנו למרות שהיינו
בנחיתות צבאית משמעותית. לאחר מלחמת ששת הימים לא למדנו את הלקח, ושילמנו את המחיר
במלחמת יום כיפור. ובשנים האחרונות, כל הכוח האדיר שלנו אינו מעניק תשובה ניצחת כנגד
טרור של עפיפונים וסכינים. אשרינו שיש לנו צבא וכוחות ביטחון מהמעולים בעולם, ישמרם
ה', אבל לא לשכוח מי נתן לנו את הכוח לעשות חיל.
התורה ניתנה לנו על ידי הבורא. ניתנה – מלשון מתנה. והנותן
– בעין יפה הוא נותן. אין עוד ספר כזה. וזה החג להוקיר אותו עד מאוד. חג שמח!
