האם נכון או לא נכון להזכיר לאדם את חטאי העבר שלו, על מנת להזהיר אותו ולהעמיד אותו על המשמר?
למשל: ילד נתפס במעשה גניבה, או שקר. הילד התחרט וחזר בו, ומשתדל מאוד להימנע מכל דבר שקר או גניבה. האם נכון שהוריו, הרואים שהוא מתקרב שוב לאותן נסיבות שגרמו לו את המעשה ההוא – יזכירו לו את חטא העבר שלו, על מנת להזהיר אותו?
בראש ובראשונה, חשוב להבהיר, שאלתי אינה מתייחסת למקום בו ההורים סתם רוצים לייסר את בנם ולהטיח בו את חטאיו ממקום של רצון לפגוע בו וכשחרור יצר של נקם [שמצוי, למשל, במקום של בגידות, כאשר שם אזכור חטאי העבר משמש כנשק על מנת לנגח את הצד השני, להרגיז ולייסר אותו, ממקום של נקמה, העלול להביא לליבוי השנאה והריחוק]. שאלה זו מתייחסת למצבים שבהם אזכור חטאי העבר נועד למטרות טובות, על מנת שהילד לא יתדרדר שוב.
ובכן, גם במצבים כאלה, הדבר מסוכן ביותר. בראש ובראשונה, ישנם מצבים בהם הילד כלל אינו מכיר ואינו מודה בכך שחטא. או שהוא מכחיש שכלל הוא גנב [אבל הוריו משוכנעים שכך היה], או שהוא – כמו במקרים רבים אחרים – מודה בעצם העובדה שלקח, אולם בצד ההודאה הוא מעמיד צידוק נגדי [אתם לא נותנים לי; לכל הילדים יש ואני מתבייש וכו'], ועל כן אינו מרגיש אשמה בגין המעשה, עם זאת, הוא אינו נלחם להוציא את צדקתו לאור, ואף ייזהר שלא להגיע למצב הקודם בו היה נתון. עתה, אם יבואו ההורים ויזכירו את העניין לילד, לא רק שזה לא יעשה לו טוב, אלא יעורר בקרבו התנגדות עזה ורצון לעבור את העבירה במזיד, בסגנון: "אם כבר אתם חושדים בי במשהו שלא עשיתי, אז אולי כדאי שאני באמת אעשה אותו". במיוחד נכון הדבר אם אותם הורים, שהילד סבור כי הם אחראים יחד איתו למעשה, הם שמוכיחים אותו ומזכירים לו את חטאיו.
גם במקרים בהם האדם קיבל אחריות מלאה על מעשיו, והוא מתחרט חרטה גמורה, ומשתדל לתקן את מעשיו, אזכור חטאיו הישנים, אפילו אם נעשה במטרה טובה, מסוכן ביותר, וזאת משתי סיבות עיקריות: הראשונה, וכפי שרבי נחמן מברסלב אומר: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים גם לתקן" – האדם החוזר בתשובה קודם כל צריך לחיות עם עצמו, עם העבירה שעבר, קודם כל צריך לסלוח לעצמו ולהאמין שהוא יכול לפתוח דף חדש ולא ליפול שוב. לכן חשוב לו מאוד שהחטא שלו יימחק מהתודעה. וכאשר מזכירים לו את החטא שלו, למעשה אומרים לו: "לא הצלחת. החטא עדיין קיים. הדרך שלך עדיין ארוכה". ומצב זה עלול להפיל כל אדם, שייכנס וייאוש ויאמר, אם ככה, אין לי סיכוי לתקן את עצמי, למה להילחם, עדיף כבר לחטוא, הרי ממילא צדיק אני לא אהיה.
חישבו על אסיר משוחרר שהחליט לפתוח דף חדש. אולם אף אחד לא רוצה לקבל אותו לעבודה. חוששים להתקרב אליו. הדבר מפעיל עליו לחץ. הוא צריך לעבוד, להתפרנס. הוא מתמלא זעם על הסביבה שלא נותנת לו הזדמנות שניה. ואז פתאום מגיעים חבריו הישנים, ולוקחים אותו בחיבוק אוהב לפשע הבא.
הסיבה השניה היא – שלעתים החוזר בתשובה מתאמץ להיות טוב, על מנת לקבל את סליחתו של אדם אחר – במקרה הזה – ההורים; במקרה אחר, האישה או הבעל, לעתים הסביבה בכללותה; ולעתים – סליחתו של הקב"ה. כאשר אותו אדם, שעבור סליחתו אנו כל כך מתאמצים, מזכיר לנו שהוא לא שכח, בד"כ זה אומר שהוא גם לא סלח. ושוב – הדבר מייאש. אגב, לכן, על פי היהדות, אם אדם מגיע ומבקש את מחילתכם שלוש פעמים, מכל הלב, חייבים בפעם השלישית למחול לו – אי המחילה מהווה אכזריות, על פי היהדות.
ואם רוצים אנו דימוי מתקופת הצבא – תמיד אמרו אצלנו, כשיצאנו למסעות, כי הטיפה הראשונה היא המרטיבה. לאחר מכן כבר לא משנה כמה גשם יורד עלינו – "אחרי המבול". אדם נזהר מאוד שלא לחזור לסמים, או שלא לעבור עבירה, אולם אם חזר ועבר, אם אומרים לו שהוא לא הצליח, אז המאמצים שלו נשברים, והוא חוזר לסורו, לעתים ביתר שאת.
מאידך גיסא, לעתים כל אדם צריך תזכורת שהוא מתקרב ל"קו האדום". תזכורת זאת היא כמו שעון מעורר, שלא נותן לאדם לגלוש למצב דברים שבו הוא יוצב בפני ניסיון שלא יוכל לעמוד בו. די בתמרור זה, כדי שהאדם יתעורר, ויחזור מיד לדרך הישר. תזכורת זאת, היא טובה, באופן שבו גם החוטא-לשעבר מכיר שנחיצותה והוא למעשה רוצה אותה ומברך עליה.
ישנן שתי גישות ביהדות, שמשתלבות זו בזו. מחד גיסא קיים איסור של ממש להזכיר לאדם השב בתשובה, את עוונותיו – וכולן משתלבות בשיקולים שהזכרנו.
כלל ראשון, המהווה ברירת מחדל, הוא שלא להזכיר לאדם את עוונותיו. ואין צורך לומר שאין לעשות כן אם הדברים נעשים במטרה לצערו, אלא שככלל הדברים האלה נכונים, מכיוון שהאדם מצטער מאוד כאשר מזכירים לו את עוונותיו. ויש מצווה ביהדות: "לא תונו איש את אחיו" – שאחת מההשלכות שלה, הינה שלא לומר איש לרעהו דברים שעלולים לצער אותו.
כלל שני, הוא שאף האדם עצמו צריך להאמין באמונה שלמה, כי אם עשה תשובה, שחטאו נסלח לו ונפתח עבורו דף חדש והתחלה חדשה. וידוע הפסוק, הנאמר במוצאי יום כיפור [קוהלת ט ז-ח]: "לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך: כי כבר, רצה האלוהים את-מעשיך. בכל-עת, יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר." קרי – לאחר שעבר יום כיפור, לאחר שהתחרטת ושבת על מעשיך, היה שמח, שתשובתך התקבלה, ואתה מתחיל היום דף חדש ונקי, רק תשתדל להישאר ככה.
כלל שלישי, למרות הכלל הראשון והכלל השני – אמנם האדם לא צריך לראות את עצמו כחוטא, וצריך להאמין שנסלח לו, עם זאת, עליו להזהיר את עצמו, ולהיות על המשמר – לא מכיוון שהוא חוטא, וזה שאמר דוד המלך: "וחטאתי נגדי תמיד" – אני כיום כבר לא חוטא, אבל מה שעשיתי עדיין קיים איפושהוא, ניצב נגדי כמו תמרור אזהרה.
לכן, במלים אחרות, לפני שאנו בכלל חושבים להזהיר אדם אחר, עלינו לשאול את עצמנו, האם האדם עצמו מזהיר את עצמו. אם כן, אנחנו בטח לא צריכים לעשות כן. ואם לא, גם אז עלינו לשאול, האם נביא בכך תועלת אם לאו.
הכלל השלישי נלמד גם מפרשת השבוע – פרשת שמיני, בספר ויקרא. הפרשה מספרת על היום בו לראשונה נחנך המשכן, והכהנים היו צריכים להתחיל בעבודת הקרבנות. ואהרון הכהן היה צריך להתחיל בעבודה, ולגשת אל המזבח, והוא לא עשה כן. ומשה רואה אותו קופא במקום, ואומר לו: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם".
המפרשים עומדים על המצב המיוחד הזה ואומרים, כי אהרון הכהן התבייש להתקרב אל המזבח. המזבח הוא מקום קדוש, מקום טהור, מקום שאליו מתקרבים אנשים שרוצים לכפר על עצמם, ושם נמצא הכהן, שאמור לכפר עליהם, ומן הסתם הוא אמור להיות הכי קדוש והכי טהור. ומכיוון שאהרון הכהן היה שותף במידת מה בחטא העגל [וזכור מה שאמר לו משה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה???" שמות לב כא], הוא הרגיש כל כך מלוכלך, כל כך טמא, והיה בוש ונכלם מלהתקרב למזבח.
משה ידע זאת היטב, ולכן אמר לו – "קרב אל המזבח!" – אל תתבייש להתקרב. אתה בסדר, חטאך נמחל. עם זאת, "עשה את חטאתך" – הקרב קרבן חטאת, בשביל ההרגשה שלך שאתה מתנקה [ופרט לכך שהרי אין צדיק שלא יחטא]. ויישר כוח שאתה מרגיש כך, זה מראה שלקחת אחריות, זה מראה שאתה רגיש לחטא. זה מראה שאם יבוא אדם חוטא לפניך, אתה תרגיש כיצד הרגיש. אתה תוכל להיות איתו בליבך ובנפשך. אתה תתפלל עליו. אתה לעולם לא תתגאה לחשוב שאתה טהור. במובן זה – טוב הדבר, אהרון, שהחטא לא השתחרר מהתודעה שלך! אולם הדבר אסור שירפה את ידיך מלבצע את מלאכתך. וככל שכך – מעז יצא מתוק, מאותו חטא יצאה תועלת עצומה.
וכמובן אני מודה ומסכים עם כל התגובות היפות שקיבלתי – התהליך הנכון לגבי אדם שרוצה לכפר על מעשיו, הוא העצמה – הוא להראות לו, עד כמה מאמציו חשובים בעיני אחרים. עד כמה מאמינים בו שהוא יכול להשתנות. עד כמה חשובה הדרך שהוא עבר, ואם כי עדיין יש דרך לעבור, המרחק שעברנו רק צריך לחזק אותנו הלאה. במקרים אלה, אף אין צורך להזכיר לאדם את עוונותיו.
וצריך לזכור, כי שינוי נעשה מתוך התבוננות בטוב שאליו אנו רוצים להגיע, ולא מתוך התעסקות ברע שממנו אנו רוצים לברוח. כי במקרה כזה אנו לא משחררים את הרע והוא ימשיך לרדוף אחרינו.
