‏הצגת רשומות עם תוויות מרגלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מרגלים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 11 ביולי 2010

הפסיכולוגיה של הפחד

שיתוף
השבוע מתחילים לקרוא את חומש דברים - הספר החמישי של חמישה חומשי תורה. ספר זה אהוב עלי במיוחד, מכיוון שהוא מהווה, למעשה את צוואתו של משה, החוזר על חלקים רבים בתורה (לכן הספר נקרא גם "משנה תורה"). דבריו של משה לבני ישראל מתחילים 36 יום לפני מותו, ומסתיימים ביום האחרון. בספר זה פסוקים מדהימים, שנכנסו לפנתיאון של ארון הספרים היהודי. את הפרשה הראשונה בספר דברים (שנקראת גם "פרשת דברים") משה מקדיש לאחד הסיפורים הטראומתיים ביותר בתולדות דור המדבר, והוא חטא המרגלים. משה מנתח את הסיפור מהצד שלו. עיון בסיפור זה מראה, לענ"ד, את הצד הפסיכולוגי של חטא המרגלים, ובו אבקש להתמקד בפוסט הזה.

ורק להזכיר את נושא העלילה בקצרה: בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ המובטחת. באמתחתם הבטחה אלוהית לקבל את ארץ ישראל. עם זאת, הם מבקשים לשלוח מרגלים לבדוק את הארץ. משה מאשר להם. המרגלים מטיילים בארץ 40 יום, וחוזרים עם פירות יפהפיים, עם זאת מפחידים את העם ואומרים שיש שם בני ענקים, וארץ אוכלת יושביה, וקשה ביותר יהיה לכבוש אותה. העם פוחד, בוכה, מסרב ללכת לארץ, ומעוניין להחליף את משה ולחזור למצרים. או אז הקב"ה מחליט להעניש את דור המדבר, להמיתו במדבר במשך 40 שנה, ורק הילדים שלהם יזכו להיכנס לארץ ישראל. אותו לילה של בכי היה ליל ט' באב, אותו נציין בשבוע הבא, ומאז יש מסורת שלילה זה של בכי הפך, לצערנו, לבכיה לדורות.


"אין לא יכול - יש לא רוצה"

עתה נראה כיצד משה מנתח את החטא הזה, מנקודת מבטו. אני הייתי מבקש להתחיל דווקא בסוף: (דברים א' פסוק כו): "ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי ה'". מסביר משה - היו לכם הרבה תירוצים, אולם האמת היא, שדור המדבר לא רצה להיכנס לארץ ישראל.

נשאלת השאלה, מדוע אנשים מכשילים את עצמם? מגיע הקב"ה בכבודו ובעצמו ומבטיח לבני ישראל לתת להם את ארץ ישראל. זוהי "הארץ המובטחת" - אין הבטחה בוודאות גדולה מזאת, אין מתנה יפה מזאת, ועדיין אומר להם משה: "ולא אביתם לעלות". מה קרה כאן?

הדברים האלה מתחברים לסוגיה פסיכולוגית ידועה והינה הפחד מהצלחה, ובמישור הרחב יותר - הפחדים שלנו. במלים אחרות, בני ישראל לא רצו להיכנס לארץ ישראל, למרות שהמהלך היה טוב להם, משום הפחד שלהם מהצלחה. ולמה זה קורה? למה קורה שלאדם מסוים יש כל הנתונים להצליח, אולם למרות זאת הוא לא מצליח? התשובה היא - עד כמה שהיא תהיה מפתיעה - מכיוון שהוא לא רוצה...

מסבירים הפסיכולוגים, כי האישיות של האדם נקבעת ברובה המוחלט בגילאים 5 - 7. בגילאים אלה נקבעת האישיות, התכונות המרכזיות, המניע לחיים, וגם - כן - הפחדים שמנהלים אותנו. דעות מסויימות שההורים "שותלים" בנו בגילאים אלה ילוו וינהלו אותנו כל ימי חיינו.

רוצים דוגמאות? בבקשה: אמרות כמו "אתה ילד רע"; או אתה לא יוצלח; או "תוותר", "למה לא קיבלת ציון גבוה יותר?" - נכנסות בראש שלנו ותמיד תהדהדנה בראש שלנו כאשר נגיע לצומת בה צריך לקבל החלטות. אמרות שגרמו לנו להיות מכורים לאהבה, למילה טובה, לחשש לאכזב את ההורים (ולאחר מכן אנשים אחרים), אמרות כמו: "צריך לעבוד קשה בשביל להתפרנס" וכדומה. אמרה שמנהלת את אמא שלי, למשל, שתחיה ותאריך ימים, הינה: "בכל שמחה כרוך גם עצב". היא מאמינה בזה, ועל כן "מחפשת" בכל שמחה את העצב, או התקלה שתקלקל ולו במעט, והרבה פעמים הדבר הופך להיות נבואה המגשימה את עצמה, ואז היא מהווה כביכול עוד הוכחה לתזה האמורה...

זו טעות קלאסית של מרבית ההורים, להשתמש באמרות כאלה ואחרות כלפי ילדיהם הרכים, מבלי שהם מודעים להשפעה העצומה שיש לה על חיי ילדיהם. אמנם, לעתים מדובר באמרה המכוונת למעשה חד פעמי, אולם הילדים עלולים לתפוס זאת כאיזושהי אקסיומה, במיוחד בגילאים אלה, בהם ההורים נחשבים אצלם כאוטוריטה בלתי ניתנת לערעור, וכל מילה של ההורים נצרבת להם בראש.

על כן, אני מאמין בכך שאם אדם לא מצליח, במובנים רבים הוא פשוט לא רוצה להצליח, תת-המודע מכוון אותו, באמצעות משפטים אלה שהפכו אצלו לדרך חיים, כי אין מצב להצלחה, ועל כן הוא לא באמת רוצה להצליח, והוא לא יגיע למטרה, ויישאר מתוסכל.

וכיצד הדברים מתקשרים לפרשה? גם בני ישראל עברו בדיוק אותו מצב - הם היו במצרים. שם לימדו אותם במשך מאות בשנים, כי הם לא יוצלחים, הם לא יכולים לשלוט, הם עם של עבדים. כאשר בן אדם מתוכנת לחשוב כך, אז אין מה לעשות, הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על עצמו כאדם חופשי. כך גם במקרה שלנו, למרות שהסיכויים הם של 100% (הקב"ה הרי הבטיח להם...) גם אז זה לא שהם לא יכולים - הרי סיכויי ההצלחה מובטחים - ההתניה הזאת, שמהדהדת בראש, שהם ייכשלו כעם שולט בארץ ישראל, פשוט מנהלת אותם לוותר, ולהכשיל את עצמם. וזה בדיוק מה שאומר משה - אתם לא רציתם, זו הסיבה היחידה, זה לא בני הענק, זה לא ארץ אוכלת יושביה, אתם הכשלתם את עצמכם.


ועכשיו - לסיפור כפי שמשה מספר אותו

בואו נראה את ההתנהלות, כפי שמשה מספר אותה:

א. משה פותח את הספר ברמזים על חטאי ישראל במדבר. לאחר מכן הוא אומר את הפסוק הבא: "אחד עשר יום מחורב ( הוא הר סיני - בו קבלו את התורה), דרך הר שעיר, עד קדש ברנע". ומסביר על כך רש"י: "ראו מה גרמתם!! אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף היא מהלך 11 יום, ואתם הלכתם אותה ב-3 ימים" דהיינו כל הדרך קורים אתכם נסים, הכל סיימנו, ומה עוד נשאר? רק להיכנס לארץ - זהו, אין מכשולים - יש לכם את המתנה - קחו אותה. אז מה קרה? מה השתבש? - זו הפתיחה לסיפור.

ב. משה חוזר על הבטחתו של הקב"ה וכיצד הוא ממריץ את בני ישראל: "רב לכם שבת בהר הזה... ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ, אשר נשבעתי לאבותיכם...". משה מספר כיצד בני ישראל התרבו עד שקשה היה להשתלט עליהם, ומיד הוא מברך אותם שהקב"ה יוסיף עליהם אלף פעמים. מחמת שהיה קשה להשתלט על כולם, הוא בחר לו שרי אלפים, ושרי עשרות, וכו', וכן נציגים בכירים לכל שבט ושבט. נציגים אלה היו צדיקים, אנשי אמת שניתן היה לסמוך עליהם. שופטים אלה הוזהרו לומר דברי אמת, לשפוט אמת, להיות אנשים ישרים, ולא לחשוש מפני אף אחד. הם אלה שאמורים היו לסייע למשה, הם אלה שהיו המרגלים!

ג. משה מספר כיצד הוא הכניס מוטיבציה בעם, לאחר דברי הקב"ה: "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דיבר ה'... אל תירא ואל תחת". לכאורה, במעמד זה, ערב הכניסה לארץ, לאחר הבטחה של הקב"ה, ומוטיבציה כזאת של משה, הם היו אמורים להיות ממש תאבים להיכנס כבר לארץ.

ד. אבל אז קורה משהו אחר - שימו לב איך הפחדים מנהלים אותם: למרות שמשה מחלק את בני ישראל כאמור לשופטים וכו', כולם מתקרבים אליו בערבוביה, ואומרים לו - משה, מה הלחץ? בא נשלח מרגלים שיבדקו את הארץ כיצד לכבוש אותה בצורה הטובה ביותר. משה לא אהב את זה, וגם לא הקב"ה - מכיוון שזו לא היתה בקשה לגיטימית כיצד לכבוש את הארץ, זה היה תרגיל השהיה. כך עובדת גם הפסיכולוגיה אצלנו - דברים שאנו לא בטוחים בהם, אנו דוחים, ומחפשים מגרעות, שיצדיקו מדוע איננו מנצלים את ההזדמנות... ומשה מסביר, מדוע הוא הסכים: הוא הבין שיש כאן פחד, שיש כאן התנהגות לא ראויה, אולם הוא חשב, מצידו, שאם הוא יסרב לשלוח מרגלים, העם יתנגד, ויאמר שמשה חושש, ויש דברים בגו. ועל כן משה רצה להראות להם שהוא לא חושש מכלום - "אתם רוצים לשלוח מרגלים? בבקשה! אין לי מה להסתיר! חופשי, תבדקו מה שאתם רוצים".

מודה משה בדיעבד - זו היתה טעות! שכן, אם הכוונה היא להיכנס לארץ ולכבוש אותה, הבקשה לגיטימית, אולם אם הבקשה נועדה רק ליצור תרגיל השהיה, על מנת שניתן יהיה לנצל את הזמן והמסע כדי למצוא פגמים נוספים, על מנת להכשיל את הכניסה לארץ, אזי הוא רק יתן נשק למהססים. על כן הוא מודה בטעותו - אסור היה לו לאפשר את המרגלים, למרות שכוונתו היתה טובה. הרי שכאשר מדובר בתירוץ בלבד, משה היה צריך להתנהג דווקא הפוך - היה צריך לומר להם, חבר'ה - אם אתם רוצים להיכנס לארץ, אתם לא צריכים מרגלים! לא תמיד התשובה למי שחושש, היא לתת ולתת, אלא להיפך. הוא היה צריך לנצל את המומנטום ופשוט להכניס אותם.

ה. משה מתאר כיצד הם סורקים את הארץ וחוזרים לאחר 40 יום ומביאים פירות מקסימים מהארץ ואז משה אומר את הדברים הבאים: "ויקחו בידם מפרי הארץ, ויורידו אלינו, וישיבו אותנו דבר, ויאמרו 'טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו. ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי ה', ותרגנו באהליכם....". בכל הכבוד, דברי משה אינם ברורים, הרי זה לא מה שקרה - הרי המרגלים חזרו ואמרו שהארץ איננה טובה, והוציאו את דיבתה. אז כיצד אומר משה שהמרגלים אמרו שהארץ טובה? מסביר על כך רש"י: מי אמר שהארץ טובה? יהושע בן נון וכלב בן יפונה. נכון - אבל היו עוד 10 מרגלים? התשובה היא, אומר משה, בדיוק מה שאמרנו קודם לכן - המרגלים היו רק תירוץ! המרגלים רק נתנו לכם כיסוי. וכי למה לא האמנתם ל-2 מרגלים אחרים - יהושע וכלב? יחד עם דבריו של הקב"ה? מדוע בחרתם להיתפס דווקא לדברי האחרים? מכיוון שאתם לא רציתם לעלות!!!! אל תאשימו את המרגלים; אל תאשימו נסיבות חיצוניות - הכל היה תלוי בכם! אילו באמת רציתם, 10 המרגלים לא היו משפיעים עליכם! אמת, המרגלים נענשו קשות, מכיוון שהם סיפקו את העילה, אולם אלמלא הדברים היו כבר נטועים בליבות האנשים, הם לא היו מקשיבים למרגלים. לכן גם נענשו כל בני ישראל, ולא רק המרגלים.

כך גם בחיים - אם רוצים למצוא סיבות למה זה לא יצליח, תמיד נוכל למצוא. השאלה היא האם אנחנו רוצים... אם אנחנו רוצים, אנחנו נוכל למצוא גם את הנקודות הטובות ולהתחבר אליהן.
ו. וממשיך משה: אתם לא רציתם, אתם הקהלתם קהילות באוהלים שלכם, והתחלתם לנפח ולהוציא דיבה, אמרתם שהקב"ה שונא אתכם, ולכן מנסה להכשיל אתכם ולהכניס אתכם לארץ על מנת להרוג אתכם - אכן זו דרכו של מי שהפחד מנהל אותו, הוא מאשים אחרים בכאביו, הוא מנפח את הנסיבות על מנת שיהיה לו תירוץ שישקיט את מצפונו. הם מאשימים את הקב"ה, הם מנפחים את דברי המרגלים "יש בארץ ישראל ערים בצורות עד השמים" - דברים שהמרגלים לא אמרו, ולבסוף האשימו את המרגלים שהם המסו להם את הלב...

ז. משה מזכיר, כיצד התחנן לעם ישראל, אל תחששו! זה הכל פחד מהבלתי נודע, אולם תנסו רגע לראות אחורה! תראו מה הקב"ה עשה לכם עד היום, גם בלי שהבטיח לכם - הוא קיים גם בלי להבטיח. ודווקא בדבר הזה, שהקב"ה מבטיח ונשבע לכם - דווקא בדבר הזה אתם לא מאמינים לו?? אין לכם מה לחשוש, הקב"ה יילחם לכם, כמו שהוא לקח אתכם על כפיו עד עתה, ונלחם במצרים, ככה הוא יעשה לעמים המצויים בארץ ישראל, אל תדאגו, אתם רק צריכים לרצות....

ח. ולבסוף, משה מסביר את העונש שקבלו בני ישראל - היה זה עונש של רחמים (כך מסביר רש"י). הקב"ה יכול היה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אולם ברגע שהשכל/תת-המודע שלהם מתוכנת להיכשל, זה לא יעזור, אפילו אם ייכנסו לארץ, הם יפסידו במלחמה. אפילו אם הקב"ה יילחם עבורם, אז הם לא יצליחו לייצב את שלטונם. אם אדם לא מאמין בעצמו, בכוחותיו, גם הקב"ה לא יכול לעזור לו... רק אלה שבאמת האמינו בעצמם - יהושע וכלב - הם אלה שייכנסו. ונותרו 40 שנה לגדל דור חדש, שלא היה מתוכנת להיות עבדים למצרים, הם אלה שיוכלו להיכנס. ולכן הקב"ה אמר למשה, חזרו למדבר.

ט. ואז מתאר משה שוב פעולה קלאסית של אדם שמבין שהוא הפסיד - בתחילה האדם החושש פוסח על שני הסעיפים, "מה יהיה, אני חושש, וכו'" ואז עושה הקב"ה מה שהיה צריך משה לעשות קודם - הוא אומר להם, חבר'ה, הפסדתם, תחזרו למדבר. ואז פתאום הם מבינים שהפסידו את הזדמנות חייהם - והם פתאום כן רוצים להיכנס. אז למה הקב"ה לא מכניס אותם? שוב יש כאן שיעור בפסיכולוגיה של הפחד. בני ישראל לא נרפאו, לפתע פתאום, רק מכך שהקב"ה אמר להם לחזור. כאן יצא לאור העבד, המרצה, הילד הטוב, שלא יכל לסבול את זה שהקב"ה כועס עליהם, ועל מנת לרצות את הקב"ה הם כביכול כן רוצים לעלות לארץ ישראל. לא מכיוון שהם מאמינים בכוחם, לא מכיוון שהם התגברו על הפחד, אלא בשל תסביך אחר, תסביך הריצוי (שאף הוא תסביך של עבדים). לכן הקב"ה הזהיר אותם לא לעלות - הוא לא איתם, הם לא עברו את השינוי הפסיכולוגי המקנה להם את הבשלות להתמודד עם אתגרי הארץ.

ומה אנו למדים מכך להיום?

האם קרה לכם דבר כזה? שאתם לא מבינים מדוע אתם לא מצליחים, למרות שיש לכם כל הכלים והכישרון להצליח? האם קרה לכם שיש לכם אמונות פנימיות, או קולות פנימיים שמשכנעים אתכם מדוע אתם לא מסוגלים להצליח? שעכשיו עוד לא הזמן? שאני צריך לחכות, אני לא בשל? וכו' - למרות שכולם אומרים לכם שאתם כבר מזמן בשלים? אם כן, היזכרו בסיפור המרגלים! הפתרון הוא לא להגביר את הוודאות החיצונית. הפתרון הוא אחר לגמרי - לזהות את הקול הפנימי הזה שמנהל אתכם. את אותה האמונה התפלה, שמנהלת אתכם מאז שאתם קטנים. להבין כיצד בעבר ובהווה היא הכשילה אתכם. לקבל אותה, להיות מודעים לה, ובכל שלוות הנפש לומר לה - אני מבין שאת לא רלבנטית יותר, להתראות!

זה מה שהיו צריכים לעשות בני ישראל. ולמען האמת, הגישה הזאת, הגלותית, של להתרפס בפני עמים אחרים, לא עזבה אותנו עד היום, אולם אין אנו עוסקים בקולקטיב, אלא בהעצמה של כל אחד ואחד.

זו לא עבודה קלה - קשה מאוד לשנות דפוסי מחשבה של עשרות שנים, קשה בכלל לזהות אותם, להבין כיצד הם מנהלים אותנו, וקשה להשתחרר מהם. אולם אם נבין את הדינמיקה שלהם, ונהיה מספיק אמיצים לעשות את הצעד בכיוון הנכון, נוכל להצליח!

יום שלישי, 1 ביוני 2010

על הייאוש והמלחמה בו

שיתוף

*** מאמר זה נבחר למאמר מומלץ של אתר מאמרים, בתאריך 6.6.2010 ***


אני יודע איך זה לפקפק בעצמך בכל החלטה.
אבל הבנתי, שאם אעצור ואפקפק בכל החלטה שאני עושה, לא אגיע לשום מקום.
כל שנוכל לעשות הוא לבחור את הבחירות הטובות ביותר שאנו יכולים,
ולהמשיך לצעוד קדימה, צעד אחר צעד"
(אגדת המחפש, עונה 2 פרק 17)



השבוע אנו קוראים את פרשת "שלח" ובה אחד הסיפורים הטראומתיים ביותר בעידן התנ"ך: פרשת המרגלים. בסיפור זה המון תובנות (בעיית הנהנתנות, בעיות אמון של מנהיגים, לשון הרע ועוד), אני מבקש להתמקד בתובנת הייאוש, הרלבנטיות במיוחד לימינו.

חז"ל מספרים לנו, כי במצרים, הגיעו בני ישראל ל-49 שערי טומאה (התנהגויות, תכונות וטבעים שליליים), ואילו היו מגיעים לשער ה-50, הם לא היו יכולים לצאת ממצרים. ומאז קיימות התלבטויות רבות מהו אותו שער ה-50. מהו אותו פגם, שאילו היו נדבקים בו, לא ניתן היה להציל אותם, ועל כן הוכרחו בני ישראל לברוח ממצרים עד כדי כך שלא הספיק אפילו הבצק להחמיץ.

ידועה תשובתו של רבי נחמן מברסלב על כך, ששער ה-50 הוא שער הייאוש. כשאדם נופל לידי זרועות הייאוש, הוא גמור.

במקום אחר מסביר תלמידו, רבי נתן מברסלב, כי היצר הרע תוקף את האדם בשני נסיונות: הניסיון הראשון הוא להיכשל בעבירה מסוימת. בואו נאמר, למשל, אמירת דבר שקר. הניסיון השני – שלדבריו הוא יותר קשה מהראשון – מתחיל מיד לאחר שהדברים נאמרו. כאשר האדם מצטער על מה שעשה, ומחליט שיותר לא ינהג כך, ומעתה יקפיד על האמת, מגיע שוב היצר הרע ואומר לו – "על מי אתה עובד? הרי אתה לא מסוגל להפסיק לשקר! נולדת שקרן וכך תישאר". אם האדם יישמע לעצת היצר הרע, לא רק שהוא ימשיך לשקר, אלא שהוא כבר ייכנע מלנסות ולהשתפר.

אם מטרתו של הניסיון הראשון הינה לגרום לאדם לעבור עבירה, הרי מטרתו של הניסיון השני הינה לייאש את האדם כי הוא מסוגל לשנות את עצמו ולהשתפר. במלים אחרות – הניסיון הראשון גורם להיכשל בעבירה אחת. הניסיון השני, יגרום לאדם להיכשל מכאן ועד מותו.

מסביר רבי נחמן מברסלב, כי הדור האחרון יתמודד עם שאלה זו, של הייאוש. אם בעבר הניסיונות העיקריים היו בעבודת אלילים, סחר עבדים, וכדומה, גם כיום יש נסיונות מרים, אולם הניסיון המר ביותר הוא הייאוש.

ונעבור לימינו.

יש סימנים רבים לכך שהייאוש גובר. קיימת עליה מתמדת בפונים לשירותי בריאות הנפש, בהתפרצויות של מחלות נפש, בדיכאון ובטיפול בו. בנוסף, יש עליה רבה ברמות המתח והסטרס על כל אחד ואחת מאיתנו.

אולם יש עוד שני גורמים שמובילים לכך שאנשים פשוט מתייאשים מהר ולא מתמידים בעיסוקים בעלי פוטנציאל –

הגורם הראשון הוא המהירות: המהירות הפכה להיות דרישה מובנית בחיים שלנו. הצורך במהירות ובתוצאות מהירות וטובות, גורם לייאוש, כאשר אנו סבורים שאיננו עומדים בקצב. הלחץ לתוצאות טובות מונע מאיתנו לראות את הטוב של מה שהישגנו עד כה. הצורך במהירות גורם לנו להפסיק תהליכים באמצע ולא לממש אותם, על מנת שנספיק להתחיל תהליך אחר, וחוזר חלילה. מה שאיננו יודעים, שמה שאנו רואים בפרסומות או באמצעי התקשורת כהצלחות מטאוריות, או כאנשים שהצליחו במהירות, הינן גם איזוטריות (רוב האנשים אינם מצליחים כך) וגם מעוותות (וזאת מכל מיני בחינות: גם עיוות שנוצר כתוצאה מעריכה של הסיפור והעובדות באמצעי התקשורת, וגם מכיוון שבמקרים רבים רואים רק את העליה, אולם לא את הירידה שבאה לאחר מכן).

הגורם השני הוא המבחר: אנו חיים בעולם של שפע. וככזה, הוא מציע לנו מבחר עצום. הבעיה הינה שככל שהמבחר גדול יותר, ההתלבטויות גדולות יותר. ושוב נכנס הייאוש – כבר בחרנו דבר אחד, ואולי כגודל הציפיות גודל האכזבה, והספק מכרסם, אולי היה טוב יותר לבחור בדרך אחרת? לעתים הדבר גורר סתם חוסר שביעות רצון, ולעתים גורם לנו לשנות כיוון שוב ושוב ושוב, עד שאנו נותרים בלי כלום. דוגמה קלאסית הינה עניין של רווקים ורווקות. כיום, גם גיל הנישואים עלה, יש הרבה יותר מבחר, וגם הנגישות למבחר זה הרבה יותר גדולה. וכך יוצא שרוצים לראות את כולם לפני שמחליטים – לא מספיקים להכיר באמת, ועוברים מאחד לשני, ועד שבוחרים מישהו, מיד מתחרטים... ואז – או שמנסים שוב, או שנשארים בלית ברירה עם הבחירה, אולם תוך ייסורים עצמיים האם באמת לא יכולתי להשיג משהו טוב יותר... וזה נכון לגבי רכישת אוטו, קניית דירה, בגד, ועוד.

לא בכדי אמרו חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו. מכיוון שמי שלא שמח בחלקו, נחשב כעני, לא משנה כמה עושר יש לו, אולם מי ששמח עם הקצת שיש לו, ושלם איתו, נחשב כעשיר.

עתה נחזור למרגלים: מה היה חטאם שגרם לעונש כזה, להמשיך להסתובב במדבר 40 שנה? החטא הוא הייאוש. הדבר התחיל בתהליך: בתחילה, יצאו ממצרים, הרגשת אופוריה. כבר על הים חלק התחילו להתייאש ורצו להיכנע למצרים. עם זאת המשיכו לראות נסים גדולים ועל כן ההתנגדות לא היתה קשה. אולם לאחר שקיבלו את התורה והתחילו לחיות חיים רגילים, הם מתחילים להתלונן. תלונה הינה אות על ייאוש מתקרב. לא טוב לנו. לאחר מכן הם רוצים לאכול בשר, כאילו מה שחסר להם על מנת להיות מאושרים, הוא הבשר. ולבסוף, הם נוטשים את הדרך בה החלו, ורוצים לחזור למצרים, לעבדות.

הייאוש הוא אפוא שקר גדול מאוד. הרי במצרים לא היה להם טוב יותר מאשר במדבר. אלא שכאשר האדם נופל לזרועות הייאוש, הוא מדמיין לעצמו דברים...

התורה מספרת לנו אפוא, כי בני ישראל הגיעו בסופו של דבר לשער ה-50, אולם לפחות עשו כן כאשר היו במדבר. שאילו היו במצרים, גם "אנחנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים" (ואכן חז"ל מספרים שמרבית עם ישראל כן נשאר במצרים ורק חמישית יצאה משם) ואילו כאשר יצאו למדבר, רק המבוגרים, שנפלו לייאוש, נותרו במדבר, ואילו הילדים, שנולדו לעידן חדש, נשארו בחיים ונכנסו לארץ. עתה אנו מבינים מדוע היה צורך להוציא את בני ישראל כל כך מהר, לא בשבילם כמו בשביל הילדים.

כיצד נלחמים בייאוש?

במקומות שונים רבי נחמן מברסלב נותן לנו שני כלים עיקריים. לענ"ד אחד הכלים הוא פיזי-טקטי, והשני הוא נפשי.

הכלי הראשון הוא התמדה. לאחר שהתלבטתם והחלטתם על משהו, לא מסתכלים אחורה. לכל הפחות נותנים להחלטה שלנו צ'אנס, מאה ימי חסד, ללא תהיות, ללא התלבטויות, ללא מחשבות אחרות, וללא פזילה למסלול אחר. חושבים רק על דבר אחד, איך אני מצליח ושמח עם מה שבחרתי.

הכלי השני הוא השמחה: עלינו למלא את עצמנו בשמחה ואושר. מחקרים עדכניים מראים, כי השמחה אינה תלויה במצב הבריאות או העושר שלנו. כל אדם יכול להיות שמח. לגבי השאלה איך להיות שמחים – זה כבר במאמר אחר...