ניצחון - או מוות

כבר ידוע ומפורסם, שביחס גוף-נפש, הרוח היא הקובעת. מנהיג אמיתי מדבר לרוח ומכוון את האנשים לרוח.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?
למה כאשר משה מרים את ידיו, עם ישראל מנצח את עמלק? מה זה? סוג של כישוף? קסם?
לא. הידיים שלו עושות את הרוח.

החרטומים במצרים ידעו, כמו משה, לקחת את המטה (רוח) ולהפוך אותו לנחש (גשמיות). אולם הכיוון ההפוך - לקחת את הגשמיות ולהפוך אותה לרוח, זו כבר אופרה אחרת.

משה, המנהיג הגדול, מכונה בספרי חז"ל - רועה האמונה. הוא הכניס אמונה בלב האנשים, וכך הצליח להוביל אותם 40 שנה. האם יש כיום מנהיג שמסוגל להנהיג את הציבור הדעתני והביקורתי היושב בישראל כל כך הרבה שנים?

בימים קשים, אנשים מחפשים מנהיגים שיודעים לרומם את הרוח. רוחו של העם כרוחו של המנהיג.

יצא לי לקרוא פרקים ראשונים של "המרד" של מנחם בגין. מדהים. האדם היה אמן המילה המדוברת והכתובה. הוא ידע לדבר לרגש את האנשים. הוא ידע לרומם את רוחם. להעניק להם משמעות. הוא היה מאלה שהצליחו לסחוף את העם למרד. הרוח הזאת של המורדים - היא היא שהטילה כזה מורא על יושבי הארץ מפנינו.

תן לי סיסמה טובה למרד, ואסחוף איתה את כל העולם.

סיסמתו של משה בזמן חטא העגל היתה "מי לה' - אלי!"

סיסמת המורדים היתה: "חירות - או מוות".

מכל התמונות של מלחמת העצמאות, זו אחת החביבות עלי. של הנהגת האמיצה הזאת, בדרך בורמה. נוהגת בסכנת מוות, והחיוך על פניה. ולפני שהיא נכנסת לרכב, היא קוראת מה שכתוב שם: "ניצחון או מוות", לפני שהיא יוצאת לדרך, היא מבינה מדוע היא עושה זאת. וזה נותן לה את הכוח. תמונה נפלאה.

אמנם זו אינה אותה סיסמה של המורדים. יתכן משום שהסיסמה "חירות - או מוות" היתה של האצ"ל. אולם כפי שאנו רואים כנראה שהיא היתה חזקה דיה על מנת להשפיע על לוחמי ההגנה, שאימצו אותה בשינוי קל.

החוסן הלאומי/הפיזי שלנו כעם וכיחידים, הוא כעוצמת החוסן הרוחני. והחוסן הרוחני תלוי ברקע, בבסיס וביסוד עליו הוא מושתת. אין דין חוסן רוחני שנבנה במאה שנה, כחוסן רוחני שנבנה במהלך 4000 שנה. יותר מאשר המסורת זקוקה לנו, אנו זקוקים לה. המלחמות הפנימיות ושנאת האחים, היא כמו תולעת, כמו וירוס שאוכל את החוסן הזה מבפנים ומותיר רק קליפה ריקה. זו הסכנה הגדולה ביותר שלנו.

חג הפסח הוא חג האחדות. הוא החג של התכנסות. של משפחות המתכנסות יחדיו ונזכרות בהיסטוריה. וכך בונות חוסן רוחני של עם. וכל המרבה - הרי זה משובח.

תפילתה של טיפה

מה אני בכלל?
טיפה קטנה על קוצו של יוד.
תלויה על בלימה.

קל מאוד לזלזל בי.
כמעט ואינני מורגשת, נבלעת בעוצמתך.
אולם בזכותי אתה חי. אני מקור חיותך.
עיני רואה הכל, ובי טבועה בבואתך
אני חשה אותך בליטוף העדין, בו רפרפתי עליך
בדרכי עד הלום

ועתה, היגעתי לקצה.
ניעור קטן מצידך - ואינני שם יותר.
אני אשוב לי אל האדמה,
ואתה תתייבש לאיטך
ותאבד את הירוק הרענן
שהענקתי לך ממני

אז תן לי טיפה
טיפת יחס
טיפת כבוד
טיפת אהבה
טיפת אמון.

תן טיפה
וקבל עולם מלא.
כי גם הים הגדול
נוצר מטיפות קטנות,
כמוני

הילד שבי

הילד הקטן שבי

מסתתר בחדר בעל צוהר קטן

ומפעיל בובה עם חוטים

בעלת קמטוטי מחשבה

ועיניים חמורות סבר

הילד הקטן שבי

נתן לבובה חיים משלה

מחשבות, רצונות

והתנהגות בשלה

הילד הקטן שבי

מציץ לו מאחורי הצוהר

ומבקש לצאת לאור

אך הבובה כופה עליו הסוהר

ומסמנת לו – עצור 

"הומאופתיה רוחנית" על פי חז"ל

"הומאופתיה רוחנית" על פי חז"ל

היום התחדש לי מבט לעומקו של מאמר חז"ל כי כל המבקר חולה או להבדיל כל הבא לנחם אבלים לוקח אחד משישים מהמחלה/מהאבל. 

והדברים תמוהים, שהרי אחת משישים היא מידה של אפסות ובטלות ("בטל בשישים" ומה הועיל אם לקח חלק בטל מהמחלה/מצער? הכיצד הדבר מסייע ברפואה/בנחמה?

אך גם בהומאופתיה (שיש לה שורשים בתורה וביהדות) ככל שהתרופה מדוללת יותר, כי היא עוצמתית יותר, שכן לא המינון הגשמי-פיזי הוא הקובע, אלא העוצמה הרוחנית שלה. וככל שהחלק הפיזי-גשמי מדולל בה יותר (כאשר למעשה בתרופות כאלה הוא אחד למיליון ואף יותר, דהיינו בטל ממש), כך מתחזק החלק הרוחני שלה.

ודי לנו בדוגמא קטנה הפוכה והיא התרופות שנותנים לחולי סרטן, למשל, שהתרופה תוקפת את המחלה, אך גם מזיקה לגוף, וככל שמעלים את המינון הגשמי עלולים לרפא מקום אחד ולפגוע במקום אחר.

כאשר אדם מגיע לבקר חולה או אבל, חס ושלום, הוא לא לוקח חלק פיזי מהמחלה שלו, אלא אדרבה, הוא מתחבר לשורש הרוחני הפגוע, ומסייע בריפויו. כאשר השורש הרוחני חולה, הדבר יבוא לידי ביטוי בפן הפיזי. המבקר מחזק אפוא את החוסן הנפשי שלו, ובכך תורם לריפויו.

חיזוק החוסן הנפשי הוא אחד מהנושאים החמים והחשובים ביותר כיום ברפואה המודרנית. ואחד הכלים העיקריים על פי חז"ל הוא החברות האמיתית, ככל שאנשים זוכים לה, וגם אם לא, אז התמיכה החברתית, היחס הטוב, האמפתיה ההדדית הערבות האישית. או חברותא - או מיטותא (מוות).

זהו פתח לדיון שלם אך לעת עתה אסתפק בכך..

"נקודת חיזוק" בטרייזינשטאט

חדר המשרפות. הצד האחורי של המשרפות, ממנו הוציאו את האפר

אם חז"ל כינו את העולם כולו כ"עלמא דשיקרא" (עולם השקר), מעניין מה היו אומרים על מחנה טרייזינשטאט. מחנה הריכוז הגדול, ממנו נשלחו 150,000 יהודים למחנות השמדה. וכל זאת כוסה במעטה של שקר והערמה על הצלב האדום, שהובא למחנה זה, כמחנה לדוגמה, כביכול. כל מסכת השקרים הזאת כלפי העולם, התצוגה כלפי חוץ שהעולם כמנהג נוהג, היהודים מקבלים "יחס נאות", למרות שהם במכלאות. כיצד הסכים העולם לקבל את השקר הזה?

בביקורים באירופה אינך יכול שלא לשים לב לכל העוצמה שמנסים להראות לך - ברחבי אירופה יש להם מקום לכל הדברים. הכל בגדול - כל מרכז קניות, הוא חצי עיר. כל בית, גדול. תקרות גבוהות. מרחבים שלמים. הארמונות שלהם - פשוט אינם נגמרים. ועוד ועוד. ופתאום אתה מגיע למחנה ריכוז, ואתה קולט את זה ששמו את היהודים במכלאות של בהמות. בכל המרחבים העצומים האלה נתנו לכל אחד מהם מטר וחצי לחיות.. 

הצד הקדמי של המשרפה

השקר האמור הוביל לשפע עצום של תרבות ואמנות, דווקא שם. העבודות של הילדים הרכים. כל העושר התרבותי שהיה שם וירד לטימיון, בהצגות, מחזאות, מוזיקה, ציור ועוד. כל הנושא של ההיצמדות לעשיה התרבותית על מנת לשרוד, הכוח התרבותי שנתן להם חיים. אותה תרבות גרמנית אדיבה כלפי חוץ, שהפכה אותם למכונה להשמדת עם.

ידעתי שאבקר שם, והחלטתי לקחת איתי את "נקודת חיזוק". לקחתי אותו איתי למרכזים היהודים בפראג, וגם לטרייזין. מאוד ריגש אותי לקחת ספר שנכתב על ידי יהודי ולצלם אותו על המשרפות. זו הרוח היהודית החזקה יותר מכל פלדה, ברזל ואש.

בתום הביקור השארתי את הספר בבית הכנסת של המלון "המלך דוד" עם הקדשה בזו הלשון:

"לתושבי ק"ק פראג והבאים בשעריה, 

ספר זה, שנכתב ע"מ לחזק יהודים באשר הם, 

התלווה אלי בטיולי בפראג וחיזק אותי במחנה הריכוז 

טרייזינשטאט.

המסורת היהודית העתיקה בת מאות השנים 

של פראג היא מקור לגאווה ועוצמה לכולנו. 

לא בכדי נוהרים למקומות אלה  - לא רק יהודים.

בהם מתקיים בנו - "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"

ואולי יותר מכל על מנת לחוות, כי אין כארץ ישראל 

"טובה הארץ מאד מאד" (מפרשת השבוע), או, 

כמאמר השיר: "טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור"

מוקדש לבית הכנסת הפעיל ביותר בפראג, של מלון 

"המלך דוד", בתפילה מעומקא דליבא לשובם בשלם 

של הנערים החטופים שלנו, לביתם בקרוב ממש, 

בכניסה לבית ועד הקהילה

אמן

שי שגב"

ארון הבגדים היהודי 

כוך קטן ששימש לתפילה

אהבה היא הכל

"אהבה היא הכל"
============
""אולי לא שמת לב, יסמין, אבל הם פשוט מחכים לרגע שתבואי. אני יודע שהם רבים ביניהם מי ישמור במשמרות התואמות את זמני הביקור שלך. החיילים האלה פשוט אוהבים אותך. את מעניקה להם השראה."
"באמת, דוד? וממתי אתה מבין באהבה?"
דוד גמגם. הוא לא ידע מה להשיב לה.
"אני? באהבה? אינני מבין הרבה. אני אפילו לא יודע מה זאת אהבה. אבל אני יודע, יסמין, לזהות אדם אוהב כשאני רואה אותו. והם אוהבים אותך."
"תודה לך. מחמיא לי מאוד לדעת זאת."

"יסמין,"
"מה, דוד?"
"ואת – את יודעת מה זאת אהבה?"
"פעם לא הבנתי מאומה באהבה. אולם היום אני מבינה דבר אחד."
"ומהו?"
"שאהבה היא הכל," אמרה בחום רב.
"הכל, יסמין?" שאל דוד בטון מאתגר.
"הכל!" השיבה בפסקנות.
יסמין הרימה את ידיה באוויר. היא חגה על מקומה ושמלתה הלבנה הסתובבה יחד איתה, כסופה. לפתע, נחה עליה הרוח והיא החלה לחרוז:

אהבה היא הכל,
היא גם קודש, וגם חול.
היא מחלה,
עד כדי ייאוש,
והיא גם הגאולה,
מעבר לכל חוש.

"יפה," קרא דוד בהתפעלות "את ממש יודעת לחרוז."
"אל תפריע לי, יש לי עוד," היסתה אותו, והוא המתין בקוצר רוח למוצא פיה.

אהבה היא הכל -
היא התשוקה,
והיא התרופה.
היא המכה,
והיא גם לטיפה.

"מוזה," קרא דוד בהתפעלות.
"מה?" יסמין כאילו נעורה מחלום.
"'מוזה' קוראים לזה. המוזה שורה עלייך עכשיו." הוא התלהב יחד איתה. "איזו תחושה נפלאה היא זו!" ויסמין הוסיפה לחרוז:

אהבה היא הכל -
היא ההנאה,
היא כה מלאה.
והיא גם כאב,
שלפתחנו אורב.
"אהבה היא כאב?" שאל דוד.
"כן. כשאוהבים מישהו גם נפגעים ממנו. כאשר מתגעגעים אליו, כואבים. כאשר הוא נעלם, כאשר הוא אינו מבין אותנו, וכאשר הוא בכלל אינו יודע שאנחנו אוהבים אותו, זה כואב," אמרה יסמין והמשיכה:

אהבה היא הכל
היא נותנת תקווה,
ולעיתים – אכזבה.
היא מסמלת פריחה,
ואיתה השמחה.

"פשוט מקסים. שיר נפלא חיברת לנו כאן," קרא דוד. "כנראה שיש לי מתחרה!" הוסיף בבדיחות הדעת.
"איזה שיר?" השיבה לו יסמין. "אהבה היא לא רק שיר, הרי כבר אמרתי לך – אהבה היא הכל! הקשב להמשך, דוד."

אהבה היא הכל 

אהבה היא שירה,
אמירה וזמרה.
לעיתים היא סיפּוּר,
שעלינו תפוּר.
ותמיד היא ניגון,
שברגש טעוּן.

"איזה גל סחף אותך, יסמין? מה נטע בך את ההשראה? החג? האוויר? היין ששתינו?" סנט בה דוד.
"האינך מבין, דוד? באמת שאינך מבין?" היא נזפה בו בחיבה.

אהבה היא הכל
אהבה היא הדלק,
הגורם לנו לפעול.
כולנו נרצה בה חלק,
כי אהבה היא – הכל!

*******

לכבוד יום האהבה, קטע מספרי "אהבה במבחן" שיצא לאור לאחרונה. ניתן להשיג בחנויות הספרים או אצלי בהנחה בטלפון 5326283.

מייל שקיבלתי הבוקר וחימם לי את הלב :)

לד"ר שגב שלום רב.

זכות גדולה נפלה בחלקי להתפלל בבית הכנסת ״לכו נרננה״ בגבעת שמואל

ולהקשיב לדבר תורה שהצגת .בלכתי הביתה המשיכו ללוות אותי המילים ״כשם 

שהשם לא עזב אותך עד היום הוא לא יעזוב אותך״ ..בהתייחס לשנת השמיטה ולפסק זמן

שאנו לוקחים בחיים. ממש ממתק לשבת !!

המשמעות של הדברים והאופן שבו העברת את התכנים עודדו אותי לחפש אותך באינטרנט

ובכך הגעתי לבלוג ולהרצאות שנמצאות באתר יישר כח!

שבוע טוב

וכל טוב

(-)

יחסי אנוש - מאמרים

מאמרים מעניינים על יחסי אנוש:
מאת  Jeff Haden

  6 Habits of Remarkably Likable People

They lose the power pose.

They embrace the power of touch.

They whip out their social jiu-jitsu.

They whip out something genuine.

They ask for nothing.

And they accept it isn't easy.

10 Habits of Remarkably Charismatic People

1. They listen way more than they talk.

2. They don't practice selective hearing.

3. They put their stuff away.

4. They give before they receive--and often they never receive.

5. They don't act self-important…

6. …Because they realize other people are more important.

7. They shine the spotlight on others.

8. They choose their words.

9. They don't discuss the failings of others...

10. ...But they readily admit their failings.

ולאחיו יאמר חזק - על הצורך בחיזוק בעת שינוי

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה 

וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ 

הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ: 

וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים 

וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת 

וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: 

אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ 

לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ 

וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:"

(בראשית י"ב,יא-יג)

פסוקים אלה מגוללים את אחד הקטעים המוזרים בסיפורו של אברהם, המעורר שאלות רבות אודותיו. ואכן, תמיהה זאת באה לידי ביטוי בדבריו החריפים של רמב"ן, על פיהם אברהם לא נהג כהוגן כאשר לא סמך על הקב"ה והפקיר את שרה לחסדי המצרים, ובלשונו, שאברהם "חטא חטא גדול בשגגה". ננסה ללמוד סיפור זה על פי תורת החיזוק, שאנו דנים בה מדי שבוע.

כמעט כל אדם העובר שינוי במהלך חייו נמצא בעמדה של חולשה וחשש. לעתים הוא חש בודד במערכה וזקוק לחיזוקים מהסביבה, אחרת הוא מתנתק ממנה. הדבר נכון במיוחד כאשר (וזה מה שקורה ברוב המקרים) הסביבה מתייחסת בחשדנות לשינוי זה ומקשה על האדם. אולם אף בלא לחץ נוסף זה מהלך של שינוי כרוך בקשיים, פחדים ורגעים של חלישות הדעת, המצריכים חיזוק מהסביבה. לכן, אגב, כאשר אדם מצוי בשינוי יש לקחת בחשבון, שהוא יחפש את החיזוק ממי שיהיה מוכן לתת לו אותו. ואם לא יקבל את החיזוק והחיבוק מבית, הוא יחפש אותו במקום אחר. הדבר נכון במיוחד לגבי נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

אברהם ביצע מהלך קשה ומורכב של התנתקות והלך אל הבלתי נודע, כל זאת על סמך הבטחתו של הקב"ה כי ייטיב לו. אברהם לוקח את שרה ואת לוט ויוצא לדרך. והינה, כאשר הוא מגיע לארץ המובטחת, אברהם הולך ונוסע ומחפש אוכל, מחפש מקום להתיישב בו, מחפש פרנסה, אך לשווא. שום דבר מהמובטח לו אינו מתקיים. זהו רגע קלאסי של חולשה. במיוחד עבור אברהם, שהינו הגבר, ראש המשפחה, המחוייב בפרנסת אשתו. הרעב הוא אחד הניסיונות הקשים של אברהם ודי לנו באימרה הידועה, לפיה כאשר הכסף אינו נכנס דרך הדלת, אזי גם האהבה בורחת מן החלון. אין מנוס ואברהם מבין שעליו לנטוש לשעה את החלום ולרדת מצרימה. ברגע זה אברהם זקוק לחיזוק. אברהם מוחל על כבודו, אינו מנסה להראות שהוא הצודק ודרכו הנכונה, אלא גורר את משפחתו למצרים. אולם גם שם הוא יודע שלא יהיה קל. אברהם זקוק לסיועה של שרה. אברהם הינו אדם גדול. הוא פונה לשרה ומבקש את עזרתה, ולא מנסה להראות שיש לו שליטה על המצב, כמו אחרים שאינם משכילים לבקש עזרה ואז לפתע מתמוטטים ונופלים. 

מן הסתם נח, בפרשה הקודמת, עמד במצב דומה. הוא עבר אבדן של האנושות ומבול שחיסל את כל עמלו. טרם התאושש מהמבול הוא הצטרך להתחיל את הכל מחדש. כראש המשפחה, הוא היה זקוק לחיזוק מילדיו ומרעייתו. הוא לא קיבל את החיזוק הזה. וכיצד סיים? כשיכור המתגולל באוהלו, בורח מן המציאות. אברהם ידע לבקש את סיועה של שרה ובכך גדולתו.

לא זו בלבד, הוא לא ביקש את הסיוע ממקום של עליונות, או כבקשת טובה דרך אגב, הממעיטה בערכה של טובה זו, מטעמי כבוד עצמי, אלא ממש מבהיר לה כי היא עצמה מחיה אותו. הוא העניק לשרה תחושה של ערך עצמי. מכיוון שהוא ידע, שכפי שהוא זקוק לחיזוק, גם שרה זקוקה לחיזוק זה, ככל אישה, שתחושת הביטחון הכלכלי הינה צורך מרכזי בחייה. במצב כזה, טובים השניים מן האחד. איש את רעהו יעזורו.

ולענ"ד אין בכך לומר שאברהם הפגין חוסר אמונה בקב"ה. לא זו בלבד שחלישות דעת בנסיבות כאלה הינה דבר טבעי, אלא שאל לו לאדם לסמוך על הנס ועליו להשתדל ולהקדים תרופה למכה, ככל שיש בידו לעשות כן. וממילא מסבירים המפרשים כי אברהם ניסה להסתיר את שרה כל עוד יכול היה.

למדנו מכאן על החובה לשתף בקושי, ולדעת לבקש סיוע במקרה המתאים. מובן שאין בכך בושה. ועל הצד השני לדעת כי אדם המצוי בשינוי חווה קושי, ועל כן אם הוא מבקש עזרה, יש להתייחס באהבה וברצון לבקשתו; ויש בכך משום הצלת נפשות של ממש.

* ד"ר שי שגב הינו עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות מודעות עצמית והעצמה אישית. להארות והערות: dr.shay.segev@gmail.com

   

יונה והקיקיון

תבליט של ענף ועלה של קיקיון

אחת הסצינות הידועות בספר יונה, אותו קוראים ביום הכיפורים, היא סצינת הקיקיון. מצבו הנפשי של יונה היה קשה מאוד. הוא חווה חוויות קשות. הטלטלה בים, השהות בבטן הדג ועוד. אולם נראה כי המטען הרגשי הרב שהועמס עליו היה כאשר ראה שכמעט בשל בריחתו הושמדה עיר שלמה.

הקב"ה שלח את יונה להזהיר את נינוה, ויונה ברח משליחותו. כאשר ראה המון של גברים נשים וטף חוזרים בתשובה, הוא הבין שהמרחק שלהם מהשמדה טוטאלית היה קטן מאוד. הוא ראה את השואה שכמעט וגרם לה, והבין עד כמה שיקול דעתו שונה משיקול דעתו של הקב"ה.

הקב"ה מציל אותנו מגזרות רבות מדי יום ביומו. חלקן רואים אנו, וחלקן טחים עינינו מראות. אולם לעתים אנו הופכים להיות מודעים לעוצמה של הנזק שעלול היה להיגרם, נזק שניצלנו ממנו ברגע האחרון (כמו תאונת דרכים). ויותר מאשר שמחה, מצב זה מחולל בנו תדהמה, הפתעה ויראה רבה – לאן יכולנו להגיע, לאן יכולנו ליפול, כפסע היה בינינו לבין... יתכן שזה מה שקרה עם יונה. הוא הבין שבשל התעקשותו היה עלול להירשם לחובתו השמדה של דור שלם, כפי שהנביא רשם לחובתו של נח וזה נרשם בספר, לעולמים ("מי נח").

עלה הקיקיון

זהו הרקע למצבו הפיזי והנפשי של יונה, שסבל מחלישות דעת וגוף, וביקש למות. עדיין חיכה מחוץ לעיר לראות מה יקרה באחריתה, ובינתים עשה לו סוכה קטנה. הקב"ה שדאג לו, זימן לו קיקיון.

הקיקיון הוא צמח הגדל במהירות אולם חייו קצרים. יתכן ומשום כך יונה לא ראה נס מיוחד בכך שבא לו קיקיון יש מאין, או שמא הוא היה כל כך עייף ומדוכא, שלא שם ליבו לכך. הקיקיון  מעניק צל ומדיף ריח, ומשמנו עושים שימוש בתעשיה וגם לרפואה (יחד עם זאת פרותיו רעילים ואסורים באכילה). משום כך יונה שמח על הקיקיון מאוד.

למחרת בבוקר הקב"ה זימן תולעת קטנה שאכלה את הקיקיון. יונה הצטער מאוד על הקיקיון, למרות שלא עבד עליו ואף לא נקשר אליו נפשית, בסך הכל הרי שהה בחברתו שעות ספורות.

תגובתו של יונה נראית קיצונית. מה הוא בוכה על קיקיון? הרי ממילא הוא הגיע לנינוה וגם לסוכה לפרק זמן מאוד מצומצם. זה לא שהקב"ה הביא לו קיקיון בביתו, ויונה ציפה ליהנות ממנו ימים רבים. בסה"כ קיקיון. מה הסיפור הגדול?

מה הוא כבר נותן לנו?
יונה והקיקיון
מאת יעקב שטיינהרט

ואם נאמר שיונה מצטער על החום והיובש והשמש הקופחת על ראשו, הרי בא הסיפור ומדגיש לנו כי הקב"ה שואל את יונה האם חרה לו על הקיקיון, ויונה משיב שחרה לו עד מוות! ממש כך. ועל מה? על קיקיון? ומה השיעור שה' רצה ללמד את יונה?

הפשט מופיע בפסוקים עצמם, והוא שהקב"ה רצה ללמד את יונה שיעור: הקב"ה חומל על כל בריה, למרות שאנחנו כאן כקליפת השום. ומקל וחומר, אם יונה חמל על קיקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד, גם הקב"ה חומל על בריותיו ומעשה ידיו, למרות שהם זמניים.

יחד עם זאת, לא ברור מה שיעור זה בא ללמד. הרי ראינו שגם ככה יונה הצטער מאוד על כך שברח משליחותו. השיעור כבר נלמד, לא? לכן המפרשים אומרים שהשיעור לא נלמד קודם לכן. שיונה הצטער על כך שהמוניטין שלו כנביא נפגע; ויש אומרים שיונה הצטער על כך שהגויים חזרו בתשובה ובכך גורמים לקטרוג על עם ישראל. לכן הקב"ה זימן את הקיקיון על מנת שיבין שהקב"ה באמת חס על כל בריותיו, וזה חשוב מכל דבר אחר.

בשולי הדברים יש עוד כמה שיעורים קטנים שאנחנו יכולים ללמוד ממעשה הקיקיון, ככל שהמקום יתיר:

ö     קל לנו לשפוט את יונה... אבל נשאלת השאלה - מה איתנו? כמה מאיתנו נצמדים לאיזה קיקיון כזה, לדברים טפלים ותפלים, ומוותרים על הדברים החשובים, ואפילו "חורה לנו עד מוות" כאשר הקיקיון בא בקלות והולך בקלות?

יונה והקיקיון כסמל לסבל
מאת יעקב שטיינהרט

ö     הכל בא מאת הקב"ה. הוא נתן את הקיקיון והוא לקח אותו. האם לא נוכל ניתן לשמוח על הנתינה מבלי להצטער כאשר הדבר הולך? האם לא מוטב ליהנות קצת כל עוד הדבר קיים, או שמוטב לוותר על הכל מלכתחילה, על מנת שלא לחוש את האבדן. האם עדיף לוותר על "הציץ ונפגע", או לשמוח על הדברים אפילו שהם זמניים (כמאמר רבי אלעזר בן עזריה לרעייתו)?

ö     נראה שגם הרצאה מלומדת מאת הקב"ה ליונה, לא היתה יכולה להעביר לו את השיעור שעבר בחוויה עם הקיקיון. מכאן ואילך הוא למד שככל שאי אפשר לזלזל בקיקיון, וודאי שאי אפשר לזלזל בבני אדם והחשיבות שבהצלתם והסבתם לדרך הישר, גם אם אינם יהודים ואינם צדיקים.

ö     לקיקיון היה תפקיד, הוא נועד להציל את יונה. כאשר סיים את תפקידו, ה' לקח אותו. היה בכך מסר ליונה להמשיך הלאה. לא להישאר שם. ללמוד את השיעור ולהתקדם. יתכן וכאשר הקב"ה לוקח מאיתנו משהו, הוא רומז לנו שעלינו להתקדם.

ולבסוף, על פי הסיפור לפחות, לקיקיון באמת היה תפקיד פשוט – להציל את יונה. כל מסר נסתר או שיעור נוסף שנבקש ללמוד, חורג מעצם הפשט. למרות שיונה המרה את פי הקב"ה, הקב"ה ביקש להציל גם אותו... ובסופו של דבר, אל לנו להתנתק מפשט הדברים, וכל סיפור או שיעור שאנו למדים, זה משהו שנובע מאיתנו...

סיפתח / דר שי שגב

אחד מכללי הברזל במסחר הים-תיכוני הוא כלל ה"סיפתח". על פי כלל זה אם רוצה הסוחר שיום המסחר שלו יצליח, חובה עליו לבצע עסקה עם הלקוח הראשון שנכנס אליו לחנות. על כן, סוחרים אלה אינם מניחים ללקוח לצאת ללא מכירה, אפילו אם ימכרו לו במחיר הפסד, מכיוון שהסיפתח, הלקוח הראשון, מסמל את המזל של כל היום. ולמען האיזון אזכיר את דבריו של חברי, שציטט את אביו ז"ל ממוצא הונגרי, לפיו "יום טוב רואים מהבוקר".

והעיקרון בכלל-חובק-עולם זה, הוא שכפי שאתה מתחיל את היום, כך הוא ייראה. אם תתחיל אותו באנרגיות נמוכות, אם תתחיל אותו "עקום", כך הוא יימשך. ואם תעשה מאמץ, אפילו אם קשה וקצת מר, ותתחיל אותו בשמחה ובאנרגיות טובות, רוב הסיכויים שהוא ימשיך כך.

ומי לנו לעניין זה יותר מאברהם אבינו, אשר אפילו ביום המר והנמהר בו היה אמור לקחת את בנו למסע ממנו לא ישוב, השכים וקם בבוקר בשמחה ובאנרגיות טובות.

עיקרון מעניין זה מופיע בפרשה שלנו, פרשת דברים, המהווה גם "סיפתח" לספר דברים. ודי לנו אם נצטט את הפסוקים בצירוף ביאורים קלים. ונתחיל בפרק ב' פסוק טז: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם". הפסוק מתאר תחילתה של תקופה חדשה, המגיעה לאחר שתם הדור הקודם. תחילתה של תקופה חדשה תמיד מצריכה עידוד ואנרגיות טובות שיתורגמו לעשיה ולאחר מכן, על כנפי אותה עשיה יתפתחו אנרגיות להמשך, מחיל אל חיל.

שלב א' - הסיפתח

ואכן בפסוקים כד-כה משה ממריץ אותם ("קומו"), וכן ראו את מספר הפעמים בהן נעשה שימוש בלשון התחלה:" קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן. רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶך חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ  וְהִתְגָּר בּו מִלְחָמָה.  הַיּוֹם הַזֶּה, אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל-פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ, וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ". ובהמשך, בפסוק לא: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ; הָחֵל רָשׁ, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ"

שלב ב' - עידוד למשה, למלחמת עוג מלך הבשן

פסוקים אלה ממחישים שני מסרים שהם אחד: הראשון הוא, שמלחמת סיחון היא ההתחלה. ועל כן יש בה חשיבות יתרה. בני ישראל אמורים להתאמץ יותר ולהשתדל יותר, מכיוון שההצלחה במלחמה הזאת תהיה סימן לבאות. רק בה נעשה שימוש במילה הממריצה "קומו", מילה שיש בה גם תקומה וגם קוממיות. ואכן, המלחמה מצליחה, ולאחריה מגיעה מלחמה קשה יותר, היא מלחמת עוג. וכאן מגיע החיזוק הבא, בפרק ד', פסוק ב: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל-תִּירָא אֹתו, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ; וְעָשִׂיתָ לּו כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן". וזה בדיוק עיקרון הסיפתח – כפי שהצלחת עם סיחון, כך תצליח עם עוג.

שלב ג - החיזוק ליהושע

ואותו חיזוק שקיבל משה, הוא מעביר הלאה ליהושע, בפסוקים כא-כב. כאשר אתה בא לכבוש את הארץ, תזכור שכבר עשיתי לך את הסיפתח: "וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ'לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה.  לֹא, תִּירָאוּם,  כִּי ה' אֱ'לֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".

עדיין נשאלת השאלה, כיצד ניתן לפתוח את הבוקר בשמחה, אם צפויים לאדם קשיים מרובים באותו היום? כיצד ניתן להשכים בבוקר בשמחה, אם המשימה היא לקחת את הבן ולהעלותו לעולה? על כך, חברים, בפעם אחרת.

* בקרוב תיפתחנה אי"ה סדנאות אימון [coaching] קבוצות [קבוצות קטנות] בשילוב מפגשים אישיים, עם ד"ר שי שגב. בכל סדנה עשרה מפגשים חווייתיים שייערכו אחת לשבוע, בשעות הערב, בגבעת שמואל. מספר המקומות מוגבל. הענקת כלים אפקטיביים להזיז את חיינו צעד אחד גדול קדימה. לפרטים והרשמה: dr.shay.segev@gmail.com

למה להביט לאחור?

בס"ד

DrShaySegev

הוא ישב אצלי בשבוע שעבר. "המחשבות האלה אינן עוזבות אותי", הוא אמר לי. "כל פעם מחדש אני מהפך בדברים. עולים בי זכרונות מעשרות שנים אחורה. למה נהגתי כך, ולא נהגתי אחרת. למה שתקתי כשהייתי צריך לדבר. ולמה דיברתי כשהייתי צריך לשתוק. למה פעלתי, כאשר הייתי צריך להמתין, ולמה קפאתי כאשר הייתי צריך להתקדם. המחשבות האלה אינן נותנות בי מנוח, וגוזלות ממני את כל הכוחות שלי. מה עושים, שי?"

ובאמת אחד הדברים שאנו צריכים לשאול את עצמנו, הוא מה התכלית של המבטים אחורה. הרי אנו תמיד הולכים קדימה. מהי המטרה של המבט לאחור? שהרי בכל פעם שאנו מביטים לאחור, אנו מזניחים את המבט קדימה. שוו בנפשכם נהג הנוסע במהירות של 110 קמ"ש ובאמצע הנסיעה מתחיל להביט אחורה, כאשר הוא ממשיך לנהוג קדימה. הרי הוא מציב את עצמו בסכנה גדולה. ולהבדיל מרכב, שלעתים יש להביט אחורה לצורך הנסיעה אחורה, מהי התכלית במבט אחור? כל זאת נשאל כאשר אנו זוכרים היטב את סופה של אשת לוט, שנצטוותה מפורשות שלא להביט לאחור.

שאלה זו עולה על רקע פרשת השבוע, מסעי. ועומדים על כך המפרשים, מה הטעם לחזור ולפרש את מסעות בני ישראל במדבר. כאן משה עושה זאת פעם אחת, ובפתח הפרשה הבאה, פרשת דברים, יעשה זאת שוב. ומשיב על כך רש"י: "להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה". רש"י מסביר, כי מבט לאחר מלמד אותנו, כי מתוך 42 המסעות במדבר רק בשנה הראשונה (14 מסעות) והאחרונה (8 מסעות) הם טולטלו, ואילו במשך 38 שנה נסעו רק 20 מסעות. רש"י מסביר לנו, למעשה, שיש דברים שאנו יכולים לראות אותם רק במבט-על, בפרספקטיבה של זמן. אלמלא בא משה וערך את כל המסעות, היינו יכולים לחשוב כי בני ישראל טולטלו וסבלו, ואילו המבט המרוכז הזה מסייע לנו לראות את התמונה באופן אחר. זאת ועוד. יתכן והיינו יכולים להסיק מסקנות אלה לבד מן הכתובים וסיפורי המסעות במהלך התורה, אולם היתרון כאן הוא הסידור המרוכז שמסייע לראות את הדברים אחרת.

הפירוש השני של רש"י, מיסודו של רבי משה הדרשן, הוא לחזור אחורה לאותם מקומות בהם היה ארוע מסוים שיש ללמוד ממנו: "כאן ישננו" (ואולי הכוונה, כאן היינו צריכים לפעול אך לא פעלנו) כאן הוקרנו (- כאן התקררת מההתלהבות שלך) כאן חששת את ראשך (נחלשת מפחדים ואמונה בצדקת הדרך). על פי פירוש זה, המבט אחורה נועד להראות לנו את המכשלות שעברנו בדרך, להבין את התוצאות שלהן, ולא ממקום של הלקאה עצמית, אלא ממקום של לימוד – לראות מה היתה התקלה, עד כמה השפיעה על הדרך, וללמוד מכך להבא. אין לימוד כמו לימוד מהניסיון האישי. וגם משה עצמו יאמר זאת בהמשך: "עיניכם הרואות..." כי אין כמו לימוד מהמקום של החיבור האישי, של הדעת.

הפירוש השלישי הוא של רמב"ם מגיע ממקום של חיזוק. פירוט המסעות נועד לשחזר לנו את הימים הגדולים, שיהוו אור ודרך וחיזוק גדול, גם בימים של חושך בהם לא יחזרו נסים אלה.

לסיכום, איננו סתם מביטים אחורה, ובוודאי לא לייסר את עצמנו. אנו נביט אחורה באחד משלושה מקרים: או כדי להבין תהליכים שאפשר לראות אותם רק מפרספקיבה כוללת, או בכדי ללמוד ולהפיק לקחים, על מנת שלא לחזור על טעויות, או כדי להתחבר לשעות היפות שלנו, על מנת לקבל כוחות להמשיך הלאה גם בימים גשומים וחשוכים. כל זאת לזמנים קצובים וקצרים, לקחת מה שצריך לקחת, ולהמשיך הלאה, להביט קדימה ולהמשיך עם התובנות והכוחות שצברנו מן העבר.

* ד"ר שי שגב הוא מרצה, יועץ ומאמן אישי, באופן יחידני או בקבוצות. לפניות: dr.shay.segev@gmail.com

שבירת הכלים

שְבִירַת הַכֵּלִים / שי שגב

מְתַסְכֵּל,
שֶיָּדַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לְצַיֵּר,
אֵת הַמִּתְחוֹלֵל בְּדִמְיוֹנִי;
שֶאֶצְבְּעוֹתַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לִכְתֹּב,
אֶת סִיפּוּרָהּ שֶל נַפְשִי;
שֶגְרוֹנִי אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשִיר,
אֵת הַמִּתְנַגֵּן בְּרוּחִי;
שֶאֵין בִּי הַכֵּלִים,
לְהַבִּיע אֶת הָאוֹרוֹת שֶבִּי מִתְנֹצְּצִים;
שֶאֵין בְּגוּפִי הַכֹּח לַהֲפוֹך לְלַפִּיד,
שֶיִבְעַר אֶת בְּעֵירָתָהּ שֶל נִשְמָתִי.

אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות האנושות, מתואר בקבלה כ"שבירת הכלים". ולמי שאינו מבין "שבירת הכלים" מהי, פוטרים אותו בכך שזהו מצב שבו יש יותר אורות מאשר כלים, ובמצב כזה הכלים אינם יכולים להכיל את האור, ונשברים. ובכל הכבוד גם הסבר זה אינו ברור, ועדיין יש להוריד את ה"אור" הזה (הרעיון) לרמה של הכלים שלנו, על מנת שנוכל להכיל אותו בשכלנו, ולהבין אולי גם את המשמעות של הדברים בהקשר שלנו.

ובהמשך לכך נראה לי שהשיר הנ"ל מביע את רעיון שבירת הכלים, שמהותה, אולי, הינה הפער העצום שבין כוחות הנשמה, או הכוחות הנמצאים בכוח, לבין היכולת שלנו לממש אותם.

להבדיל, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי דודתי ז"ל על חברתה, שהיתה רקדנית בלט בצעירותה. יום אחד חפצה נפשה להראות לדודתי שכוחה עדיין במותניה, וניסתה להציג בפניה פירואט. אולם גופה בגד בה, והיא נפלה לעיניה ושברה את רגלה. אין ספק, שבתיאוריה החברה ידעה היטב כיצד צריך להיראות פירואט, אולם כבר לא היו לה כלים לכך.

ופעם אחרת כאשר סיפר לי חבר על תסכולו, שבראשו הלחין מנגינות נפלאות, אולם אצבעותיו בוגדות בו כאשר הוא מנסה להוציאן למרחב.

ואף אני עצמי נוכחתי לא פעם, לפער שבין הציור שדמיוני רואה, לדלות כשרוני לתרגם אותו לציור פיזי על בד, ועוד ועוד ועוד.

ועדיין מהדהדים דבריו של הרב קוק זצ"ל על רצונו ותאוותו, ברמה של כורח ממש, להביע את כל המתחולל בנפשו וכל הרעיונות הנשגבים בהם הוא הוגה כל היום, ועל ייסוריו שאין הוא מסוגל לכך.

הפער הזה, שבין אורות לכלים, יוצר תסכול רב, ולעתים עלול להביא למצב, שבו לא יהיה רצון, או לא תהיה יכולת, להוציא לפועל גם את המעט שהכלי כן מסוגל להכיל: הנגן ימאס בנגינתו, ולא יהיה מסוגל לנגן ניגונים פחות מורכבים כפי כוחותיו; הצייר ימעיט בערך ציוריו, גם אם האחרים ישבחו אותם; ואיש הרוח יפסיק להעלות על הכתב את הגיגיו, כיוון שאין בהם ולו במעט בכדי להשביע את יצירת המופת הנחבאת במוחו ולא תהיה לה ערך בעיניו.

וזוהי שבירת הכלים – שאפילו מה שיכול הכלי להכיל במצב רגיל – גם תכולה זו הוא לא יספק. אדרבה, ככל שהיכולת גדולה יותר, כך הנפילה גדולה יותר. ואגב, נראה שזהו הגורם העיקרי (החשש משבירת הכלים, מבגידת הכלים באורות ובציפיות) הוא הגורם לאלה המגיעים למקומות גבוהים, להישבר – ולו משום הלחץ, להיתדרדרות לאלכוהול, סמים, אנורקסיה, ובעיות נפשיות אחרות – ואף זו שבירה תרתי משמע.

כך, האורות הגדולים, שיש בהם ברכה, הופכים להיות כקללה, שלא זו בלבד שאינם באים לידי מימוש בכוחם הדל של הכלים, אלא שוברים גם את המעט שיכולים הכלים להכיל, ונמצא קרח מכאן ומכאן.

בעולם התיקון יש התאמה בין האורות לבין הכלים, כך שהאור גדל, ככל שהכלי גדל [כמו מעילו של שמואל הנביא]. וביכולתו של האדם לעלות ולפרוח, וככל שיגביר את המיומנות, כך יתן מקום לאור גדול יותר, ויהיה מוכן לקראתו. בצירוף שני כלי משנה – האחד הוא הכלה והעצמה, והשני – מנוחה, כשצריך.

ונראה שזה מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם ישראל חווה אורות עצומים, אולי העצומים ביותר שראה אי פעם, ומיד פרחה נשמתם – באשר הכלים שלהם (הגוף האנושי) לא יכול היה להכילם. בא הקב"ה והחיה אותם בטל של תחיית המתים. אולם הכלים שלהם עדיין היו שבירים, לא היתה בהם היכולת לקלוט את האורות, להכילם, ולתרגמם לעולם המעשה. והם אכן נשברו שוב, בחטא העגל, שמטרתו היתה מבחינתם, צורה של עבודת הבורא, שבפועל היתה שבירת הכלים. לשם כך הורה ה' על בניית המשכן, ועל כליו, אשר עבודתו הטכנית לכאורה, תיצור את כלי הנפש להכיל את האור של "ושכנתי בתוכם". ולא למותר לסיים בדברי רבי נחמן: אין יאוש בעולם כלל...

תסכול

תסכול / שי שגב

מתסכל,

שידיי אינן מסוגלות לצייר,

את המתחולל בדמיוני;

שאצבעותיי אינן מסוגלות לכתוב,

את סיפורה של נפשי;

שגרוני אינו מסוגל לשיר,

את המתנגן ברוחי;  

שאין בי הכלים,

להביע את האורות שבי מתנוצצים;

שאין בגופי הכוח להפוך ללפיד,

שיבער את בעירתה של נשמתי

על הפסגה

על הפסגה / שי שגב

עומדים על הפיסגה
ללא כל דאגה;
הכל עכשיו אפשר,
פנינו למחר!

קשיים רבים עברנו,
לא פעם גם נפלנו,
למרות הכל המשכנו,
נלחמנו, לא ויתרנו!

וכשהחושך התגבר,
התאמצנו אף יותר;
ואף אם בא משבר,
אותנו - רק חיבר.

צעד ועוד צעד,
טיפסנו אל היעד,
ידענו, כי ביחד,
ננצח את הפחד!

בלב מלא שמחה,
נביטה בזריחה;
ולאורו של יום חדש,
נצעד, ללא חשש!

~~~~~~~~~~~~~~~


ציור בצבעי אקריל, 50*70.