כנס הקתדרה השביעי - תשע"ז

"כל השביעין חביבים"

ד"ר שי שגב

ביום ראשון השבוע התקיים יום העיון השנתי השביעי של הקתדרה לתורה ולחכמה בגבעת שמואל.

מאות האנשים שפקדו את בית הכנסת החדש "אהל יצחק ואסתר" שמעו שיעורים מרתקים בנושא יום העיון, שהוא "התורה, האמת והטוב" ואף חזו בהצגה של תיאטרון אספקלריא.

הענקת הפרס. מימין לשמאל: ד"ר שי שגב, הרב ד"ר יהודה יונגסטר, חן הפרס, הרב שמואל יניב. תמונה: עמיחי בכר.

הקתדרה בגבעת שמואל

הקתדרה הינה מיזם ברוח הציונות הדתית, רוח השילוב. שילוב של לימוד התורה בצד לימודים מודרניים. שילוב של תאוריה ופרקטיקה. שילוב של ערכים ושל עולם המעשה. דיון בדילמות מכל תחומי החיים ומציאת שביל הזהב בין כל אלה.

בתקופתנו מבינים אנו, שהחיים אינם "שחור ולבן", אלא מגוונים ממיליוני צבעים וניואנסים שונים. לכל אחד מתחומי החיים יש היבטים שונים. היבטים של תורה, של מוסר, של ערכים, שיקולים כלכליים, חברתיים ואחרים. לא ניתן לתפוס את החיים מנקודת מבט אחת בלבד, אלא החוכמה היא לקחת את כל הניגודים האלה, לאזן ולאחד אותם. זו הבשורה החברתית של המאה העשרים ואחת, אשר ניצנים לה מצאנו כבר בפרקי חז"ל – "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם" – חיבור של האינטרס העצמי יחד עם האינטרס החברתי. ושביל הזהב של הרמב"ם. ודרכם של הרב קוק ובנו הרצי"ה זצ"ל וממשיכי דרכם, ודרכה של הציונות הדתית.

על רקע זה הוקמה לפני למעלה משלוש שנים הקתדרה לתורה ולחכמה בגבעת שמואל, על ידי מייסדיה הרב שמואל יניב (מחנך ומחבר סדרת ספרי "צפונות בתורה") ועו"ד ד"ר שי שגב (משפטן, מאמן אישי ומנחה סדנאות). את הקתדרה פוקדים מדי יום רביעי, בשעות הבוקר, כמאה איש לשני שיעורים: האחד בסוגיות תורניות והשני בסוגיות אקדמיות ופרקטיות. במהלך שנים אלה הגיעו לקתדרה עשרות מרצים בכירים מכל תחומי החיים, כגון רופאים, עורכי דין, רוקחים, מאמנים, פסיכולוגים, פילוסופים, שחקנים, מחנכים, זמרים, אנשי רוח אחרים, היסטוריונים ועוד תחומים מעניינים. המפגשים מתקיימים בבית הכנסת "אהבת ישראל" ברחוב לוי אשכול 15 גבעת שמואל (ליד קניון הגבעה), המארח את הקתדרה בנאמנות ללא תמורה זו השנה התשיעית.

במהלך השנים הקתדרה הרחיבה את פעילותה, ובמסגרת החברתית כוללת גם סופי שבוע וטיולים חד-יומיים במקומות היסטוריים שונים ברחבי הארץ. הוצאה לאור של עלונים, ספרים וחוברות, פעילויות חסד ועוד. במסגרת פעילותה הקתדרה יזמה וכוננה שני משמעותיים, המרכזי שבהם הוא פרס היצירה היהודית על שם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (ראו להלן), והשני הוא מופת הגבעה, בו הקתדרה מבקשת לפאר אנשים בעלי מסירות נפש לארץ ישראל ולעם ישראל.

זכתה הקתדרה שבשל כל פעילויות אלה היא מקבלת שיתוף פעולה מלא מעיריית גבעת שמואל ומהמועצה הדתית שבה, רוח גבית ותמיכה כספית שמסייעת מאוד לפעילותה.

הכנסים הגדולים ופרס היצירה היהודית

פעם בשנה ב"תשעת הימים" לקראת סיום וחתימה של שנת פעילות, הקתדרה מארגנת כנסים מיוחדים, בהם משתתפים מאות רבות של אנשים, במהלכם נדונות סוגיות אקטואליות כגון חינוך, יישוב הארץ, דמוקרטיה, ועוד. בכנסים אלה נטלו ונוטלים חלק בחירי הרבנים, אנשי ציבור מובילים ועוד. במסגרת כנסים אלה מחולק פרס היצירה היהודית.

שלום אזרד, מייסד בית הכנסת אהל יצחק ואסתר, עם חתן הפרס

מטרת הפרס היא לעודד יוצרים שתרמו תרומה מיוחדת במינה ליצירה היהודית. הפרסים ניתנו עד כה לרב חנן פורת ע"ה, ויבדל"א הרב יצחק שיל"ת, הרב אליעזר מלמד, הרב יהושע ויצמן, הרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי והשנה – לרב שבתי סבתו.

הכנס נערך בבית הכנסת החדש והמפואר "אהל יצחק ואסתר" שנחנך השנה. בית הכנסת חרט על דגלו הקפדה בכיבוד המקום, בהימנעות מדיבור של חול באולם התפילה, ובעשיית כל מאמץ להימנע מטירחת הציבור. מייסד בית הכנסת, מר שלום אזרד, שטרח ועמל להכין את בית הכנסת ליום העיון מספר לנו על הכוונה שהמקום ישמש מפגש חי ותוסס ללימוד וחיזוק, להגדיל תורה ולהאדירה, ללא כל תמורה, למרות ההוצאות הרבות. 

הפרס השביעי – הרב שבתי סבתו

הרב שבתי סבתו, יליד 1949, הינו ראש הישיבה התיכונית "נתיבות יוסף" והישיבה הגבוהה "מאור טוביה" שבמצפה יריחו, יוזם ומפיק פרוייקט התלמוד המוקלט והתלמוד החזותי, ולאחרונה הוציא לאור את סדרת הספרים "ותישאני רוח". כישרונותיו נתגלו עוד בצעירותו, ומאז הוא מוסיף והולך ביצירה פוריה, ועוד היד נטויה.

יום העיון נפתח בברכתו של יו"ר המועצה הדתית, מר יעקב רייכר, שליווה את יום העיון עוד מהרגע הראשון והיה שותף בכל שלב ושלב, במסירות ובאהבה, ונכח במשך יום העיון כולו, שהחל בשעה 9 בבוקר והסתיים לאחר 21:00.

במהלך היום נשמעו שיעורים מפי דוברים מובילים בציבור הדתי, הרב יאיר גזבר, ראש הישיבה לצעירים, כגון הרב ד"ר יהודה יונגסטר, ראש קהילה בגבעת שמואל, הרב יואל בן נון, הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקוה, הרב יוסף צבי רימון, ראש "מרכז הלכה והוראה", הרב חיים סבתו והרב יצחק שיל"ת, ראשי ישיבת מעלה אדומים, הרב שמואל יניב, נשיא הקתדרה, וד"ר שי שגב.

בשעות הצהריים נהנו באי הכנס מהצגה של תיאטרון "אספקלריא".

"כל השביעין חביבים", ציין מנחה הכנס, ד"ר שי שגב, שכן מדובר בכנס השביעי, ביום ז' באב, בשנת 5777 לבריאה (2017), לרב שבתי (שבת – היום השביעי) סבתו (שבת גם כן). וכנראה לא במקרה היה הדבר, שכן הציבור כולו התפעל מדבריו המתוקים והמחזקים של הרב, בשיעורו ביום העיון.

בשעות הערב נערך הטקס המרגש ובו עלו לברך את הרב ראש העיר מר יוסי ברודני, שציין בהתרגשות את תרומתה הרבה של העיר גבעת שמואל לעולם החסד והתורה, כמו גם לשירות בצבא ובמדינה, ושיבח את מפעל הקתדרה; הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שהעלה על נס את הכישרון המופלא של חתן הפרס להאהיב את התורה על לומדיה ועל הציבור כולו ובכך הוא עוסק ממש בבניין בית המקדש; הרב ראובן ששון, ראש ישיבת ההסדר ברמת השרון ועורך ספרי הרב "החלבן", שהאיר את דמותו של חתן הפרס כתלמיד לרבו; אחיו של חתן הפרס, הרב, ראש הישיבה וחתן פרס ספיר לספרות, הרב חיים סבתו, שסיפר על שרשי המשפחה, ובנו של חתן הפרס, הרב יצחק סבתו. 

ראש העיר, מר יוסי ברודני, מברך את חתן הפרס. צילום: עמיחי בכר

הרב שמואל יניב, נשיא הקתדרה, סיפר במקצת שבחו של חתן הפרס, על ההתמדה הרבה ומסירות הנפש, אשר בכלל ביקש להיות טייס, ופקד את קורס הטייס שלוש פעמים, שלוש פעמים שהדיחו אותו והוא התמיד וחזר לקורס, פעמיים נוספות, אולם נתקיימה בו גזרתו של רבו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, עוד לפני צאתו לדרך, שבסופו של דבר הוא לא יהיה טייס, אלא רב גדול בישראל. 

חיבוק של אח: הרב חיים סבתו מברך את חתן הפרס. משמאל: הרב טולדנו, הרב של גבעת זאב (צילום: עמיחי בכר)

חתן הפרס שיתף את הציבור בתמונה מילדותו, בבגדיהם הקרועים מגורשים מהבית במצרים, עם אחיו הקטנים, והוא שואל את אביו, "אבא, למה מגרשים אותנו מהבית?" ואביו אומר לו, "כאן לא הבית שלנו, הבית שלנו הוא המקום אליו אנו הולכים, לארץ ישראל!". בין דבריו המרגשים של חתן הפרס, הוא גילה לציבור שהוא סוגר בערב זה מעגל של 44 שנים, מאז שהגיע לישיבה וקיבל השראה מהרב שמואל יניב שליט"א, שהיה התלמיד הראשון שסיים את כל התלמוד בשנה אחת וקבע את התקדים והראה לכולם שהדבר אפשרי; בזכות התקדים הזה חתן הפרס קיבל על עצמו לסיים את הש"ס בשנה אחת, וכאשר אמו הפצירה בו שלא יתיש את עצמו ויפרוס את הלימוד על פני תקופה ארוכה יותר, השיב לה שהוא יעמוד באתגר הזה. ואכן עמד באתגר וסיים את הש"ס ביום חמישי, ערב שבת קודש, לפני יום כיפור תשל"ד. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים. וזה הלקח שהוא מעביר הלאה – "לא לדחות! עשו עכשיו מה שאפשר. כי אילו דחיתי את סיום הש"ס אפילו ביום אחד, לא הייתי מסיים אותו כלל."

הציבור מוזמן להשתתף בפעילויות הקתדרה. לפרטים נוספים ולהצטרפות לרשימת תפוצה, ניתן לפנות ל-dr.shay.segev@gmail.com

כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■