הכל זה מלמעלה!

הפסוק הפותח את הפרשה מגלה לנו עמוקות. ואומר רש"י, שהמילה "מקץ" כאן היא פינה ויתד לפירוש המילה בכל מקום אחר: "כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא:"

שואל שפתי חכמים, מדוע נזקק רש"י לפירוש זה, ומשיב – שלכאורה המילה "ימים" מיותרת. אלא שהמילה מקץ סובלת גם פירוש של מעט, כמו "מקצה אחיו", ולכן היינו יכולים להבין את המילה – "מקץ שנתיים", כאילו נאמר מקצת שנתיים, דהיינו שנה ויום אחד. באה המילה "ימים" ללמדנו, שמדובר בשנתיים מלאות, ולכן המילה "מקץ" משמעה סוף. ומכאן אפשר לחזור אחורה למקומות אחרים שהיא מופיעה, ולפרש את הפסוקים בהתאם.

למשל: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "מקץ" היא אצל קין, המביא "מקץ ימים" מנחה לה'. ולא ראיתי פרשן שמתייחס לכך, אולם דווקא אצל קין כתוב שהוא מביא "מקץ". אצל הבל לא כתוב הדבר. "מקץ" הכוונה, סוף תקופה. ואם נאמר ש"ימים" הכוונה שנה (רש"י על בראשית כד נה), אז הכוונה שקין הביא את מנחתו בסוף השנה. ומדוע הדבר חשוב? ומה הוא מלמד? יתכן והבעיה היתה שקין חיכה עד סוף השנה, עד שראה שיש תוצאות, עד שראה את כל היבול, והביא מהפירות הבשלים, ואין הדבר מלמד על כבוד – ועובדה שבני ישראל מביאים את הביכורים, ולא ממתינים עד הקץ.

וכן הלאה, יש משמעות למילה "מקץ" המסיימת תקופה. וכשנראה אותה תקופה, עלינו לשאול מה היא מסמלת.

ואם נחזור לפרשתנו, התורה אומרת ש"מקץ" שנתיים מלאות פרעה חולם. ונשאלת השאלה מה קרה בתחילת אותן שנתיים? שמא מקץ בואו של יוסף למצרים? או מקץ כניסתו לכלא? או מקץ פתרון החלום? כאן הדבר לא כל כך ברור, אולם כאשר בהמשך אנו קוראים שיוסף עומד לפני פרעה והוא בן 30 שנה, יכולים אנו להבין שהוא היה בכלא 12 שנה, ומקץ שנתיים, הוא מקץ הסיפור הסמוך לנו, עם שר המשקים ושר האופים. ומדוע חשוב להדגיש את הדבר? על כך בפסקה הבאה.

שניים שהם אחד

דבר יפה התגלה לי השבוע: כל הסיפור של יציאת יוסף מהבור, מגיע בשניים:

·        שני שרים מעוולים, ושניהם מגיעים לכלא.

·        כל אחד מהם חולם שני חלומות.

·        יוסף פותר להם שני פתרונות.

·        יוסף מבקש פעמיים משר המשקים: "זכרתני והזכרתני".

·        שר המשקים שוכח פעמיים – "ולא זכר.. וישכחהו".

·        כעבור יומיים פרעה נותן את גזר דינו (ביום השלישי, יום הולדת את פרעה) – שני פסקי דין שונים.

·        העניין נשכח למשך שנתיים בדיוק.

·        פרעה נרדם פעמיים (ישן, חולם, מתעורר, וישן).

·        פרעה חולם שני חלומות, בשתי פעמים.

·        שני אנשים חולמים למעשה, גם יוסף חולם.

·        שר המשקים מזכיר את שני חטאיו.

·        פתרון החלום הוא שתי תקופות – אחת של רעב ואחת של שובע.

·        יוסף ממונה למשנה (השני) למלך.

והינה, כאשר מגיע יוסף לפני פרעה ופתר את חלומו, הוא מניח בפניו עיקרון אחד, שמהווה תשובה גם לכל הדברים האחרים – למרות שהכל נראה לך שניים,... הכל אחד! הכל מהאחד (בהא הידיעה). הכל התחיל בחלומות שר המשקים ושר האופים, ללמדך שזה מלמעלה. יוסף היה צריך להבין כבר אז שזה מהלך אלוקי, ולכן לא לבקש משר המשקים מאומה. ומכיוון שביקש, היה צריך להראות לו שהכל מלמעלה, ולכן היו צריכות לחלוף שנתיים, כדי שיהיה ברור שהדבר לא הגיע מכוחו של שר המשקים, אלא מחמת הקב"ה, שחידש את המהלך מכך שהכניס את החלומות בראש פרעה.

ובהמשך מוסיף יוסף ומבהיר, כי למרות שהכל נראה כאילו נעשה בעיכוב גדול, דווקא העובדה שהכל קורה פעמיים, הוא הוא הסימן שהכל קרה וקורה במהירות.

ואם נחזור לפסוק הפתיחה, ויהי – לשון צער. כי ודאי צער היה ליוסף, שנולדה בו תקווה לאחר שפתר לשר המשקים, ותקווה זו נגוזה. רק בסוף השנתיים  קורה הכל, ונראה כאילו זה המון זמן, אולם הדבר היה חיוני על מנת שיבין יוסף כי הכל מלמעלה, ודווקא ההמתנה הזאת היא היא זו שגרמה לכך שהכל יהיה במהירות לאחר מכן. ועובדה שיוסף למד היטב את הלקח, שהרי הוא משיב לשבח שמעניק לו פרעה – זה לא אני... זה הכל מלמעלה, אלוקים יענה את שלום פרעה! 


יוסף החכם מגלה את המתווה הזה, ומעביר אותו לפרעה, וזה בדיוק מה שמביא את פרעה למסקנה, שיוסף הוא האדם המתאים ביותר. 

מהי הגישה שלכם לחיים?

בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו, כל אחד מכם מפתח, במהלך חייו גישה משלו לחיים. הגישה לחיים היא היא הקובעת מה תהיה ההתייחסות האוטומטית שלכם לאירוע מסויים, והתייחסות זאת תשפיע כמובן על התנהגותכם בהמשך, אלא אם כן תעברו תהליך של מודעות, או שיבוא מי שיתן לכם מבט חדש על אותו אירוע.

כך, למשל, יש כאלה שתפיסת המציאות שלהם היא שכולם שקרנים ואין אמון באף אחד, אלא אם כן יוכח אחרת. או שהעולם רע. יש שגישתם היא אוהבת ומתלהבת, יש אדישה, יש צינית וכן הלאה.

גם לרועי האומה היתה גישת חיים ותפיסת מציאות משלהם, והיא שהשפיעה על התנהגותם. יש מהם שקל יותר לזהות את גישתם לחיים, כמו יוסף. גישתו של יוסף לחיים, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו, הינה שבסופו של דבר, האדם אינו קובע כלום, אלא הקב"ה. וכל שעושה הקב"ה הוא לטובה. ולכן אין מקום לכעוס ולא להתרעם על אף אדם, באשר הוא שליח של הקב"ה. וכל מעשיו של הקב"ה הם לטובה. אדרבה, גם אם הם התכוונו לרעה, הקב"ה חשבה לטובה. וזה העיקר!

ומה איתכם? ■

חטאיי - סיפורו של שר המשקים

א

ת את חטאיי אני מזכיר היום... ככל שניתן לכנות אותם בשם חטאים. וכי האם יכולתי להיות אחראי על זבוב סורר שהחליט להתיישב לו מעדנות, דווקא על הגביע של פרעה? ושמא השומר יוסף אנוכי, הצריך להעלותו מן הבור? די לי שניצלתי בעור שיניי, הס לי מלהזכיר את החבל בביתו של התליין. אבל כנראה שהגיע היום, והגיעה השעה להזכירו בפני פרעה ואולי אף להעלות חני בעיניו.

d c

את יוסף פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, בנסיבות לא כל כך משמחות. הושלכתי לכלא יחד עם שר האופים. שנה תמימה המתנו לגזר דיננו. על מנת להמתיק את הגלולה פיצה אותנו שר הטבחים בעבד מיוחד השמור לאנשי כבוד. "הוא אמנם עברי, אבל הוא העבד הכי טוב שלי", כך הבטיח לנו, וכפי שאמר כך היה.

אם נודה על האמת, בינינו ממש, יוסף הוא משכמו ומעלה. הקסם האישי נוטף ממנו ברמות בלתי נדלות. החיוך הכובש, המתלבש היטב עם שמחת החיים והיופי הגברי. העוצמות ומעל לכל, חכמת החיים שלו – כל אלה יוצרים מארג שאי אפשר, פשוט אי אפשר לעמוד נגדו. אי לי ספק שחיי ללא יוסף בבית הכלא היו נראים הרבה יותר משעממים, קודרים, כואבים ומעל לכל – נמרחים באיטיות.

ליוסף היתה אורחת קבועה, אתם בטח יודעים על מי אני מדבר, אין צורך להרחיב במלים. מדי יום היתה באה לבקרו. זה גבל בטירוף. היא כל כך ייחלה לאהבתו והוא – התעלם ממנה כאילו היתה אוויר. אין טכסיס נשי שלא ניסתה להפעיל עליו. פעם מתק השפתיים ופעם החושניות. פעם היופי ופעם האיומים, פעם הבכי ופעם הנוקשות. והוא – עמד כצוק איתן ודחה את כולם. האמת, קצת קינאתי בו...

עד שלא ראיתי את המחזה הזה לא הבנתי עד כמה פוטיפר אהב את יוסף. הוא אחד האנשים האכזריים בממלכה. קומתו כקומת אדם וחצי, כף ידו לבדה בקוטר של צלחת ומכה שלו מרוצצת גולגלתו של אדם מצוי בלא קושי. לא בכדי הפך לתליין המלכותי. אם השאיר את יוסף בחיים למרות הקנאה שכל גבר בריא היה מתמלא בה למראה אשתו... 

אתם מכירים את הקשר ביני לבין יוסף רק מהחלום שלי. אולם האמת היא שכך היה יוסף במשך כל אותה שנה. תמיד האיר פנים, תמיד ידע לגרום לנו קצת יותר נחת. מעולם לא אפשר לנו לשקוע בעצב ובחרדות. הרי המתנו לגזר דיננו מיום ליום. כאשר היינו רואים את השמש הזורחת, לא ידענו אם נזכה לראות אותה שוקעת. וכאשר עלינו על יצוענו, לא היה לנו שום ביטחון שנזכה לקום ממנו בעודנו בחיים. רק יוסף הצליח לרומם אותנו מעל לקשיים האלה. כאשר הוא פתר את החלום, כך ממש היה. וכך גם ידעתי שיהיה. תמיד אמר לנו את האמת, גם אם היא כואבת. אולם לפחות כאשר שמענו אותה ממנו, היא כאבה פחות.

מכל ימיי בכלא, שלושת הימים האלה בהם המתנתי לשחרורי, היו הארוכים ביותר, אולם לפחות התנחמתי בכך שהתחלתי לנשום. באותם ימים הגיע אלי יוסף וביקש ממני לעשות מה שאוכל על מנת לשחררו. לבקש אותו לעצמי, או שמא להזכירו בפני מלך מצרים, להמליץ טובות שיקח אותו לביתו. נכון, הבטחתי לו שאעשה מאמץ בשבילו, ונכון שהפרתי את הבטחתי.

כבר באותם ימים שמתי לב לכך, שיוסף שביקש ממני להזכירו לפני מלך מצרים, היה יוסף שונה. לא אותו יוסף מלא ביטחון ועוצמה, כפי ששידר לנו במשך שנה שלמה. כאשר ראה שאני עתיד להשתחרר ממאסרי, דעתו חלשה מעט. בתחילה הוא הזכיר את גניבתו מארץ העברים. ניכר היה שלא התגאה בכך מטעמים שהסתיר ממני; לאחר מכן ניסה לשכנע אותי שהוא נמצא בבור על לא עוול בכפו. מעולם הוא לא התלונן קודם לכן ולא אמר מאומה על מצבו. תיארתי לעצמי כי בעשותו כן הוא ביקש להכמיר עליו את רחמיי ולא רק להתלונן.

הוא אף ביקש ממני שאזכור אותו ואיטיב עמו ואולי אקח אותו כעבד עבורי; אולם הוא לא הסתפק בכך, אלא הוסיף וביקש שאם אינני מתכוון לקחת אותו לעצמי, לפחות אזכיר אותו בפני פרעה. היה זה סדק בחומת הביטחון של יוסף, סדק שקצת הפליא אותי... כמעט ופלטתי בפניו "וא'לוהים שלך – היכן הוא?" אולם לא העזתי. די היה לו בצערו ולא היה זקוק שאוסיף עליו מנה אחת אפיים.

בדיעבד הבנתי כי יוסף פנה אלי לא רק משום שאני עתיד הייתי לצאת. אלא דווקא משום שהושמתי בכלא על לא עוול בכפי. הוא ביקש ממני להתחבר לסבלו. סבלו של האדם המרצה עונש, על חטא שלא חטא. אין מצפים מאדם שנולד עשיר, שיבין את סבלו של העני. אולם מצפים כך ממי שבדרך לעושר פסע גם בנתיב הדלות. אלמלא התנסיתי באותן חוויות לא היגעתי למקומו; ודווקא משום שעמדתי בנעליו הבנתי את מצבו. לכן הוא ביקש את עזרתי. הוא סמך עלי והכזבתי אותו. כיזבתי לו שאעזור לו, והכזבתי אותו מחמת פחדיי.

אינני מנסה להצדיק את עצמי. אינני צדיק ולא בן צדיק. אבל יצאתי מהכלא אדם שונה מזה שנכנסתי אליו. השנה בה נרקבתי בין כתליו גרמה לנמק בביטחון העצמי שלי. בקושי הצלחתי לעמוד בפני פרעה לאחר שחזרתי לתפקידי. ידי רעדה בפעם הראשונה שסחטתי הענבים על כוסו. לא היה בי שום אומץ להזכיר את חטאיי ולא את נסיבות כליאתי, וממילא גם לא את יוסף. רק זה היה חסר לי, שפרעה ייזכר באותו זבוב שטלטל את חיי. אף לבקש את יוסף לעצמי בטח לא יכולתי, שהרי ידעתי עד כמה שר הטבחים מעריך אותו ומעוניין בו. לא רק שלא יכולתי לכפור בטובתו כלפיי, אלא שאילו הייתי עושה כן הייתי נוהג כשוטה שבעולם ומסתכסך לחינם עם אחד האנשים שאסור בתכלית האיסור לגרום להם שום קפידא עלי.

נותר לי רק להתמודד עם מצפוני, ולהשכיח מזכרוני את יוסף. מסכן. כבר שתים עשרה שנה כלוא שם בבית הסוהר. אבל הינה כעת הגיעה שעתו, ואולי גם שעתי. בטירופו, פרעה הפך את כל הארמון, הוא זקוק לתשובה. זו העת לפרוע את החוב ליוסף ואולי גם למצוא חן בעיני פרעה... אז איך אעשה זאת? כיצד אמליץ עליו מבלי לערוב להצלחתו; וכיצד אסביר לפרעה כיצד הסתרתי ממנו עד כה את עובדת קיומו של יוסף? אני יודע:

ראשית, אכרוך את שני החטאים יחדיו, אודה בכך שאי הזכרתו של יוסף היא חטא מצדי, אולם אסביר זאת בכך שלא רציתי להזכיר את חטאי הקדמון. ואילו כעת אוכל להזכיר את שני חטאיי גם יחד, מכיוון שראשו של פרעה עסוק בחלומותיו ולא בעריפת ראשים.

שנית, אסביר לו כי באותה תקופה יוסף היה נער שאינו ראוי למלוכה, ואף עברי שאינו דובר את שפתנו, המאוס עלינו, ועבד שכידוע אין ביכולתו למלוך, ומשכך לא מצאתי לנכון להזכירו בפני פרעה. במצב רגיל גם הרי פרעה לא היה משגיח בבחור כזה. אולם עתה שעת חירום, והוא יהיה מוכן להסתפק אף בו. מאידך, אזכיר את סגולותיו של הבחור, אשר פתר את החלומות, וצדק גם בקשר אלי וגם בקשר לשר האופים. כך, אם יפתור חלומו של פרעה, אזכה בתהילה. ואם לא יפתור, תמיד אוכל להצטדק במגרעותיו.

ובכן, הגיעה העת לקום ולשאת דבריי.

d c

 "ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה" אומר רש"י, שעד שעשה טובה והזכיר אותו לפרעה, תאר שר המשקים את יוסף בכינויי גנאי מבזים. יוסף הורץ מן הבור, פתר את החלום לפרעה, והתמנה ברוב חכמתו למשנה למלך מצרים ובכך הצליח להשתחרר גם מפוטיפר וגם מרעייתו.

שי שגב, כסלו תשע"ה

חלום כּמוּדָעוּת - על חלומותיו של יוסף

אמרו כבר חז"לינו, כי ישנם שלושה סוגים של חלומות. החלום האחד הוא החלום הנבואי, ובו מראים לאדם מענייני העתיד, על מנת להודיעו ו/או להזהירו ו/או לבשרו על משהו עתידי. החלום השני הוא חלום שבא ממקום של ייסורים, בו שדים וכל מיני מרעין בישין באים להפחיד את האדם ולטרוף את מנוחתו, בלא שיש בכך מאומה, ועל אלה נאמר – חלומות השווא ידברו. החלום השלישי הוא מעין מראָה, שיקוף של דברים שאדם חושב או חווה במהלך היום, ומהווה בסך הכל עיבוד נתונים בצורה של חלום, מהתת-מודע אל המודע, וכפי שנאמר, שאדם חולם מהרהורי ליבו.

חלום יוסף ציור מאת אהובה קליין

במובן זה, לחלום יש משמעות רבה, בראש ובראשונה כתרגיל במודעות עצמית. לעתים את אשר אין האדם מסוגל להתבונן במצב של עֵרוּת, יכול הוא לקבל באמצעות החלום. זו צורה של דיבור עצמי של האדם, את אשר אין הוא מרשה לעצמו לחשוב או לדמיין אפילו, החלום מביא לו. יתכן שיש בו לומר מה האדם צריך וזקוק לו. מכאן גם הקשר ההדוק והמעניין שבין עצם סיפור החלום, לבין פתרונו, ואחר כך ­– לבין התגשמותו. אבל על כך – בהזדמנות אחרת.

על כן, כאשר בא אלי אדם לפגישה של מודעות עצמית ומספר לי על חלום שחלם, אני מנסה לעבוד איתו על האפשרות שמדובר בחלום ממקום של מודעות, ואם כן, מה המסר שהתת מודע מבקש להעביר למודע.

באור זה מעניין לראות את החלומות של יוסף והתייחסות המשפחה אליו, כפי שהמפרשים עצמם רואים אותם.

כאשר יוסף מגיע לאחיו ומספר להם על חלומותיו, הם מגיבים בשנאה: "המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?" לשם מה אתה מספר לנו על החלומות? הרי אם כמושל – לא יתקיים. ואם כמלך, הזקוק להסכמה, לא נסכים לך. ושנאו אותו על חלומותיו: אם מדובר בנבואה, כי הוא ימלוך עליהם מהסכמתם וכניעתם לפניו, רע הדבר מלפניהם. וגם שנאו אותו על דבריו (הרהורי ליבו, מודעות): אם הוא מעוניין למשול עליהם בכוח, מקל וחומר שישנאו אותו.

בינתיים יעקב שותק. אולם כאשר הוא שומע את החלום השני, אף הוא גוער ביוסף: מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? – יעקב מבין, שחלום זה אינו יכול להתקיים כפשוטו, ועל כן הוא סובר, כי אין הוא חלום נבואי. וככל שכך מה נותר? אין זה כי אם חלום מהרהורי ליבו של יוסף (מודעות עצמית). והרי אין זה ראוי שיוסף מעוניין שאביו יבוא להשתחוות לפניו! (זה אפילו מצמרר!!)

מאידך, כידוע שגם בחלום הנבואי יש חלקים שאין בהם אמת, ולכן הפסוק: "חלומות השווא ידברו" נכון גם לגביו, ומשכך, יתכן מצב שבו יוסף יהיה שליט, גם אם אימו או אביו לא יכרעו בפניו. משכך נראה לי, שזו הסיבה שיעקב שמר את הדבר. יתכן והכיר את יוסף, וציפה ממנו גם כך לגדולות, והרי הוא עצמו גידל את יוסף ועשה לו כתונת פסים, ועל כן שמר את הדבר שמא אכן מדובר בחלום נבואי ולא רק בהרהורי הלב. ■