המסע לאושר - קטע מהפרק השני / שי שגב

המסע לאושר - קטע מהפרק השני / שי שגב

"האם כך מדברת אישה מאושרת?" החל להצליף בה הקול הפנימי – "הרי להיות מאושר זה אומר לקבל בשמחה את מה שיש לך. ואילו את היצגת את זה כמקום של פשרה, כמקום של לקבל את הטוב יחד עם הרע. שמעי תמר, זו גישה די תבוסתנית, הגישה שלך לאושר!"

"למה אתה חושב כך, קול פנימי מעצבן שלי?" סנטה בו תמר חזרה; "האם אתה באמת חושב, שבעולם הזה יש ארוחות חינם? האם אתה חושב שאני יכולה ליהנות מבעל, ילדים, עבודה ובית – ללא תשלום המחיר? נראה לי שאתה סתם מנסה לייאש אותי! אתה לא נוהג עמי בהגינות, קול פנימי! האם אתה בטוח שאתה באמת הקול הפנימי שלי?"

"לא, תמר. אני פשוט חושב, שאם את היית מאושרת, לא היית רואה את החיים שלך כפשרה. לא היית רואה את הדברים שאת צריכה לשלם, כמחיר כה כבד ש'אין מה לעשות, אבל צריך לשלם אותו'. אילו היית מאושרת, תמר" – עתה הקול הפנימי הרים את קולו – "לא היית מחשיבה את התמורה שאת משלמת כ'מחיר', והיא לא היתה כה כבדה עלייך".

"אבל מי אמר שהיא כבדה? אתה שמעת את זה ממני?", התקוממה תמר.

"אם אני – הקול הפנימי שלך – מדבר איתך על כך, אם התת-מודע שלך העיר אותי כדי להציק לך, כנראה שכך את חושבת, גם אם לא אמרת את זה!" סיים תת המודע בנימה של ניצחון, למול תמר חסרת המלים.

שבירת הכלים

שְבִירַת הַכֵּלִים / שי שגב

מְתַסְכֵּל,
שֶיָּדַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לְצַיֵּר,
אֵת הַמִּתְחוֹלֵל בְּדִמְיוֹנִי;
שֶאֶצְבְּעוֹתַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לִכְתֹּב,
אֶת סִיפּוּרָהּ שֶל נַפְשִי;
שֶגְרוֹנִי אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשִיר,
אֵת הַמִּתְנַגֵּן בְּרוּחִי;
שֶאֵין בִּי הַכֵּלִים,
לְהַבִּיע אֶת הָאוֹרוֹת שֶבִּי מִתְנֹצְּצִים;
שֶאֵין בְּגוּפִי הַכֹּח לַהֲפוֹך לְלַפִּיד,
שֶיִבְעַר אֶת בְּעֵירָתָהּ שֶל נִשְמָתִי.

אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות האנושות, מתואר בקבלה כ"שבירת הכלים". ולמי שאינו מבין "שבירת הכלים" מהי, פוטרים אותו בכך שזהו מצב שבו יש יותר אורות מאשר כלים, ובמצב כזה הכלים אינם יכולים להכיל את האור, ונשברים. ובכל הכבוד גם הסבר זה אינו ברור, ועדיין יש להוריד את ה"אור" הזה (הרעיון) לרמה של הכלים שלנו, על מנת שנוכל להכיל אותו בשכלנו, ולהבין אולי גם את המשמעות של הדברים בהקשר שלנו.

ובהמשך לכך נראה לי שהשיר הנ"ל מביע את רעיון שבירת הכלים, שמהותה, אולי, הינה הפער העצום שבין כוחות הנשמה, או הכוחות הנמצאים בכוח, לבין היכולת שלנו לממש אותם.

להבדיל, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי דודתי ז"ל על חברתה, שהיתה רקדנית בלט בצעירותה. יום אחד חפצה נפשה להראות לדודתי שכוחה עדיין במותניה, וניסתה להציג בפניה פירואט. אולם גופה בגד בה, והיא נפלה לעיניה ושברה את רגלה. אין ספק, שבתיאוריה החברה ידעה היטב כיצד צריך להיראות פירואט, אולם כבר לא היו לה כלים לכך.

ופעם אחרת כאשר סיפר לי חבר על תסכולו, שבראשו הלחין מנגינות נפלאות, אולם אצבעותיו בוגדות בו כאשר הוא מנסה להוציאן למרחב.

ואף אני עצמי נוכחתי לא פעם, לפער שבין הציור שדמיוני רואה, לדלות כשרוני לתרגם אותו לציור פיזי על בד, ועוד ועוד ועוד.

ועדיין מהדהדים דבריו של הרב קוק זצ"ל על רצונו ותאוותו, ברמה של כורח ממש, להביע את כל המתחולל בנפשו וכל הרעיונות הנשגבים בהם הוא הוגה כל היום, ועל ייסוריו שאין הוא מסוגל לכך.

הפער הזה, שבין אורות לכלים, יוצר תסכול רב, ולעתים עלול להביא למצב, שבו לא יהיה רצון, או לא תהיה יכולת, להוציא לפועל גם את המעט שהכלי כן מסוגל להכיל: הנגן ימאס בנגינתו, ולא יהיה מסוגל לנגן ניגונים פחות מורכבים כפי כוחותיו; הצייר ימעיט בערך ציוריו, גם אם האחרים ישבחו אותם; ואיש הרוח יפסיק להעלות על הכתב את הגיגיו, כיוון שאין בהם ולו במעט בכדי להשביע את יצירת המופת הנחבאת במוחו ולא תהיה לה ערך בעיניו.

וזוהי שבירת הכלים – שאפילו מה שיכול הכלי להכיל במצב רגיל – גם תכולה זו הוא לא יספק. אדרבה, ככל שהיכולת גדולה יותר, כך הנפילה גדולה יותר. ואגב, נראה שזהו הגורם העיקרי (החשש משבירת הכלים, מבגידת הכלים באורות ובציפיות) הוא הגורם לאלה המגיעים למקומות גבוהים, להישבר – ולו משום הלחץ, להיתדרדרות לאלכוהול, סמים, אנורקסיה, ובעיות נפשיות אחרות – ואף זו שבירה תרתי משמע.

כך, האורות הגדולים, שיש בהם ברכה, הופכים להיות כקללה, שלא זו בלבד שאינם באים לידי מימוש בכוחם הדל של הכלים, אלא שוברים גם את המעט שיכולים הכלים להכיל, ונמצא קרח מכאן ומכאן.

בעולם התיקון יש התאמה בין האורות לבין הכלים, כך שהאור גדל, ככל שהכלי גדל [כמו מעילו של שמואל הנביא]. וביכולתו של האדם לעלות ולפרוח, וככל שיגביר את המיומנות, כך יתן מקום לאור גדול יותר, ויהיה מוכן לקראתו. בצירוף שני כלי משנה – האחד הוא הכלה והעצמה, והשני – מנוחה, כשצריך.

ונראה שזה מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם ישראל חווה אורות עצומים, אולי העצומים ביותר שראה אי פעם, ומיד פרחה נשמתם – באשר הכלים שלהם (הגוף האנושי) לא יכול היה להכילם. בא הקב"ה והחיה אותם בטל של תחיית המתים. אולם הכלים שלהם עדיין היו שבירים, לא היתה בהם היכולת לקלוט את האורות, להכילם, ולתרגמם לעולם המעשה. והם אכן נשברו שוב, בחטא העגל, שמטרתו היתה מבחינתם, צורה של עבודת הבורא, שבפועל היתה שבירת הכלים. לשם כך הורה ה' על בניית המשכן, ועל כליו, אשר עבודתו הטכנית לכאורה, תיצור את כלי הנפש להכיל את האור של "ושכנתי בתוכם". ולא למותר לסיים בדברי רבי נחמן: אין יאוש בעולם כלל...

לדלג מעל לקיר

יש תקופות בחיים,
שלא הכל זורם בנעימים;
לאט לאט נגמר האוויר,
ממש נמצאים מול קיר;

אי אפשר ללכת קדימה;
פונים שמאלה פונים ימינה -
ונקודת המוצא - איננה בנמצא
הכוחות עוזבים, אתה מרגיש חלשלוש
לאט לאט מחלחל הייאוש
מנסה שוב ושוב ושוב
ואפילו מתחיל להיות עצוב

רגע אחד, אחי היקר
הקשב לי, ותצא נשכר
וגם את אחות אהובה,
עדיין אל תאבדי תקווה -
גם אם חסום בצדדים
דבריו של רבי נחמן עדיין מהדהדים:

אין יאוש בעולם כלל!
להפסיק עכשיו - לא חבל?
אולי עכשיו האושר יפתיע?
עוד מאמץ, והוא יגיע

אין יאוש - הבן ודרוש
הוא קיים רק בראש
וגם אם ראית קיר
והמכשול אדיר
אל תתייאש, הרם העיניים -
כי אף קיר לא חוסם את השמיים!
לכל בעיה יש סוף,
ואם ברצונך את הייאוש להדוף -
אל תעצור - המשך לטפס
וכך את ההצלחה - לא תפספס

לימדו מניסיונם של אחרים
שלא התייאשו מכאלה הרים
חזרו והתחזקו מאלה הדברים
ואת המשא המשיכו להרים;
התאזרו בסבלנות והמשיכו לקוות,
עד שלבסוף התגשמו התקוות

וכך אמרו חז"ל מספר פעמים:
גם במצבים קשים - אל ימנע עצמו מן הרחמים

נכון, אני יודע, אינך צריך לומר,
זה קל לתת עצות על כל דבר
כשהחיים יפים ואתה מרגיש חזק
הכל נשמע יפה ומתקתק
אך שמע ידידי, גם לי היו ימים קשים
גם לי לעתים העצבים חלשים;
דברים אלה למדתי על בשרי
וכך מהם כתבתי את שירי

על הייאוש והמלחמה בו

*** מאמר זה נבחר למאמר מומלץ של אתר מאמרים, בתאריך 6.6.2010 ***

אני יודע איך זה לפקפק בעצמך בכל החלטה.
אבל הבנתי, שאם אעצור ואפקפק בכל החלטה שאני עושה, לא אגיע לשום מקום.
כל שנוכל לעשות הוא לבחור את הבחירות הטובות ביותר שאנו יכולים,
ולהמשיך לצעוד קדימה, צעד אחר צעד"
(אגדת המחפש, עונה 2 פרק 17)

השבוע אנו קוראים את פרשת "שלח" ובה אחד הסיפורים הטראומתיים ביותר בעידן התנ"ך: פרשת המרגלים. בסיפור זה המון תובנות (בעיית הנהנתנות, בעיות אמון של מנהיגים, לשון הרע ועוד), אני מבקש להתמקד בתובנת הייאוש, הרלבנטיות במיוחד לימינו.

חז"ל מספרים לנו, כי במצרים, הגיעו בני ישראל ל-49 שערי טומאה (התנהגויות, תכונות וטבעים שליליים), ואילו היו מגיעים לשער ה-50, הם לא היו יכולים לצאת ממצרים. ומאז קיימות התלבטויות רבות מהו אותו שער ה-50. מהו אותו פגם, שאילו היו נדבקים בו, לא ניתן היה להציל אותם, ועל כן הוכרחו בני ישראל לברוח ממצרים עד כדי כך שלא הספיק אפילו הבצק להחמיץ.

ידועה תשובתו של רבי נחמן מברסלב על כך, ששער ה-50 הוא שער הייאוש. כשאדם נופל לידי זרועות הייאוש, הוא גמור.

במקום אחר מסביר תלמידו, רבי נתן מברסלב, כי היצר הרע תוקף את האדם בשני נסיונות: הניסיון הראשון הוא להיכשל בעבירה מסוימת. בואו נאמר, למשל, אמירת דבר שקר. הניסיון השני – שלדבריו הוא יותר קשה מהראשון – מתחיל מיד לאחר שהדברים נאמרו. כאשר האדם מצטער על מה שעשה, ומחליט שיותר לא ינהג כך, ומעתה יקפיד על האמת, מגיע שוב היצר הרע ואומר לו – "על מי אתה עובד? הרי אתה לא מסוגל להפסיק לשקר! נולדת שקרן וכך תישאר". אם האדם יישמע לעצת היצר הרע, לא רק שהוא ימשיך לשקר, אלא שהוא כבר ייכנע מלנסות ולהשתפר.

אם מטרתו של הניסיון הראשון הינה לגרום לאדם לעבור עבירה, הרי מטרתו של הניסיון השני הינה לייאש את האדם כי הוא מסוגל לשנות את עצמו ולהשתפר. במלים אחרות – הניסיון הראשון גורם להיכשל בעבירה אחת. הניסיון השני, יגרום לאדם להיכשל מכאן ועד מותו.

מסביר רבי נחמן מברסלב, כי הדור האחרון יתמודד עם שאלה זו, של הייאוש. אם בעבר הניסיונות העיקריים היו בעבודת אלילים, סחר עבדים, וכדומה, גם כיום יש נסיונות מרים, אולם הניסיון המר ביותר הוא הייאוש.

ונעבור לימינו.

יש סימנים רבים לכך שהייאוש גובר. קיימת עליה מתמדת בפונים לשירותי בריאות הנפש, בהתפרצויות של מחלות נפש, בדיכאון ובטיפול בו. בנוסף, יש עליה רבה ברמות המתח והסטרס על כל אחד ואחת מאיתנו.

אולם יש עוד שני גורמים שמובילים לכך שאנשים פשוט מתייאשים מהר ולא מתמידים בעיסוקים בעלי פוטנציאל –

הגורם הראשון הוא המהירות: המהירות הפכה להיות דרישה מובנית בחיים שלנו. הצורך במהירות ובתוצאות מהירות וטובות, גורם לייאוש, כאשר אנו סבורים שאיננו עומדים בקצב. הלחץ לתוצאות טובות מונע מאיתנו לראות את הטוב של מה שהישגנו עד כה. הצורך במהירות גורם לנו להפסיק תהליכים באמצע ולא לממש אותם, על מנת שנספיק להתחיל תהליך אחר, וחוזר חלילה. מה שאיננו יודעים, שמה שאנו רואים בפרסומות או באמצעי התקשורת כהצלחות מטאוריות, או כאנשים שהצליחו במהירות, הינן גם איזוטריות (רוב האנשים אינם מצליחים כך) וגם מעוותות (וזאת מכל מיני בחינות: גם עיוות שנוצר כתוצאה מעריכה של הסיפור והעובדות באמצעי התקשורת, וגם מכיוון שבמקרים רבים רואים רק את העליה, אולם לא את הירידה שבאה לאחר מכן).

הגורם השני הוא המבחר: אנו חיים בעולם של שפע. וככזה, הוא מציע לנו מבחר עצום. הבעיה הינה שככל שהמבחר גדול יותר, ההתלבטויות גדולות יותר. ושוב נכנס הייאוש – כבר בחרנו דבר אחד, ואולי כגודל הציפיות גודל האכזבה, והספק מכרסם, אולי היה טוב יותר לבחור בדרך אחרת? לעתים הדבר גורר סתם חוסר שביעות רצון, ולעתים גורם לנו לשנות כיוון שוב ושוב ושוב, עד שאנו נותרים בלי כלום. דוגמה קלאסית הינה עניין של רווקים ורווקות. כיום, גם גיל הנישואים עלה, יש הרבה יותר מבחר, וגם הנגישות למבחר זה הרבה יותר גדולה. וכך יוצא שרוצים לראות את כולם לפני שמחליטים – לא מספיקים להכיר באמת, ועוברים מאחד לשני, ועד שבוחרים מישהו, מיד מתחרטים... ואז – או שמנסים שוב, או שנשארים בלית ברירה עם הבחירה, אולם תוך ייסורים עצמיים האם באמת לא יכולתי להשיג משהו טוב יותר... וזה נכון לגבי רכישת אוטו, קניית דירה, בגד, ועוד.

לא בכדי אמרו חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו. מכיוון שמי שלא שמח בחלקו, נחשב כעני, לא משנה כמה עושר יש לו, אולם מי ששמח עם הקצת שיש לו, ושלם איתו, נחשב כעשיר.

עתה נחזור למרגלים: מה היה חטאם שגרם לעונש כזה, להמשיך להסתובב במדבר 40 שנה? החטא הוא הייאוש. הדבר התחיל בתהליך: בתחילה, יצאו ממצרים, הרגשת אופוריה. כבר על הים חלק התחילו להתייאש ורצו להיכנע למצרים. עם זאת המשיכו לראות נסים גדולים ועל כן ההתנגדות לא היתה קשה. אולם לאחר שקיבלו את התורה והתחילו לחיות חיים רגילים, הם מתחילים להתלונן. תלונה הינה אות על ייאוש מתקרב. לא טוב לנו. לאחר מכן הם רוצים לאכול בשר, כאילו מה שחסר להם על מנת להיות מאושרים, הוא הבשר. ולבסוף, הם נוטשים את הדרך בה החלו, ורוצים לחזור למצרים, לעבדות.

הייאוש הוא אפוא שקר גדול מאוד. הרי במצרים לא היה להם טוב יותר מאשר במדבר. אלא שכאשר האדם נופל לזרועות הייאוש, הוא מדמיין לעצמו דברים...

התורה מספרת לנו אפוא, כי בני ישראל הגיעו בסופו של דבר לשער ה-50, אולם לפחות עשו כן כאשר היו במדבר. שאילו היו במצרים, גם "אנחנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים" (ואכן חז"ל מספרים שמרבית עם ישראל כן נשאר במצרים ורק חמישית יצאה משם) ואילו כאשר יצאו למדבר, רק המבוגרים, שנפלו לייאוש, נותרו במדבר, ואילו הילדים, שנולדו לעידן חדש, נשארו בחיים ונכנסו לארץ. עתה אנו מבינים מדוע היה צורך להוציא את בני ישראל כל כך מהר, לא בשבילם כמו בשביל הילדים.

כיצד נלחמים בייאוש?

במקומות שונים רבי נחמן מברסלב נותן לנו שני כלים עיקריים. לענ"ד אחד הכלים הוא פיזי-טקטי, והשני הוא נפשי.

הכלי הראשון הוא התמדה. לאחר שהתלבטתם והחלטתם על משהו, לא מסתכלים אחורה. לכל הפחות נותנים להחלטה שלנו צ'אנס, מאה ימי חסד, ללא תהיות, ללא התלבטויות, ללא מחשבות אחרות, וללא פזילה למסלול אחר. חושבים רק על דבר אחד, איך אני מצליח ושמח עם מה שבחרתי.

הכלי השני הוא השמחה: עלינו למלא את עצמנו בשמחה ואושר. מחקרים עדכניים מראים, כי השמחה אינה תלויה במצב הבריאות או העושר שלנו. כל אדם יכול להיות שמח. לגבי השאלה איך להיות שמחים – זה כבר במאמר אחר...