*** מאמר זה נבחר למאמר מומלץ של אתר מאמרים, בתאריך 6.6.2010 ***
אני יודע איך זה לפקפק בעצמך בכל החלטה.
אבל הבנתי, שאם אעצור ואפקפק בכל החלטה שאני עושה, לא אגיע לשום מקום.
כל שנוכל לעשות הוא לבחור את הבחירות הטובות ביותר שאנו יכולים,
ולהמשיך לצעוד קדימה, צעד אחר צעד"
(אגדת המחפש, עונה 2 פרק 17)
השבוע אנו קוראים את פרשת "שלח" ובה אחד הסיפורים הטראומתיים ביותר בעידן התנ"ך: פרשת המרגלים. בסיפור זה המון תובנות (בעיית הנהנתנות, בעיות אמון של מנהיגים, לשון הרע ועוד), אני מבקש להתמקד בתובנת הייאוש, הרלבנטיות במיוחד לימינו.
חז"ל מספרים לנו, כי במצרים, הגיעו בני ישראל ל-49 שערי טומאה (התנהגויות, תכונות וטבעים שליליים), ואילו היו מגיעים לשער ה-50, הם לא היו יכולים לצאת ממצרים. ומאז קיימות התלבטויות רבות מהו אותו שער ה-50. מהו אותו פגם, שאילו היו נדבקים בו, לא ניתן היה להציל אותם, ועל כן הוכרחו בני ישראל לברוח ממצרים עד כדי כך שלא הספיק אפילו הבצק להחמיץ.
ידועה תשובתו של רבי נחמן מברסלב על כך, ששער ה-50 הוא שער הייאוש. כשאדם נופל לידי זרועות הייאוש, הוא גמור.
במקום אחר מסביר תלמידו, רבי נתן מברסלב, כי היצר הרע תוקף את האדם בשני נסיונות: הניסיון הראשון הוא להיכשל בעבירה מסוימת. בואו נאמר, למשל, אמירת דבר שקר. הניסיון השני – שלדבריו הוא יותר קשה מהראשון – מתחיל מיד לאחר שהדברים נאמרו. כאשר האדם מצטער על מה שעשה, ומחליט שיותר לא ינהג כך, ומעתה יקפיד על האמת, מגיע שוב היצר הרע ואומר לו – "על מי אתה עובד? הרי אתה לא מסוגל להפסיק לשקר! נולדת שקרן וכך תישאר". אם האדם יישמע לעצת היצר הרע, לא רק שהוא ימשיך לשקר, אלא שהוא כבר ייכנע מלנסות ולהשתפר.
אם מטרתו של הניסיון הראשון הינה לגרום לאדם לעבור עבירה, הרי מטרתו של הניסיון השני הינה לייאש את האדם כי הוא מסוגל לשנות את עצמו ולהשתפר. במלים אחרות – הניסיון הראשון גורם להיכשל בעבירה אחת. הניסיון השני, יגרום לאדם להיכשל מכאן ועד מותו.
מסביר רבי נחמן מברסלב, כי הדור האחרון יתמודד עם שאלה זו, של הייאוש. אם בעבר הניסיונות העיקריים היו בעבודת אלילים, סחר עבדים, וכדומה, גם כיום יש נסיונות מרים, אולם הניסיון המר ביותר הוא הייאוש.
ונעבור לימינו.
יש סימנים רבים לכך שהייאוש גובר. קיימת עליה מתמדת בפונים לשירותי בריאות הנפש, בהתפרצויות של מחלות נפש, בדיכאון ובטיפול בו. בנוסף, יש עליה רבה ברמות המתח והסטרס על כל אחד ואחת מאיתנו.
אולם יש עוד שני גורמים שמובילים לכך שאנשים פשוט מתייאשים מהר ולא מתמידים בעיסוקים בעלי פוטנציאל –
הגורם הראשון הוא המהירות: המהירות הפכה להיות דרישה מובנית בחיים שלנו. הצורך במהירות ובתוצאות מהירות וטובות, גורם לייאוש, כאשר אנו סבורים שאיננו עומדים בקצב. הלחץ לתוצאות טובות מונע מאיתנו לראות את הטוב של מה שהישגנו עד כה. הצורך במהירות גורם לנו להפסיק תהליכים באמצע ולא לממש אותם, על מנת שנספיק להתחיל תהליך אחר, וחוזר חלילה. מה שאיננו יודעים, שמה שאנו רואים בפרסומות או באמצעי התקשורת כהצלחות מטאוריות, או כאנשים שהצליחו במהירות, הינן גם איזוטריות (רוב האנשים אינם מצליחים כך) וגם מעוותות (וזאת מכל מיני בחינות: גם עיוות שנוצר כתוצאה מעריכה של הסיפור והעובדות באמצעי התקשורת, וגם מכיוון שבמקרים רבים רואים רק את העליה, אולם לא את הירידה שבאה לאחר מכן).
הגורם השני הוא המבחר: אנו חיים בעולם של שפע. וככזה, הוא מציע לנו מבחר עצום. הבעיה הינה שככל שהמבחר גדול יותר, ההתלבטויות גדולות יותר. ושוב נכנס הייאוש – כבר בחרנו דבר אחד, ואולי כגודל הציפיות גודל האכזבה, והספק מכרסם, אולי היה טוב יותר לבחור בדרך אחרת? לעתים הדבר גורר סתם חוסר שביעות רצון, ולעתים גורם לנו לשנות כיוון שוב ושוב ושוב, עד שאנו נותרים בלי כלום. דוגמה קלאסית הינה עניין של רווקים ורווקות. כיום, גם גיל הנישואים עלה, יש הרבה יותר מבחר, וגם הנגישות למבחר זה הרבה יותר גדולה. וכך יוצא שרוצים לראות את כולם לפני שמחליטים – לא מספיקים להכיר באמת, ועוברים מאחד לשני, ועד שבוחרים מישהו, מיד מתחרטים... ואז – או שמנסים שוב, או שנשארים בלית ברירה עם הבחירה, אולם תוך ייסורים עצמיים האם באמת לא יכולתי להשיג משהו טוב יותר... וזה נכון לגבי רכישת אוטו, קניית דירה, בגד, ועוד.
לא בכדי אמרו חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו. מכיוון שמי שלא שמח בחלקו, נחשב כעני, לא משנה כמה עושר יש לו, אולם מי ששמח עם הקצת שיש לו, ושלם איתו, נחשב כעשיר.
עתה נחזור למרגלים: מה היה חטאם שגרם לעונש כזה, להמשיך להסתובב במדבר 40 שנה? החטא הוא הייאוש. הדבר התחיל בתהליך: בתחילה, יצאו ממצרים, הרגשת אופוריה. כבר על הים חלק התחילו להתייאש ורצו להיכנע למצרים. עם זאת המשיכו לראות נסים גדולים ועל כן ההתנגדות לא היתה קשה. אולם לאחר שקיבלו את התורה והתחילו לחיות חיים רגילים, הם מתחילים להתלונן. תלונה הינה אות על ייאוש מתקרב. לא טוב לנו. לאחר מכן הם רוצים לאכול בשר, כאילו מה שחסר להם על מנת להיות מאושרים, הוא הבשר. ולבסוף, הם נוטשים את הדרך בה החלו, ורוצים לחזור למצרים, לעבדות.
הייאוש הוא אפוא שקר גדול מאוד. הרי במצרים לא היה להם טוב יותר מאשר במדבר. אלא שכאשר האדם נופל לזרועות הייאוש, הוא מדמיין לעצמו דברים...
התורה מספרת לנו אפוא, כי בני ישראל הגיעו בסופו של דבר לשער ה-50, אולם לפחות עשו כן כאשר היו במדבר. שאילו היו במצרים, גם "אנחנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו משועבדים לפרעה במצרים" (ואכן חז"ל מספרים שמרבית עם ישראל כן נשאר במצרים ורק חמישית יצאה משם) ואילו כאשר יצאו למדבר, רק המבוגרים, שנפלו לייאוש, נותרו במדבר, ואילו הילדים, שנולדו לעידן חדש, נשארו בחיים ונכנסו לארץ. עתה אנו מבינים מדוע היה צורך להוציא את בני ישראל כל כך מהר, לא בשבילם כמו בשביל הילדים.
כיצד נלחמים בייאוש?
במקומות שונים רבי נחמן מברסלב נותן לנו שני כלים עיקריים. לענ"ד אחד הכלים הוא פיזי-טקטי, והשני הוא נפשי.
הכלי הראשון הוא התמדה. לאחר שהתלבטתם והחלטתם על משהו, לא מסתכלים אחורה. לכל הפחות נותנים להחלטה שלנו צ'אנס, מאה ימי חסד, ללא תהיות, ללא התלבטויות, ללא מחשבות אחרות, וללא פזילה למסלול אחר. חושבים רק על דבר אחד, איך אני מצליח ושמח עם מה שבחרתי.
הכלי השני הוא השמחה: עלינו למלא את עצמנו בשמחה ואושר. מחקרים עדכניים מראים, כי השמחה אינה תלויה במצב הבריאות או העושר שלנו. כל אדם יכול להיות שמח. לגבי השאלה איך להיות שמחים – זה כבר במאמר אחר...
