משיכה

אנו מכירים את המילה משכן, בעיקר כמקום מגורים. ורבי נחמן מברסלב אומר כי משכן גם מלשון משיכה, וזאת מכיוון שהקרבן הראשון שעם ישראל נדרש להביא, כעם, הוא קרבן הפסח, עליו נאמר: "משכו וקחו לכם...".ואכן, המשכן הוא מקור של משיכה לעם ישראל, אליו מגיעים אנשים מקצוות שונים, מתערבבים ומתאחדים. וזה הרי למעשה אחד מתפקידיו של בית הכנסת כיום.

לעתים אנו זוכים לראות התגשמות של חזון כזה בצורה יפהפיה וכך זכיתי אתמול, באזכרה של דודי ז"ל. ישבנו שם, מסביב לשולחן, ממתינים לתפילת מנחה, אני ושני דודים הנושקים לגבורות, אחד מלמעלה ואחד מלמטה. שמעתי סיפורים מרתקים על מלחמת השחרור והחיים שהיו כאן, ממש עידן אחר.

וממש לפני תחילת התפילה נכנס יהודי מבוגר, חבוש בכובע קסקט, והתיישב לידינו. בתום התפילה הוא שאל אותנו – "מה יש כאן היום?" והשבנו לו. הוא סיפר לנו שהוא עבר כאן באיזור ועמד מישהו בחוץ וביקש ממנו להיכנס לתפילת מנחה, והוא נכנס.

כאשר אחד הדודים שלי שמע את קולו, הוא שאל אותו מאין המבטא הזה, והשיב היהודי שהוריו עלו לארץ מבולגריה. ואז אמר לו הדוד – "נכון שאתה למדת בשנות החמישים בבית הספר המקצועי בתל אביב?" השיב לו היהודי בפליאה: "נכון, כיצד אתה יודע?" והשיב לו הדוד: "אני יודע כי למדנו יחד!"

"ואיך אתה זוכר אותי?" שאל האורח, "בזכות המבטא שלך. ואני גם אזכיר לך ש..." וישב וסיפר לו הדוד עניינים שהוא זוכר מאז הקשורים לשניהם.

כמובן שהשמחה וההתרגשות היתה עצומה. אתם מבינים, למעלה משישים שנה, קרוב לשישים וחמש שנה שהם לא ראו אחד את השני, והינה שני אנשים הזדמנו "במקרה" לבית כנסת שאינם מתפללים בו כלל, ונפגשים. על זה דיבר רבי נחמן, כאשר אמר שמשכן פירושו משיכה. 

האהבה שלי והאהבה שלו

"אמרת,

שהחיוך,

שלו מביא לך את האביב 

ואם את בצרה,

 אז הוא תמיד מקשיב 

ולמה רק איתי יוצא לריב 

כי הוא אחד כזה,

 שזבוב לא יעליב 

והוא אוהב אותך, 

אמרתי: "למה לא?" 

אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו." 

מילים: יהונתן גפן

לחן: יצחק קלפטר

בשיר החביב והידוע הזה, יש אימרה החוזרת על עצמה ומאוד מצאה חן בעיני. אימרה זו מתייחסת להשוואות. 

למה אתה לא ילד טוב כמו האח שלך? למה את לא הבאת ציון כל כך יפה כמו האחות שלך? למה אתה לא מתייחס אלי יפה כמו שמשה מתייחס לאשתו? למה את לא מבשלת לי את המרק כל כך טעים כמו אימא שלי?

השוואות, רבותיי. השוואות. 

יש להן נטיה לגמד. כאשר משווים, מישהו יוצא יותר, ומישהו פחות. השוואה כזאת היא דבר רע. 

גם לא תמיד היא נכונה. שהרי יתכן והילד הטוב במקרה אחד, הוא ילד רע במקרה אחר. יתכן ועתה האחות הביאה ציון יפה בחשבון, אולם באנגלית הביאה ציון פחות יפה, וכן הלאה. 

אבל בשיר הזה, של גפן, הוא לא מתווכח עם האישה, הוא פשוט אומר, אני מכבד את זה שהוא אוהב אותך. אבל לו יש אהבה מסוג אחד, ולי יש אהבה מסוג אחר. כמו שאני מכבד את האהבה שלו, תבדקי אצלי האם אני אוהב. שהרי הייתי יכול להשיב בקלות - נכון, הוא לא יריב איתך. אולם האם הוא יתייחס אלייך יפה כמוני? הוא תמיד מקשיב לך, אולם האם הוא יסכן את חייו על מנת להוציא אותך מהצרה? וכן הלאה. 

אחת מהדוגמאות היפות לכך הינה הסיפור של החכם והתם. התם היה רצען. והעבודה שלו לא היתה מי יודע מה. וגם המחיר שהיה גובה היה נמוך. ואישתו תמיד ניסתה להשוות אותו לאחרים. אולם הוא סרב להיכנס למלכודת הזאת. וכך מספר רבי נחמן מברסלב:

"והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה.

והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי).

השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחש בכמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך. לאפקיס (המילוי שבין העורות ) בכך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים , ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד."

וזה דבר גדול - לא להשוות את עצמנו לאחרים. שהרי השוואה כזאת, או שמנמיכה אותנו, או שמנמיכה את האחר. ופרט ללשון הרע שיש בכך, איזו תועלת יש בכך? העיקר שהוא אוהב. גם אם האהבה שלו באה לידי ביטוי בצורה אחרת. 

העיקרון הזה מופיע בכל נושא הקורבנות בספר ויקרא. 

רואים אנו שחלק מהקרבנות, הינם בהתאם ליכולת הכלכלית של מי שמביא אותם. לכאורה, היינו אומרים, שהקרבן הגדול, למשל של פר, יהיה יותר מכובד ונחשב, מאשר מי שהביא מתנה קטנה יותר, כמו יונה או כמה ביסקוויטים. אולם התורה לא אומרת זאת. להיפך. במסגרת זאת קובעים חז"ל את אחד העקרונות החשובים ביותר שלהם.

לאחר שהתורה דברה על הקרבנות הגדולים, היא עוברת לקרבן מן העוף. בפסוק י"ז (ויקרא א) מציינת התורה כי גם קרבן זה הוא "ריח ניחוח" (קרי - מרוצה ומקובל לפני הקב"ה). ומסביר רש"י בשם המדרש: "נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים:"

או במלים אחרות - העובדה שהבאתי עוף והוא מביא פר, אינה אומרת שאני אוהב פחות! זאת האהבה שלו, וזאת האהבה שלי. אני מתאמץ לא פחות ממנו, כאשר אני מביא עוף. אז אל תשווה אותי למה שהוא הביא, אלא תשווה האם אני אוהב. וזה העיקר, אם אני אוהב, זה החשוב ביותר. 

ובמלים אחרות - הכבוד שנותנים לך בשמיים הוא לפי ההשתדלות שלך (האהבה) ולא לפי התוצאות. אז אם אתה אוהב, אל תתבייש באהבה שלך. העיקר שזאת אהבה. 

פסח הוא חג האהבה. יותר מט"ו באב. פסח הוא החג בו בני ישראל יצאו ממצרים והלכו בעיניים עצומות למדבר אחרי הקב"ה. לפני היציאה ממצרים באו מלאכי השרת ואמרו לקב"ה – אלו ואלו עובדי עבודה זרה. אז למה אתה מעדיף את בני ישראל? במלים אחרות – המלאכים עשו השוואה. הקב"ה אמר להם: “האהבה שלהם, היא לא האהבה שלהם"... ומאז הכל היסטוריה

"חייבים" לחשוב חיובי

עץ הדעת.. והנחש המסמל את המחשבות השליליות האופפות אותנו

צריך להיות בשמחה תמיד, ולחשוב חיובי. אולם רובנו חושבים רק "חצי חיובי" ולא ממש חושבים חיובי. לחשוב חיובי הכוונה - לא רק לחשוב על המצב הטוב, אלא גם לתאר אותו באופן חיובי, פעיל, להבדיל מתיאור שלילי או סביל. 

הרבה אנשים מתארים את המצב אליו הם רוצים להגיע, בצורה שלילית, כבריחה ממה שהם נמצאים בו היום. והדבר גורם להמשיך עליהם בדיוק את המצב שהם רוצים לברוח ממנו. מכיוון שהכלל הוא - שאתה נמצא, איפה שהמחשבות שלך נמצאות. 

את הדבר הזה למדנו כבר מסיפור אדם הראשון: בגן העדן היו המון המון עצים. הקב"ה בא לאדם ואומר לו - אתה יכול לאכול מכל העצים שבגן - אבל רק מהעץ הזה אתה לא יכול לאכול. וכך גם אמר לאישה. ואז מה קרה? במקום שהאישה תתמקד במה שהיא כן יכולה לאכול, היא התמקדה במה שאסור, או במה שהיא לא יכולה לאכול, ומה קרה בסוף? היא אכלה מהעץ היחיד שהיה אסור לה לאכול ממנו....

ונשאלת השאלה, מדוע הקב"ה בכלל אמר להם לא לאכול מהעץ הזה, אילו הוא רצה שהם לא יאכלו? הרי יכול היה כלל לא לברוא את העץ הזה. ויותר מזה, אילו לא אמר להם שאסור לאכול מהעץ, רוב הסיכויים שכלל לא היו חושבים עליו, מגיעים אליו ואוכלים ממנו? אלא שזה בדיוק העניין! ללמד אותנו כוחה של חשיבה חיובית. 

משום כך חשוב מאוד לדעת לנסח לעצמנו מה אנחנו רוצים, מהי התוצאה הטובה אליה אנו רוצים להגיע. 

למשל:

אדם הסובל מעודף משקל והגיע למסקנה שהוא ממש חייב לרזות. כיצד הוא מנסח את מחשבותיו? בדרך כלל, כעניין של בריחה: אני חייב להוריד במשקל; או אני חייב להפסיק לאכול; או אני חייב להפסיק להתפתות למתוקים; וכדומה. ומה קורה? כל היום הוא חושב על המקום ממנו הוא בורח, או על המתוקים וכדומה. והתוצאה - הוא גורם לעצמו להישאר באותו המקום, ולפעמים אף יותר מכך. הוא גורם לעצמו מוטיווציה לאכול יותר מתוקים. 

אז מה יעשה? יחשוב חיובי! יצייר בעיניו את התוצאה המקווה - למשל: אני רוצה להגיע למשקל של 80 ק"ג. אני רוצה להיראות כך וכך. ולמקד את עצמו בתוצאה החיובית בעיניו. אח"כ ישאל את עצמו "מהם האמצעים שיש בידי על מנת להגיע למקום הזה?" וכך הוא יוביל את עצמו למקום בו הוא רוצה להיות, ויצליח לברוח בקלות מהמקום בו הוא היה.

דוגמה שניה:

אדם מגיע לעבודה והוא חושש שהבוס שלו יצעק עליו. הוא ממש לא מעוניין בכך. כיצד ינסח את מחשבותיו, בקשותיו? שלא יקווה, כי "הלוואי והבוס לא יצעק עלי היום / או: הלוואי והוא יפסיק לצעוק עלי / או: הלוואי ובעלי לא ידבר אלי בביקורתיות היום - - - וכו', אלא החשיבה צריכה להיות אקטיבית, חיובית: אני מקווה שהבוס ידבר אלי יפה היום; אני מקווה שבעלי יגיע הביתה בשמחה וישתף אותי בדברים טובים, וכו'. 

ולמעוניינים להעמיק אני מביא בפניכם קטע שכתב רבי נחמן מברסלב, שמתאים גם לנו: 

דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, .... וְזֶהוּ "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע", ... עַל יְדֵי זֶה "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". 

ולצורך העניין - אם אני נמצא במקום שאינו טוב עבורי, ואני מרגיש בו לא טוב, ואני רוצה לברוח ממנו, אני חייב לחפש את הטוב, לחשוב את החיובי, ועל ידי החשיבה החיובית, קרי לאן אני רוצה להגיע, ומהם האמצעים שיש בידי להגיע לשם [הטוב שיש בי, שבאמצעותו אני אוכל לצעוד למקום הזה], על ידי זה אני מצליח להתרומם מהמקום הלא טוב, ולזוז לכיוון הטוב, ופתאום אסתכל אחורה ואראה שאני מזמן עזבתי את המקום הלא טוב - והתקדמתי לכיוון הטוב. 

בהצלחה לכולנו!

"וחטאתי נגדי תמיד"

האם נכון או לא נכון להזכיר לאדם את חטאי העבר שלו, על מנת להזהיר אותו ולהעמיד אותו על המשמר?

למשל: ילד נתפס במעשה גניבה, או שקר. הילד התחרט וחזר בו, ומשתדל מאוד להימנע מכל דבר שקר או גניבה. האם נכון שהוריו, הרואים שהוא מתקרב שוב לאותן נסיבות שגרמו לו את המעשה ההוא – יזכירו לו את חטא העבר שלו, על מנת להזהיר אותו?

בראש ובראשונה, חשוב להבהיר, שאלתי אינה מתייחסת למקום בו ההורים סתם רוצים לייסר את בנם ולהטיח בו את חטאיו ממקום של רצון לפגוע בו וכשחרור יצר של נקם [שמצוי, למשל, במקום של בגידות, כאשר שם אזכור חטאי העבר משמש כנשק על מנת לנגח את הצד השני, להרגיז ולייסר אותו, ממקום של נקמה, העלול להביא לליבוי השנאה והריחוק]. שאלה זו מתייחסת למצבים שבהם אזכור חטאי העבר נועד למטרות טובות, על מנת שהילד לא יתדרדר שוב.

ובכן, גם במצבים כאלה, הדבר מסוכן ביותר. בראש ובראשונה, ישנם מצבים בהם הילד כלל אינו מכיר ואינו מודה בכך שחטא. או שהוא מכחיש שכלל הוא גנב [אבל הוריו משוכנעים שכך היה], או שהוא – כמו במקרים רבים אחרים – מודה בעצם העובדה שלקח, אולם בצד ההודאה הוא מעמיד צידוק נגדי [אתם לא נותנים לי; לכל הילדים יש ואני מתבייש וכו'], ועל כן אינו מרגיש אשמה בגין המעשה, עם זאת, הוא אינו נלחם להוציא את צדקתו לאור, ואף ייזהר שלא להגיע למצב הקודם בו היה נתון. עתה, אם יבואו ההורים ויזכירו את העניין לילד, לא רק שזה לא יעשה לו טוב, אלא יעורר בקרבו התנגדות עזה ורצון לעבור את העבירה במזיד, בסגנון: "אם כבר אתם חושדים בי במשהו שלא עשיתי, אז אולי כדאי שאני באמת אעשה אותו". במיוחד נכון הדבר אם אותם הורים, שהילד סבור כי הם אחראים יחד איתו למעשה, הם שמוכיחים אותו ומזכירים לו את חטאיו.

גם במקרים בהם האדם קיבל אחריות מלאה על מעשיו, והוא מתחרט חרטה גמורה, ומשתדל לתקן את מעשיו, אזכור חטאיו הישנים, אפילו אם נעשה במטרה טובה, מסוכן ביותר, וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה, וכפי שרבי נחמן מברסלב אומר: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים גם לתקן" – האדם החוזר בתשובה קודם כל צריך לחיות עם עצמו, עם העבירה שעבר, קודם כל צריך לסלוח לעצמו ולהאמין שהוא יכול לפתוח דף חדש ולא ליפול שוב. לכן חשוב לו מאוד שהחטא שלו יימחק מהתודעה. וכאשר מזכירים לו את החטא שלו, למעשה אומרים לו: "לא הצלחת. החטא עדיין קיים. הדרך שלך עדיין ארוכה". ומצב זה עלול להפיל כל אדם, שייכנס וייאוש ויאמר, אם ככה, אין לי סיכוי לתקן את עצמי, למה להילחם, עדיף כבר לחטוא, הרי ממילא צדיק אני לא אהיה.

חישבו על אסיר משוחרר שהחליט לפתוח דף חדש. אולם אף אחד לא רוצה לקבל אותו לעבודה. חוששים להתקרב אליו. הדבר מפעיל עליו לחץ. הוא צריך לעבוד, להתפרנס. הוא מתמלא זעם על הסביבה שלא נותנת לו הזדמנות שניה. ואז פתאום מגיעים חבריו הישנים, ולוקחים אותו בחיבוק אוהב לפשע הבא.

הסיבה השניה היא – שלעתים החוזר בתשובה מתאמץ להיות טוב, על מנת לקבל את סליחתו של אדם אחר – במקרה הזה – ההורים; במקרה אחר, האישה או הבעל, לעתים הסביבה בכללותה; ולעתים – סליחתו של הקב"ה. כאשר אותו אדם, שעבור סליחתו אנו כל כך מתאמצים, מזכיר לנו שהוא לא שכח, בד"כ זה אומר שהוא גם לא סלח. ושוב – הדבר מייאש. אגב, לכן, על פי היהדות, אם אדם מגיע ומבקש את מחילתכם שלוש פעמים, מכל הלב, חייבים בפעם השלישית למחול לו – אי המחילה מהווה אכזריות, על פי היהדות.

ואם רוצים אנו דימוי מתקופת הצבא – תמיד אמרו אצלנו, כשיצאנו למסעות, כי הטיפה הראשונה היא המרטיבה. לאחר מכן כבר לא משנה כמה גשם יורד עלינו – "אחרי המבול". אדם נזהר מאוד שלא לחזור לסמים, או שלא לעבור עבירה, אולם אם חזר ועבר, אם אומרים לו שהוא לא הצליח, אז המאמצים שלו נשברים, והוא חוזר לסורו, לעתים ביתר שאת.

מאידך גיסא, לעתים כל אדם צריך תזכורת שהוא מתקרב ל"קו האדום". תזכורת זאת היא כמו שעון מעורר, שלא נותן לאדם לגלוש למצב דברים שבו הוא יוצב בפני ניסיון שלא יוכל לעמוד בו. די בתמרור זה, כדי שהאדם יתעורר, ויחזור מיד לדרך הישר. תזכורת זאת, היא טובה, באופן שבו גם החוטא-לשעבר מכיר שנחיצותה והוא למעשה רוצה אותה ומברך עליה.

ישנן שתי גישות ביהדות, שמשתלבות זו בזו. מחד גיסא קיים איסור של ממש להזכיר לאדם השב בתשובה, את עוונותיו – וכולן משתלבות בשיקולים שהזכרנו.

כלל ראשון, המהווה ברירת מחדל, הוא שלא להזכיר לאדם את עוונותיו. ואין צורך לומר שאין לעשות כן אם הדברים נעשים במטרה לצערו, אלא שככלל הדברים האלה נכונים, מכיוון שהאדם מצטער מאוד כאשר מזכירים לו את עוונותיו. ויש מצווה ביהדות: "לא תונו איש את אחיו" – שאחת מההשלכות שלה, הינה שלא לומר איש לרעהו דברים שעלולים לצער אותו.

כלל שני, הוא שאף האדם עצמו צריך להאמין באמונה שלמה, כי אם עשה תשובה, שחטאו נסלח לו ונפתח עבורו דף חדש והתחלה חדשה. וידוע הפסוק, הנאמר במוצאי יום כיפור [קוהלת ט ז-ח]: "לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך: כי כבר, רצה האלוהים את-מעשיך. בכל-עת, יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר." קרי – לאחר שעבר יום כיפור, לאחר שהתחרטת ושבת על מעשיך, היה שמח, שתשובתך התקבלה, ואתה מתחיל היום דף חדש ונקי, רק תשתדל להישאר ככה.

כלל שלישי, למרות הכלל הראשון והכלל השני – אמנם האדם לא צריך לראות את עצמו כחוטא, וצריך להאמין שנסלח לו, עם זאת, עליו להזהיר את עצמו, ולהיות על המשמר – לא מכיוון שהוא חוטא, וזה שאמר דוד המלך: "וחטאתי נגדי תמיד" – אני כיום כבר לא חוטא, אבל מה שעשיתי עדיין קיים איפושהוא, ניצב נגדי כמו תמרור אזהרה.

לכן, במלים אחרות, לפני שאנו בכלל חושבים להזהיר אדם אחר, עלינו לשאול את עצמנו, האם האדם עצמו מזהיר את עצמו. אם כן, אנחנו בטח לא צריכים לעשות כן. ואם לא, גם אז עלינו לשאול, האם נביא בכך תועלת אם לאו.

הכלל השלישי נלמד גם מפרשת השבוע – פרשת שמיני, בספר ויקרא. הפרשה מספרת על היום בו לראשונה נחנך המשכן, והכהנים היו צריכים להתחיל בעבודת הקרבנות. ואהרון הכהן היה צריך להתחיל בעבודה, ולגשת אל המזבח, והוא לא עשה כן. ומשה רואה אותו קופא במקום, ואומר לו: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם".

המפרשים עומדים על המצב המיוחד הזה ואומרים, כי אהרון הכהן התבייש להתקרב אל המזבח. המזבח הוא מקום קדוש, מקום טהור, מקום שאליו מתקרבים אנשים שרוצים לכפר על עצמם, ושם נמצא הכהן, שאמור לכפר עליהם, ומן הסתם הוא אמור להיות הכי קדוש והכי טהור. ומכיוון שאהרון הכהן היה שותף במידת מה בחטא העגל [וזכור מה שאמר לו משה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה???" שמות לב כא], הוא הרגיש כל כך מלוכלך, כל כך טמא, והיה בוש ונכלם מלהתקרב למזבח.

משה ידע זאת היטב, ולכן אמר לו – "קרב אל המזבח!" – אל תתבייש להתקרב. אתה בסדר, חטאך נמחל. עם זאת, "עשה את חטאתך" – הקרב קרבן חטאת, בשביל ההרגשה שלך שאתה מתנקה [ופרט לכך שהרי אין צדיק שלא יחטא]. ויישר כוח שאתה מרגיש כך, זה מראה שלקחת אחריות, זה מראה שאתה רגיש לחטא. זה מראה שאם יבוא אדם חוטא לפניך, אתה תרגיש כיצד הרגיש. אתה תוכל להיות איתו בליבך ובנפשך. אתה תתפלל עליו. אתה לעולם לא תתגאה לחשוב שאתה טהור. במובן זה – טוב הדבר, אהרון, שהחטא לא השתחרר מהתודעה שלך! אולם הדבר אסור שירפה את ידיך מלבצע את מלאכתך. וככל שכך – מעז יצא מתוק, מאותו חטא יצאה תועלת עצומה.

וכמובן אני מודה ומסכים עם כל התגובות היפות שקיבלתי – התהליך הנכון לגבי אדם שרוצה לכפר על מעשיו, הוא העצמה – הוא להראות לו, עד כמה מאמציו חשובים בעיני אחרים. עד כמה מאמינים בו שהוא יכול להשתנות. עד כמה חשובה הדרך שהוא עבר, ואם כי עדיין יש דרך לעבור, המרחק שעברנו רק צריך לחזק אותנו הלאה. במקרים אלה, אף אין צורך להזכיר לאדם את עוונותיו.

וצריך לזכור, כי שינוי נעשה מתוך התבוננות בטוב שאליו אנו רוצים להגיע, ולא מתוך התעסקות ברע שממנו אנו רוצים לברוח. כי במקרה כזה אנו לא משחררים את הרע והוא ימשיך לרדוף אחרינו. 

מבחן האהבה עונה שניה פרק שמיני: האמת

לשרשור הפרקים הקודמים של "מבחן האהבה" לחצו כאן

יסמין החישה את פעמיה לכיוון בית לחם. מרחוק כבר ראתה את הגגות ואת העשן שהיתמר מארובותיהם. ליבה של ימסין התמלא התרגשות. היא תשמח מאוד לפגוש את ישי הסוחר. היא הרי זוכרת אותו היטב מהתקופה בה היה מגיע לארמון, לשוחח עם אביה, המלך, על עסקאות מעניינות, והיה מספר לו על מקומות רחוקים ומרתקים. יסמין אפילו נזכרת בדוד, בנו הצעיר של ישי, שהיה מתלווה אליו, וממש מצפה כבר לפגישה איתם. היא יודעת שהם ידאגו לה היטב בתקופה קשה זו של חייה.

הזיכרונות של בית אבא העיבו קצת על תחושתה, ושוב חלפו בראשה מאורעות הימים האחרונים לפני שאביה, המלך, גירש אותה מהארמון. המחלוקת עם אביה נראית לה לעתים כה מטופשת וכה רחוקה. לעתים עוברת בה המחשבה לשוב הביתה, לאבא, ולעתים – שוב מחישה את פעמיה לכיוון החופש שלה והחיפוש אחרי אהבתה הנעלמת.

לפתע יסמין שמעה צלילים מוכרים. עד מהרה היא זיהתה את המלים, והתחילה לשיר אותם בשמחה:

"והאר עינינו, בתורתך

ודבק ליבנו – במצוותיך

ו---יחד לב-ב-נו, לאהבה וליראה את שמך

לא-א-א-א נבוש

ו-לא-א-א-א ניכלם

ו-לא ניכש-ל, לעולם ועד..."

[לביצוע - http://www.youtube.com/watch?v=5wK4tZ6OoX4]

יסמין נזכרת בצלילים האלה, והינה היא גם רואה מי מנגן אותם – הרי זהו "הרבי המרקד", הרב שלמה קרליבך. היא זכרה אותו מהופעות מקסימות ומחממות לב שנערכו בארמון, והינה היא רואה אותו יושב מתחת לעץ זית, פורט על הגיטרה, ומסביבו ישובים מספר חסידים, השרים בדבקות ובעיניים עצומות:

א-אשא   עיני....

א-א-ל   ה-הרים....

מ-אין, מ-אין, יבוא עזרי...

[לביצוע - http://www.youtube.com/watch?v=9uk2GLTZyg0 ]

יסמין הביטה בפניו של הרב קרליבך, פנים טובות, שיער וזקן, שחציים שחור וחציים מאפיר, והרגישה צורך להתקרב לחבורה הזאת, ולשאוף קצת רוחניות וחיזוק - - - ואולי הוא יוכל קצת להאיר לה דרך, שבה תוכל ליישב בדעתה את הדילמה הקשה בה היא מצויה.

הרב קרליבך ראה את יסמין, כמהססת האם לגשת אליו, אם לאו, ומהו המרחק הנכון לעמוד מהקבוצה המיוחדת הזאת, וסימן לה להתקרב. החברים פתחו את המעגל והזמינו אותה לשבת. "איך קוראים לך, עלמה?" שאל הרב קרליבך; והיא השיבה: "יסמין". "יסמין?" שאל, ומיד המשיך: "את יודעת כמה השם שלך מיוחד? את יודעת ששמך בגימטריא הוא 170? 10 פעמים 'טוב'? האותיות של שמך, מלמדות עלייך, שאת צנועה ונסתרת, אבל דעתנית, אם כי מנהלת את הויכוחים בנעימות... מין שילוב מעניין כזה של עדינות ונחישות גם יחד... ברוכה הבאה יסמין! שבי עימנו כאן!". יסמין אכן התיישבה והרגישה נינוחות מופלאה.

יסמין התענגה על השירים השמחים והמרגשים. הרב קרליבך לא שאל אותה מאומה, מי היא, מה היא עושה לבדה, וכו', אלא נתן לה למצוא את מקומה.

לאחר שעה קלה פתח הרב קרליבך לתלמידיו ואמר להם: "תלמידים חביבים, אני רוצה להקריא לכם קטע יפהפה של רבי נתן מברסלב. אתם יודעים צדיקים שלי, רבי נתן ממש התבטל בפני רבי נחמן. הוא ממש כתב את כל התורות שלו. ולאחר מכן המשיך והרחיב אותן. והדברים שלו כל כך עמוקים. איך זכה רבי נחמן שהיה לו תלמיד כזה, שבלעדיו, כל החכמה של רבי נחמן לא היתה מגיעה אלינו? אחח, איזו זכות..."

יסמין שמעה את דברי הרב על ההמשכיות, על קשר הדורות, שבין אבא לבן, בין מורה לתלמיד, וליבה נחמץ בקרבה. 

"אז בואו אקרא לכם קטע שבו רבי נתן מדבר על האמת".

 הרב קרליבך פרט על הגיטרה, והחל להקריא אט אט:

"בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ (בראשית א,א)

["כידוע, תלמידים חביבים, סופי תיבות של "ברא אלוקים את" – הן האותיות "אמת"] וכך אומר רבי נתן:

"אמת הוא עיקר קיום העולם, כמו שכתוב: בראשית ברא אלקים, סופי-תיבות "אמת" כמובא, כי חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת. וצריכים שתאיר האמת, בכל חודש, ובכל יום ויום, ובכל שעה ושעה משתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה. כי אף על פי שהאמת היא אחת, אבל מצד שינוי המקבלים, יש שינויים רבים בעניין האמת, ואין האמת של אדם זה דומה לחברו, וכן אין שעה דומה לחברתה, כי זה האדם צריך להתגבר על ידי האמת בתורה ועבודה, וזה צריך להרבות בצדקה וכו', וזה עוסק במצווה אחרת. וכן באדם אחד, יש חילוקים רבים בין יום לחברו ובין שעה לחברתה, שבשעה זאת מתפלל ובשעה זאת לומד ובשעה זאת עושה משא ומתן ובשעה זאת אוכל או מדבר עם בני-אדם, וכיוצא בזה שארי שינויים רבים לאין מספר. והעיקר, שבכל שעה ושעה, בכל מה שעובר עליו ובכל מה שעוסק, יהיה הכל באמת לאמיתו, כפי אותו העת והשעה וכפי אותו האדם. והכלל, שאין שעה בעולם שלא יוכל להאיר לעצמו על-ידי האמת, אף אם החושך מסבב אותו כמו שמסבב, כי אמת ה' לעולם. וזה שביקש דוד: הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלקי ישעי, אותך קיוויתי כל היום" דייקא, כי בכול שעות היום, מתחילתו ועד סופו, אני מקווה אליך שתדריכני באמיתך ותלמדני, כי בוודאי יש אמת בכל שעות היום שיאיר לו בכל שעה לצאת מחושך לאור גדול."

יסמין שמעה את הדברים האלה, והזדעזעה. "אנא תסביר לי, רבי שלמה, מה התכוון רבי נתן לומר לנו"! והרב קרליבך הסביר:

"האמת, יסמין, הינה יסוד משמעותי ביותר בעולם הזה. הקב"ה ברא את העולם הזה, ושם בו את חותם האמת. בלי אמת, לא נוכל להתקיים. השקר קיים כאן בכל עבר, אולם הוא יכול לינוק את כוחו אך ורק מן האמת. אם תקחי את מעט האמת שיש בשקר, הוא יתפוגג באופן מיידי. והעניין הוא תמיד להאיר את האמת אל חיינו, בכל מקום, בכל עת ובכל שעה, בין אם יפה ונחמד בחוץ, ובין אם חשוך ומפחיד. האמת היא המצפן שלנו, היא מורה הדרך בעולם הזה. אבל יחד עם זאת לעתים האמת נעלמת, ולעתים כלל אינה ברורה..."

יסמין לא המתינה להמשך דבריו של הרב, והתפרצה... "רגע אחד... ומה קורה אם שניים מתווכחים, ושניהם צודקים? מה קורה אם שני הצדדים רוצים לטוב, אבל כל אחד רואה את האמת בדרך אחרת?"

הרב קרליבך חייך... "יסמין יקרה, זה בדיוק מה שאומר רבי נתן... כי האמת היא אחת, אולם כל אחד מאיתנו [המקבלים] מקבל ומבין אותה באופן אחר. וזה נכון, וזה אפילו מחוייב המציאות, מכיוון שאנו שונים זה מזה, וכל אחד מאיתנו בנוי אחרת, חושב אחרת, יש לו צרכים אחרים, ורואה את העולם מזווית אחרת. "אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו" – ולהגיע למקומו זה ממש לעמוד בנעליו... ואנו לעולם לא נוכל לעמוד במקומו של מישהו אחר... ועל כן, רק טבעי שהאמת תאיר לנו באור אחד, ולחברינו באור אחר. ולא זו בלבד, גם אנו עצמנו - - - האמת מאירה לנו לעתים באור שונה ובאופנים שונים... העיקר הוא שנהיה תמיד אמיתיים ושנהיה מודעים לכך שהאמת היא אחת, ונחפש את האמת לאמיתה." סיים וחייך.

יסמין הביטה ברב ושאלה: "אני לא מבינה. אז אם ככה, לכל אחד האמת שלו וזהו? אז איך מגשרים בין העולמות? איך מוצאים את שביל הזהב?"

הרב קרליבך השיב: "הביטי, יסמין... קודם כל אנו חייבים להיות משוכנעים שהאדם הדובר מולנו הוא באמת משוכנע שהוא אוחז באמת, וכי הוא מחפש את האמת. אם זה המצב, אולי נוכל להאיר לו את האמת באור נוסף. אולי נוכל להציג לו זוויות שונות. ואולי הוא גם ישכנע אותנו שאנו טועים; הרי ממש לא בטוח שאנו הצודקים והוא הטועה, לא? אולם אם האדם לפנינו מתווכח לשם הויכוח, או שהוא מושפע מעניינים אחרים, צריך לשקול היטב אם להתווכח איתו, כפי שאומר שלמה המלך ומזהיר – לא להתווכח עם הלץ".

יסמין הקשתה: "או קיי, נניח שאני משוכנעת באמת שלי. ואני גם משוכנעת שהשני מאמין כי דעתו נכונה ואמיתית. איך מגשרים בינינו?"

הרב השיב: "זה מה שאומר רבי נתן:  - - - 'והעיקר, שבכל שעה ושעה, בכל מה שעובר עליו ובכל מה שעוסק, יהיה הכל באמת לאמיתו, כפי אותו העת והשעה וכפי אותו האדם. והכלל, שאין שעה בעולם שלא יוכל להאיר לעצמו על-ידי האמת...'" - - - את מבינה, יסמין? לפלוני יש האמת שלו, היא כמו קו שמאיר לו, ולאלמוני יש האמת שלו, והיא כמו קו אחר שמאיר לו. ויש האמת המחברת את שניהם. ואם הם יבואו ממקום של אהבה ורצון למצוא את החיבור ביניהם, וינטרלו את האגו ואת הרצון להיות צודק או לכופף את השני – הם יוכלו למצוא את נקודת האמת של שניהם. זהו "עמק השווה" המחבר את שניהם – אם נאמין, שאפשר להגיע לעמק השווה, אנו נצליח נגיע אליו.

... ואם, יסמין, שניהם ניסו ולא הגיעו למקום האמת, מכיוון שהם מגיעים ממקום הדין, וכל אחד רוצה למצות את הדין, ואינו יכול להגיע לפשרה - - - במצב כזה צריך לתת לזמן לעשות את שלו; הזמן ישנה את הנסיבות, הזמן ירכך את הצדדים, הזמן ירכך את בעיות האגו, ואולי יצליח למצוא גם פתרון באופן ששני הצדדים ימצאו את נקודת האמת. והעיקר הוא לא להתייאש כלל, כי אחרי החושך תמיד מגיע אור גדול", סיים הרב וחייך ליסמין חיוך מלא אהבה.

יסמין שתקה, נדהמת. בליבה היא הרגישה, שהרב ממש קרא את ליבה, גם אם לא אמר לה דבר על כך. דבריו של הרב עודדו אותה מאוד. היא פתאום הבינה בדיוק מה עליה לעשות. היא צריכה להמשיך ללכת בכיוון בו התחילה, אבל לא להתייאש, ולהאמין שמסובב הסיבות ימצא את הדרך המתאימה והנכונה לחבר בינה לבין אביה ולהאיר להם מחדש את נקודת האמת, כך שיוכלו להתאחד מחדש, לאחר תקופת הצער הגדולה.

יסמין עצמה את עיניה, כרוצה להכיל ולהכניס לתוכה את האור הגדול הזה שפתאום האיר בה, נשמה עמוק עמוק, התרכזה, ולאחר שעה קלה חיוך של אושר עלה על פניה. "תודה לך, הרב קרליבך, שהארת את עיניי!" קמה, ניערה את שמלתה, ויצאה לדרך, כשהיא מפזמת, "והאר עינינו, בתורתך....."

עוד שעה קלה היא נכנסת לבית לחם...

התמודדות עם מחשבות בעייתיות

[אם אתם רואים מאמר זה בפייסבוק, זו הפניה אוטומטית מהבלוג שלי - לקריאת המאמר המלא נא ללחוץ על "הצג פרסום מקורי". שבוע טוב!] 

אין אדם שיכול לחיות חיים שלמים בלי שהן תוקפות אותו - המחשבות הבעייתיות, ההרסניות, הכפייתיות, הדורשות ממנו לבצע דברים שהוא לא מעוניין לעשות או המונעות ממנו פעולות שהוא כן מעוניין לעשות. יש כאלה שהן תוקפות אותו בתדירות ובעוצמה גבוהים יותר, ויש אשר בתדירות נמוכה יותר, אולם מגיע הרגע שיש להתמודד איתן.

כמו בכל מצב של מאבק, ישנן שתי שיטות להתמודד עם מחשבות כאלה: השיטה האחת היא להילחם עימן, והשיטה השניה היא לברוח מהן. להלן נפרט בקצרה דרכים אלה.

כאשר העוצמה של מחשבות אלה אינה גבוהה ניתן להתמודד איתה בצורה של "טוען ונטען". קרי ניתן להתמודד איתה על ידי ויכוח פנימי. כנגד הסברות שמעלה המחשבה הבעייתיות, אנחנו מלמדים את עצמנו לחשוב מחשבות חיוביות להתמקד בבעיה הספציפית ולא להגיע למצב של קיפאון והרס. כאמור, שיטה זו נכונה ויעילה רק כאשר מדובר במחשבות בעוצמה נמוכה, במצב שבו ניתן להתגבר עליהן. השיטה הזאת של התמודדות נכונה גם במצבים בהם מדובר בעניינים שאנו צריכים להתמודד איתם באופן תדיר ואי אפשר לברוח מהן. 

כאשר עצמת המחשבות מתגברת, ודורשת מאיתנו פעולה מיידית, שאנו עלולים להצטער עליה, השיטה היא אחרת - השיטה היא בריחה - הסחת דעת. לדוגמה: כאשר נוצר מצב בו מישהו מאוד מאוד מרגיז אותנו, והמחשבה הראשונה שעולה לנו בראש היא לצעוק עליו חזרה. במצבים מסוימים, התמודדות מול הדחף הזה, קרי להעלות טענות בעד ונגד תגובה כזו או אחרת, לא תהיה יעילה - הדחף חזק מכדי שניתן יהיה להתמודד עימו. במצב כזה, צריך פשוט לברוח פיזית מהמקום, ובמקרים אחרים להסיח את הדעת לנושא אחר לחלוטין.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו דבר גדול מאוד - אדם לא יכול לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת. המוח שלנו הוא כמו תא אחד שבכל שניה ושניה נכנס בו נתון אחר. מהירות העיבוד היא כל כך גבוהה, עד כדי כך שנראה לנו כאילו אנו חושבים כמה מחשבות בעת ובעונה אחת, אולם האמת היא, שבכל רגע נתון אנו חושבים רק מחשבה אחת בלבד. כאשר מדברים על רצף של מחשבות, רק אז ניתן לומר כמה מחשבות. רוצה לומר, אם אנו חושבים מחשבה שלילית, אנו לא מאפשרים לעצמנו לחשוב מחשבה חיובית, ואם אנו חושבים מחשבה חיובית, אם ממלאים את ה"תא" במחשבה חיובית, אנו דוחקים את המחשבה השלילית. 

על כן, במצב בו המחשבה השלילית בעייתית, עלינו לעשות הכל על מנת לברוח מהתמודדות איתה, להסיח את הדעת לנושא אחר לחלוטין. הניסיון מלמד, כי עוצמתה של מחשבה שלילית, פוחתת עם הזמן, ועל כן לעתים די בהסחת דעת לזמן קצר, על מנת לעמעם את עוצמת המחשבה השלילית. 

רבי נחמן מברלסב מתייחס לזה בפרשת ויצא, הפרשה שקראנו השבת. על פי החסידות, לבן הרשע, שרימה את יעקב, נחשב ל"נבל" (אותיות לבן) והוא משול ליצר הרע, המתמודד עם האדם ומושך אותו לכיוונים הרסניים. יש מצבים, אומר רבי נחמן, שצריך לעשות מה שעשה יעקב, קרי - לברוח. לברוח, זה אומר אפילו לחשוב מחשבות לא ראויות, אפילו "מילי דשטותא", העיקר שיהיו אלה דברים שיתפסו אותו ולא יתנו לו לחשוב על הדברים הרעים.  

אולם צריך גם לדעת כיצד לברוח. מסביר רבי נחמן - כמו שיעקב ברח - ולא רק ברח, אלא "גנב את לב לבן", קרי הטעה אותו, ולא גילה לו שהוא בורח. שהרי אילו לבן היה יודע על בריחתו של יעקב, היה מונע בעדו מלברוח. ועל כן יעקב הוכרח לברוח באופן שהטעה את לבן. 

ומסביר רבי נחמן, לאחר שהצלחת לברוח מהמחשבות ההרסניות, אל תסתכל אחורה - אל תזכיר לעצמך את המחשבות האלה, פשוט המשך הלאה בדרכך, ואל תנסה לעורר אותן מחדש. אם כך תעשה, הקב"ה יהיה בעזרך, מכיוון שאת הצעד הראשון, אתה עשית. 

ובדברים האלה יש מסר עמוק ונפלא. 

ולא למותר יהיה להביא את לשונו של רבי נחמן:

"היצר הרע מתנכל על האדם בכמה וכמה וגנבות וערמומיות ללוכדו, בפרט בעניין המחשבה, עד שפתאום יוצא מחשבתו אל החוץ וחושב מה שחושב... במיוחד מי שהוא בעל מחשבה [מכיוון שככל שהמחשבה שלו יותר משוכללת, היצר הרע מגיע אליו מכיוונים יותר קשים], שהיא מידה רעה מאוד. וכל זה נמשך מבחינת קליפת לבן הארמי. על כן צריכין לברוח מהן מאוד ולחשוב מחשבות אחרות כשרות [..וטובות..] ואז ממילא יתבטלו המחשבות ה[..רעות..]. אך לפעמים מתגברים ההרהורים והמחשבות כל כך, עד שקשה לברוח מהם לתוך [...מחשבות טובות..] בשום אופן, ואז ההכרח לעסוק במילי דשטותא, בענייני צחוק וכיוצא, כדי לפקח דעתו לפי שעה, עד יעבור זעם ושטף של המחשבות, כי אין היצר הרע מצוי, אלא לשעתו, ואז [= כאשר עוסק בענייני שטות] אין היצר הרע מבין שהוא בורח ממנו. אך העיקר, בשעה שבורח מן המחשבות הרעות, אזי ילך לבטח לדרכו לחשוב מחשבות טובות, ולא יסתכל לאחוריו כלל, כי זה שטוען  עם המחשבות הרעות ונכנס איתן בטוען ונטען, ורוצה שיניחו אותו לצאת משם, זהו כמו שמגיד לרודף שרוצה לברוח ממנו, ואזי הוא [= הרודף] רודפו יותר. אבל באמת, עיקר העצה, לברוח מהם ובלתי להסתכל לאחוריו כלל. וזה בחינת "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי, על בלי הגיד לו כי בורח הוא", היינו כנ"ל.

ואח"כ ממשיך רבי נחמן ואומר - אם אתה הצלחת לברוח מהמחשבה הזאת, אזי גם אם היא תנסה לרדוף אחריך, הקב"ה יעזור לך ולא יתן לה להטריד אותך, אבל זאת בתנאי שאתה לא תסתובב אחורה ותיתן לה מקום. 

מבחן האהבה: פרק שביעי [מקדים לעונה השניה]: הגלות

מבחן האהבה: סיפור בהמשכים
פרק שביעי [מקדים לעונה השניה]: הגלות

חלפו כמה חודשים. שלהי הסתו. דרך צדדית. שעת בוקר מוקדמת. שמש חמימה מאירה את העולם. שקט בחוץ. נערה בודדה, לבושה בבגדים שניכר שהיו מכובדים ביותר, אולם כיום קצת קרועים, קצת מלוכלכים, יושבת לבדה, נשענת על עץ, מוציאה מנרתיקה מכתב מגולגל, וקוראת כשעיניה דומעות ...

"יסמין, בתי האהובה והיחידה, שברת את ליבי.

מאז שנולדת הבאת לי אושר לחיים. את בתי היחידה. היית מקור אור לכל הממלכה. ממש הסגולה שלי. 

התגאיתי בך. החכמה, השנינות והיופי שלך היו מקור גאוותי כלפי כל הממלכות האחרות.

ציפיתי ממך לכל כך הרבה גדולות. למדת כל כך הרבה, דרכך היתה סלולה. 

מה קרה, יסמין? מה השתבש? אינני יודע. שכחת מי האבא ומי הילד? מי הקובע בבית? מי הקובע בממלכה?

אינני יכול לעשות איפה ואיפה. אם נתין אחר היה מפר את החוק, הייתי חייב לנהוג איתו בדיוק אותו הדבר - או גלות, או מאסר, או תליה. 

את קשת עורף, יסמין, מזכירה לי את עצמי... לא מוכנה להתקפל. הנחישות שלך היתה לשם דבר. אבל את חייבת להתקפל בפני אבא שלך... אין מה לעשות. אני שונא לקחת את הסמכות לידיים, אבל זה המצב. 

את החלטת, את הבאת את זה על עצמך. 

ואני כאן, נשאר בממלכה, מלך ללא בת, מלך ללא שמחה. 

נכון, אמרו שאני לא אעז לסלק את בתי היחידה. האהובה, שהביאה את האושר לחיי. אבל מה אוכל לעשות? גם אני כפוף לחוק. 

אולי זה עניין של גיל, אולי עניין של ניסיון, ואולי את צריכה קצת לשוטט בעולם כדי להבין על מה אני מדבר. 

יסמין, אני מתחנן אלייך, חזרי אלינו, לאחר שחשבת על העניין, לאחר שתהיי מוכנה לקיים את החוק ולהינשא לנסיך, איזה נסיך שתבחרי. אבל נסיך, בהתאם לחוק. אמך ואני, נקבל אותך בזרועות פתוחות. 

ותיזהרי בדרכים, כי קר שם בחוץ, זו לא הסביבה המגוננת של הארמון. יש בחוץ נוודים, עוברי דרכים שיעשו הכל על מנת לשרוד. יש שם פושעים. יש חיות טרף. הקור והגשמים אף הם לא מקלים. את חכמה, ובעלת כלים להצליח, אולם לא למדת לשרוד, בתי. יהיה עלייך ללמוד זאת בדרך הקשה. אני סומך עלייך, אבל, תיזהרי.

ואם תרצי לעצור בדרכים, תזכרי את הנתינים הנאמנים ביותר שלי, ירמיהו הנפח מפקיעין, יוחנן הסנדלר מצפת, גדעון החייט מטבריה, אמוץ השוחט מחברון, וישי הסוחר מבית לחם. אצלם תמיד תמצאי מקום לינה מוגן ובטוח, ארוחה חמה ויחס טוב. 

שמרי על עצמך בתי, וחזרי אלינו במהירות. בבקשה!

אוהב,

אבא"

יסמין מקפלת את המכתב הזה, אותו קראה שוב ושוב ושוב, ונזכרת בשיר ששמעה בחברון, שיר ששבר את ליבה:

איכה היתה לשפחה

יסמין הנסיכה...

מהארמון סולקה בבושת פנים

ועל מה? איננו מבינים

הלכה לחפש את אהבתה

שה' רק ישמור אותה..

יסמין מביטה בעצמה... האם אני אמיצה? חזקה? בלתי נשברת? או עלובה, בודדה, חלשה? נתונה לטרף? לא יודעת מה יקרה איתי מחר. זה מה שחיפשת יסמין? "יופי לך?" אולי תפסיקי להיות צודקת, ותתחילי להיות חכמה? חזרי לארמון! לא הספיקה לך ההרפתקה שעברת בשבוע שעבר, וניצלת בנס? לכמה ניסים עוד את מחכה? כך התחילה להצליף בעצמה ומצב רוחה החל להידרדר...

לפתע יסמין קמה, ניערה את שמלתה, מתחה את שריריה וכאילו נזפה בעצמה: "הלו, יסמין? מה קרה??? מתחילה לרחם על עצמך? לא מתאים לך!! את ילדה גדולה! אחראית! לא מסתכלים אחורה, רק קדימה! יצאת במטרה למצוא את אהבתך, נכון? האם את כבר לא מחפשת יותר אהבה? ויתרת על החלום שלך? לא ולא! זו שעת מבחן עבורך! זכרי מה כתב רבי נחמן מברסלב: שלפעמים נראה לאדם שמרחיקים אותו, אבל זה לא ריחוק, זה רק נראה ריחוק, בעוד שזה למעשה תכלית ההתקרבות. העולם כולו הוא גשר צר מאוד, הגשר בין יסמין של אתמול, ליסמין של מחר. והעיקר, כשאנו נמצאים על הגשר, ביום הזה, אסור לפחד כלל! אסור שהפחד הזה ייקח אותי אחורה, רק קדימה!.

הקב"ה סוגר דלת אחת, ופותח דלת אחרת. אני אשרוד, לא יפילו אותי בקלות! האהבה קרובה אלי, אני מרגישה את זה! לא אתן לספק להפיל אותי!

זו הרוח יסמין, כל הכבוד! תראי איזה יום יפה. עמדי! מלאי את ריאותייך באוויר צלול! תראי איזה טבע, ירוק, פריחה, יום חדש, מה לך בוכה?".

יסמין הרימה את רגליה בצעידה גאה ואמיצה, כיאה לה, ודומה שכל הטבע התחיל לשיר איתה, הציפורים מצייצות, העצים רוחשים כלפיה, והעשבים מנופפים לה לשלום... 

יסמין שאפה מלוא ראותיה באויר, הרימה ידיה לצדדים והכריזה בחיוך רחב: "בית לחם, הינה אני מגיעה!"

* * * * * * 

להתראות בעונה הבאה!

קטע מדברי רבי נחמן מברסלב:

"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם, ועדיין הוא רחוק מאוד....על-כן נדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאוד מאוד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל, כי באמת כל ההתרחקות, הוא רק כולו התקרבות"

לדלג מעל לקיר

יש תקופות בחיים,
שלא הכל זורם בנעימים;
לאט לאט נגמר האוויר,
ממש נמצאים מול קיר;

אי אפשר ללכת קדימה;
פונים שמאלה פונים ימינה -
ונקודת המוצא - איננה בנמצא
הכוחות עוזבים, אתה מרגיש חלשלוש
לאט לאט מחלחל הייאוש
מנסה שוב ושוב ושוב
ואפילו מתחיל להיות עצוב

רגע אחד, אחי היקר
הקשב לי, ותצא נשכר
וגם את אחות אהובה,
עדיין אל תאבדי תקווה -
גם אם חסום בצדדים
דבריו של רבי נחמן עדיין מהדהדים:

אין יאוש בעולם כלל!
להפסיק עכשיו - לא חבל?
אולי עכשיו האושר יפתיע?
עוד מאמץ, והוא יגיע

אין יאוש - הבן ודרוש
הוא קיים רק בראש
וגם אם ראית קיר
והמכשול אדיר
אל תתייאש, הרם העיניים -
כי אף קיר לא חוסם את השמיים!
לכל בעיה יש סוף,
ואם ברצונך את הייאוש להדוף -
אל תעצור - המשך לטפס
וכך את ההצלחה - לא תפספס

לימדו מניסיונם של אחרים
שלא התייאשו מכאלה הרים
חזרו והתחזקו מאלה הדברים
ואת המשא המשיכו להרים;
התאזרו בסבלנות והמשיכו לקוות,
עד שלבסוף התגשמו התקוות

וכך אמרו חז"ל מספר פעמים:
גם במצבים קשים - אל ימנע עצמו מן הרחמים

נכון, אני יודע, אינך צריך לומר,
זה קל לתת עצות על כל דבר
כשהחיים יפים ואתה מרגיש חזק
הכל נשמע יפה ומתקתק
אך שמע ידידי, גם לי היו ימים קשים
גם לי לעתים העצבים חלשים;
דברים אלה למדתי על בשרי
וכך מהם כתבתי את שירי

רומנטיקנים חסרי תקנה.....

"אני שיכור ולא מיין ידידי

אני שיכור ממה שרק רואות עיני

אני שיכור ראשי ראשי עלי סחרחר

אני שיכור אחרת לא הייתי שר "

מלים - יוסי בנאי, לחן - מתי כספי

חיוך עלה על פניי השבוע... פעמיים, פעם אחת כאשר דליה הכניסה אותי ל"תחרות" מול ריצ'ארד גיר ואחרים... ופעם שניה כאשר הוזמנתי על ידי אוסי מאלסקה הרחוקה לדף חדש בשם "רומנטיקנים חסרי תקנה"... בתחילה צחקתי... אני? רומנטיקן... אבל... במחשבה שניה, אני מודה, אני רומנטיקן, ואולי ממש חסר תקנה. נכון, לא אעמיד את עצמי לתחרות מול גיר, גיבסון וכל החבר'ה האלה, אולם בדרכי, אני רומנטיקן במלוא מובן המילה.

אהבה, רבותיי, אהבה - - - היא הצבע, היופי והשמחה של החיים. אהבה לבת הזוג, לבני אדם, לחוכמה, ליצירה, לבריאה, לעשייה, אהבה לקב"ה. כל דבר צריך להיות מתובלן בתבלין הנפלא הזה, שנקרא - אהבה.

אני מאמין באמונה שלמה, שבאנו לעולם הזה, ב-70 שנה שיש לנו כאן, מתוכן שליש הולכות על שינה, ועוד שליש על דברים אחרים ומיותרים, על מנת ליהנות. הנאה, היא חיות, כמו בפרסומת של אלפא רומיאו - אם אתה בחיים, זה לא אומר שאתה חי... אני מאמין שצריך לחיות כאן, לחוות, להתרגש, לשמוח. לעשות דברים באהבה. ככל האפשר - בכל רגע ורגע, בכל נשימה ונשימה, להודות על היום, על הדקה והשניה הזאת, על הזכות לחיות את החיים האלה, הכי טוב שאפשר. להקיף את עצמך בנתינה, וקבלה, והרמוניה, ככל האפשר. אני מאמין שצריך לעשות דברים באהבה, ובהתלהבות, אני מאמין שרוח היצירה צריכה לפעום בנו.

אני מאמין שהטבע הוא מדהים, וכך גם היכולות האינסופיות שהבורא טבע בנו. קשה לי לראות איך אנשים יכולים לקבל זאת כמובן מאליו. ראיתם פעם כיצד תינוק מביט באצבעות שלו? כאשר הוא מבין כיצד הן זזות? הוא יכול להסתכל עליהן בהתפעלות משך שעות וימים.... איך המערכת הנפלאה הזאת שנקראת גוף האדם עובדת. דוד המלך אומר לנו - כשהוא מביט בגוף שלו - הוא רואה את טביעות האצבע של אלוקים בכבודו ובעצמו. אני מביט בסרטי טבע, ומתרגש עד עמקי נשמתי. אני מסוגל לעמוד ב"מרפסת" במצפה רמון, להביט במכתש - ממש נטול מלים.

אני אוהב את אשתי, הוריי ילדיי, חבריי, אנשי הקהילה, עם ישראל, וכל אדם באשר הוא. אני מתלהב מבני אדם. כל אדם הוא עולם ומלואו. בכל אחד יש נקודה מיוחדת, אור מיוחד, שצריך לקלוט אותו. אין אדם שאין לו שעה... כך אומרים חז"ל. אני מתלהב מתמימות של ילדים קטנים ומשמחת החיים שלהם, אני מתרגש ממסירות נפש, מגילוי אצילות, אבירות ומידות טובות, מאנשים שיודעים לפרגן, לתת, לקבל ולהחזיר אהבה - ואין זה מובן מאליו.

אני מתלהב מאתגרים. אתגר הוא קושי, אולם הוא הזדמנות. הוא בוחן אותנו, הוא נותן לנו אפשרות להתקדם, לעלות, להגיע להישגים, להיות טובים יותר. אני מעריך ומכבד אנשים שמוכנים לעבוד קשה על מנת להגיע להישגים, וכאשר מגיעים גבוה לא מתגאים בכך. אני אוהב, אבל ממש אוהב, אנשים עם לב טוב... עם אמונה בלב, אהבת אדם, אופטימיים, שמוכנים תמיד להסתכל בחצי הכוס המלאה, למרות הקשיים שהם עוברים. אנשים שרואים את האור, איפה שכולם רואים את החושך.

אני מתמוגג, ממש כך, מסיפורים טובים, מפסוקים בתורה, אגדות חז"ל, דברי חכמה, ממש עושים לי את זה... זה יכול לתפוס אותי ימים ושבועות, רעיון טוב, ללכת איתו, לנתח אותו, להפשיט ולהלביש אותו מכל הכיוונים, למצוא לו קישורים, ותובנות והארות, לספר לאחרים, לשמוע עוד תובנות, לשתף. ואם מדובר ברעיון מרגש, זה יכול לחדור עד עצמותי ולהרעיד את כל אמות הסיפים שלי. היהדות מלאה בסיפורים, תובנות, פסוקים ומדרשים כאלה; ואני רואה, בכל מקום אליו אני פונה, צימאון גודל להתחבר לעושר הזה.

היהדות מלאה בדמויות מופת שנותנות לי השראה, מדי יום ביומו. אברהם אבינו, שהיה ממש - במונחים שלנו - היפר-אקטיבי, מלא אנרגיות, ואהבה, והפיץ אמונה ואהבה בכל העולם, ולימד אותנו שאם כל אחד יתן לשני, ולא יקח מהשני, אז כולם יהיו מאושרים. שחילק מה שיש לו, ותמיד קיבל ואף פעם לא היה חסר לו. לבי יוצא ליעקב אבינו, שעבר ייסורי איוב בחיים שלו, אבל היה חזק ולא התייאש, תמיד הסתדר בכל מצב אליו נפל. אני מעריץ את יוסף, שתמיד היה חיוך על הפנים שלו, ולמרות שהיה באשפתות, תמיד שמר על שמחת חיים וחיזק אחרים; ואני לא יכול לשכוח אף פעם את רבי עקיבא - שידע לנחם את חבריו, הם ראו את החורבן, והוא מתוך הרע ראה את הטוב והצמיחה. והם רק קצה המזלג, יקיריי!

אני מאמין באמונה שלמה, שאם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. כל עוד האדם חי, הוא יכול לשנות, יש לו כוח, ואסור לו להתייאש. אין גיל מאוחר לשמחה, אין גיל מאוחר לאהבה, אין גיל מאוחר להתחבר לעצמך. אני מאמין שרוב בני האדם טובים, וצריך לתת להם הזדמנות שניה. אני מאמין שצריך לפעמים לדעת לסלוח ולזרום קדימה, שהחיים קצרים מדי מכדי להעמיס על הגב שלנו את הכעסים והצרות בגלל שטויות שאחרים עשו ברגעי חולשה.

אני אוהב שירה, אוהב שירים, ואוהב למצוא מסר בשירים. למצוא מסר בשיר אהוב ומוכר, זו טכניקה קלה להעביר את המסר בצורה יפהפיה. אני אוהב לשיר בקול רם, ולפעמים, גם להתחרות עם הזמר... מי שר יותר חזק (אבל רק כשאני באוטו... לבד...). החיים הם שיר אחד גדול. לעתים שיר שמח, לעתים קצת עצוב, לעתים מרגש.

אלמלא האהבה הזאת, החיות הזאת, השמחה הזאת, אפילו לעתים, אפילו באופן חלקי, למה לי חיים?

אני מאוד מאוד מתחבר לשיר של אהוד מנור, שממש ממש מעביר בי צמרמורת, בו הוא עונה לכל אלה שאומרים לו "תפסיק לשיר, תפסיק לשמוח, תפסיק לדבר על שמחה, ואהבה, אלא דבר על אכזבות וכו'... הם אומרים לו, להפסיק לחשוב שמחר יהיה טוב יותר, שלא יהיה חלום לחלום ולשאוף אליו. והוא משיב להם:

אך איך אפשר לזמר, איך אפשר

בלי מחר, בלי מחר.

כן, איך אפשר לזמר, איך אפשר

אם חלום לא נשאר. 

אני מאמין בשדות השמש, בשחר מפציע ובליל אמש, בצחוק של ילד - אחרת לא הייתי שר. אחרת לא הייתי שר.

מלים: אהור מנור המדהים. לחן: חנן יובל

אתם מאמינים לי, שאני כותב שורות אלה וממש עיני מתמלאות דמעות? זהו שיר, למשל, שאני יכול לצרוח אותו... מתוך הזדהות אמיתית ולעתים בצער אין קץ על אלה שמפספים את החיים האלה, שמבזבזים אותם על שטויות, מריבות, קטנוניות, דברים קטנים ולא חשובים, ולא מבינים שהם מפסידים את המתנה הגדולה והעצומה הזאת שנתן לנו בורא עולם, את החיים:

אלוהים נתן לך במתנה

דבר גדול, דבר נפלא

אלוהים נתן לך במתנה

את החיים על פני האדמה 

מלים: דוד חלפון, לחן: איתן מסורי

אין יום שאני לא מודה לקב"ה על חיים שנתן לי על פני האדמה, על כל הטוב הגדול, שנתן ושעוד ייתן, ואני מאחל שייתן לכולם....

ביהדות, יש עניין גדול מאוד להרבות אהבה ושמחה, והתלהבות גדולה גדולה. יש זרם גדול ביהדות שמאמינים בדברים האלה, הזרם הזה נקרא חסידות. החסידים, בעיניי, הם במובן מסוים, ילדים שלא התבגרו, הם רומנטיקנים חסרי תקנה....

אספר לכם סיפור קטן על מנת לסיים את הפוסט הזה, שהתארך לו כבר מעל למה שציפיתי....

לפני 6 שנים לקראת ראש השנה טסתי יחד עם חבר לשהות באומן (פעם ראשונה ויחידה בינתיים), יחד עם עוד כ-17,000 איש. חזרתי עם סיפורים, תובנות וחוויות. מתוך כל אלה אספר סיפור קטן. בדרך חזרה הביתה, היגענו לשדה התעופה בקייב. האוקראינים לא כל כך אוהבים את הישראלים, לשון המעטה.... והם לא מסתירים את זה. אבל, חסידים "אמיתיים" מסתכלים על דברים אחרים, על הזכות להגיע לרבי שלהם, להיות יחד, להתחבר, ולכן במהלך התקופה הם מתעלמים מכל גילויי ה"אהבה" האלה.

אבל כאשר ראש השנה הסתיים, וחוזרים הביתה, מתחילה להתגנב עצבות קטנה ללב... העצבות שבאה במוצאי שבת, העצבות של החזרה לשגרה לאחר ההתעלות הגדולה... ואז גם האיבה של האוקראינים עלולה לחלחל... בקיצור, בנמל התעופה בקייב היינו צריכים לתפוס אוטובוס שייקח אותנו למטוס. היו שם אוטובוסים חדישים ויפים, והמתנו שם, עייפים, לאוטובוס שלנו, ופתאום מה מגיע? משאית משנת תרפפ"ו כמו במלחמת העולם הראשונה, כאילו ששילמנו עבור כרטיס להובלת בקר ולא בני אדם... בקיצור, כולם עלו על המשאית הזאת בשקט, כמובן שהיו מקומות רק בעמידה. אבל אז קרה משהו מדהים. בתוך הקבוצה הגדולה היה חסיד, זקן וחלוש, בטוח עבר גיל 80, שעמד בתוך האוטובוס, והוא הרגיש מיד את הדכדוך, והתחיל לשיר ולרקוד, כאילו הוא בן 20: "אומן אומן ראש השנה... אשרינו, מה טוב חלקינו, שזכינו להתקרב לרבינו".... ופתאום, הוא שינה לכולם את כל ההסתכלות. כולם שכחו מיד מה"מחווה" הזאת, והתחילו לרקוד ולשמוח שמחה גדולה ועצומה!

אחחחח, איזה שיעור למדתי אז, על בשרי!  - - - זה מה שישבור אותנו? נסיעה של 5 דקות? הריני זכינו להיות יחד, להתחבר, לעלות, להתנשא, להתחזק - זה העיקר! מי בכלל מסתכל על הדבר הזה? למי זה מפריע בכלל? למה לבזבז אנרגיות? להיות עצוב בגלל דבר כזה? מה פתאום!?!

ועוד שיעור קטן למדתי, אהוביי, להיות חסיד אמיתי - אין גיל! אדם יכול להיות חסיד, בלב ובנשמה, גם בגיל 100. זה לא עניין של גיל. יש אנשים, שבגיל 20 הם כבר "זקנים", כך קורא להם רבי נחמן. אבל יש אנשים, גם בגיל 80 יש בהם התלהבות ומסירות של ילד קטן. הסתכלתי בו בהערצה והתפללתי לקב"ה, שגם אני אזכה להיות עם כוחות כאלה, ואנרגיות טובות, ואם תרצו - רומנטיקן חסר תקנה - עד נשימתי האחרונה.

כיצד מנחמים?

זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה...
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה!

מלים: רחל שפירא; לחן: נורית הירש. ביצוע: אילנית

הפוסט הזה נכתב בשלהי היום הקשה הזה, של תשעה באב. בשעות אלה מתחילות לזרום אנרגיות של נחמה.

השבת הקרובה נקראת שבת "נחמו", על שם ההפטרה שלה, בה הקב"ה מבקש "נחמו נחמו עמי". ונשאלת השאלה כיצד מנחמים? אנו רואים אדם עצוב, לאחר אבדן או קושי, סבל וכדומה, איך מנחמים אותו?

ראשית, צריכים אנו להבין מהי נחמה. בתורה, "וינחם ה'" שנאמר בפרשת בראשית (הקב"ה "מצטער" על בריאת העולם) ובפרשת כי תישא (הקב"ה משנה דעתו על הרצון להעניש את ישראל בעקבות חטא העגל) – נחמה הינה בבחינת שינוי הדיעה. הקב"ה סבר כי הבריאה ובמיוחד האדם הינה בגדר "טוב מאוד" ולאחר מכן שינה את דעתו. וכן הקב"ה חשב לגרום רעה לעם ישראל, ולאחר מכן בזכות משה רבינו, שינה את דעתו.

באותו משקל, לנחם אדם משמעו לשנות את דעתו. אם דעתו של אותו אדם עייפה ועצובה וקשה ורצוצה,, הביטחון שלו באדמה, הוא סבור שהוא כישלון, שהעולם כבר לא יהיה אותו דבר, שאין מוצא וכו', מטרת הנחמה היא לשנות את דעתו, לשכך את הכאב, להמריץ אותו להתמקד בטוב ולא ברע, למצוא את ההרחבה בתוך הצרה (כפי שאומר רבי נחמן מברסלב).

עדיין נשאלת השאלה כיצד עושים זאת.

הצעד הראשון, והחשוב ביותר, הוא הכלה (מלשון להכיל). כאב הוא דבר פנימי. באחד השיעורים עמדתי על כך שניסיון, וכאב, הוא בד"כ דבר אישי, שאחרים אינם מרגישים אותו במלואו. ומחקרים פסיכולוגיים מראים, כי כל אדם בטוח, שהכאב שלו הוא מיוחד, ואף אחד לא מסוגל להבין אותו (מה שפעמים רבות, ממש נכון). במצב כזה, מה שחשוב הוא לאפשר לאותו אדם להוציא מה שמעיק לו על הלב, לשפוך את הכאב החוצה, להרגיש כי מי שמדבר איתו, מבין על מה מדובר, מבין את הקושי שלו, מזדהה ומכיל את הכאב שלו, אפילו במקצת.

ההקשבה צריכה להיות הקשבה אמיתית, "לב שומע". האדם המספר צריך להרגיש שאתם ממש מתחברים לדברים שלו ומנסים להבין, גם אם לא מצליחים להבין הכל. חלק מההקשבה הינה חזרה על הדברים שהוא עצמו אומר, ופשוט "לפתוח" אותו ולאפשר לו להוציא הכל. גישות פסיכולוגיות וטיפוליות מודרניות יוצאות מנקודת הנחה, כי לאדם יש את כל התשובות שהוא זקוק להן, בתוכו. לכל היותר ניתן לכוון אותו באמצעות שאלות, שאלות שהוא ורק הוא יתן את התשובות עליהן. האדם אינו זקוק כעת לעצות, במיוחד לא בשלב הראשוני, הוא זקוק להכלה, לשמיעה, לאמפתיה.

במרבית המקרים, הצעד השני יהיה להותיר את האדם להתמודד עם האבדן, לאחר שהוא הצליח להקל חלק מהעומס. השלב האקטיבי של הנחמה, קרי להכניס מלים מעודדות, לראות את הטוב, אסור שיבוא מוקדם מדי, מכיוון שהוא עלול להתפרש כאילו אתם כבר מבקשים להתנער ממנו, ואז רק תעצימו את הסבל שלו. לאחר שהאדם המנוחם הוציא מליבו, קל לו יותר להתמודד עם הקושי, אולם הוא עדיין צריך לעכל את הדברים אצלו. לכן, לעתים לאחר ששמענו את האדם, צריך לתת לו זמן ומרחב להתמודד מחדש עם הכאב.

ואז, לעתים הצעד הבא, יהיה שוב לשמוע את האדם, שוב לתת לו לשפוך, אפילו מלים קשות, כואבות, דהיינו – לחזור על הצעד הראשון. ואם, רק אם מתאים, להתחיל גם במלים של נחמה.

התנועה המעגלית הזאת של נחמה, נרמזת גם בפרשות האלה, המכונות "שבע דנחמתא" - שבע הפטרות של נחמה – נחמה אינה עניין מיידי, של "זבנג וגמרנו" אלא עניין מעגלי, החוזר על עצמו. אדם לא יוצא מדיכאון צ'יק צ'אק, זהו תהליך מעגלי ולעתים ארוך מאוד להתגבר על אבדן או על קושי, במיוחד אם הוא מתמשך – ואכן פסוקים רבים כתובים באופן כפול: נחמו נחמו עמי... עורי עורי דברי שיר... התעוררי התעוררי קומי ירושלים... עברו עברו בשערים...

הצעד הבא, הוא מציאת הטוב, הנקודות הטובות בתוך האבדן. למשל, הנפטר לא סבל; הפיטורים הינם סגירת דלת אחת ופתיחת דלת חדשה, וכדומה. צריך אימון רב כדי לראות את הטוב. אם אינכם מסוגלים למצוא דברים טובים, אל תאלצו אותם, מכיוון ששוב - הדבר יתן אפקט שלילי בלבד. חיבוק עדיף בהרבה על מלים של הבל. כאמור, מלים אלה, חייבות להגיע בזמן המתאים. אם הן תגענה מוקדם מדי, הדבר רק יחזק את התחושה שאף אחד לא מבין אותי ואת הצער שלי, ובמקום להקל, רק יחמיר.

והשלב השלישי הוא בניית החזון, העתיד, מילוי החסר באנרגיות טובות. מילוי החסר מתחיל בראש ובראשונה במציאת התכונות הטובות של מי שאנו מנחמים אותו. למקד אותו בטוב שבו, ובפוטנציאל שלו. יש לסייע לו ולתעל אותו מכאן ואילך למחשבות קדימה - לאיפה ממשיכים הלאה, לא לשקוע באבדן אלא מתוך הקושי לצמוח, למצוא עבודה חדשה, בן זוג חדש, עיסוקים של נתינה והשפעה, למלא את היום ואת הנפש.

והכל – בהרבה הרבה אהבה, סבלנות ונתינה.

בבניין ירושלים ננוחם!