האהבה שלי והאהבה שלו

"אמרת,

שהחיוך,

שלו מביא לך את האביב 

ואם את בצרה,

 אז הוא תמיד מקשיב 

ולמה רק איתי יוצא לריב 

כי הוא אחד כזה,

 שזבוב לא יעליב 

והוא אוהב אותך, 

אמרתי: "למה לא?" 

אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו." 

מילים: יהונתן גפן

לחן: יצחק קלפטר

בשיר החביב והידוע הזה, יש אימרה החוזרת על עצמה ומאוד מצאה חן בעיני. אימרה זו מתייחסת להשוואות. 

למה אתה לא ילד טוב כמו האח שלך? למה את לא הבאת ציון כל כך יפה כמו האחות שלך? למה אתה לא מתייחס אלי יפה כמו שמשה מתייחס לאשתו? למה את לא מבשלת לי את המרק כל כך טעים כמו אימא שלי?

השוואות, רבותיי. השוואות. 

יש להן נטיה לגמד. כאשר משווים, מישהו יוצא יותר, ומישהו פחות. השוואה כזאת היא דבר רע. 

גם לא תמיד היא נכונה. שהרי יתכן והילד הטוב במקרה אחד, הוא ילד רע במקרה אחר. יתכן ועתה האחות הביאה ציון יפה בחשבון, אולם באנגלית הביאה ציון פחות יפה, וכן הלאה. 

אבל בשיר הזה, של גפן, הוא לא מתווכח עם האישה, הוא פשוט אומר, אני מכבד את זה שהוא אוהב אותך. אבל לו יש אהבה מסוג אחד, ולי יש אהבה מסוג אחר. כמו שאני מכבד את האהבה שלו, תבדקי אצלי האם אני אוהב. שהרי הייתי יכול להשיב בקלות - נכון, הוא לא יריב איתך. אולם האם הוא יתייחס אלייך יפה כמוני? הוא תמיד מקשיב לך, אולם האם הוא יסכן את חייו על מנת להוציא אותך מהצרה? וכן הלאה. 

אחת מהדוגמאות היפות לכך הינה הסיפור של החכם והתם. התם היה רצען. והעבודה שלו לא היתה מי יודע מה. וגם המחיר שהיה גובה היה נמוך. ואישתו תמיד ניסתה להשוות אותו לאחרים. אולם הוא סרב להיכנס למלכודת הזאת. וכך מספר רבי נחמן מברסלב:

"והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד. כשהיה גומר המנעל, ומן הסתם היה לו שלשה קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות כנ"ל, היה לוקח המנעל בידו, והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו. והיה אומר: אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה; כמה מתוק המנעל הזה; כמה מנעל של דבש וצוקיר (סוכר) המנעל הזה.

והיתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאליר (היינו זהוב וחצי).

השיב לה: מה לי בזה; זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים. הלא נתחיל לחש בכמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך. לאפקיס (המילוי שבין העורות ) בכך, ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים , ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד."

וזה דבר גדול - לא להשוות את עצמנו לאחרים. שהרי השוואה כזאת, או שמנמיכה אותנו, או שמנמיכה את האחר. ופרט ללשון הרע שיש בכך, איזו תועלת יש בכך? העיקר שהוא אוהב. גם אם האהבה שלו באה לידי ביטוי בצורה אחרת. 

העיקרון הזה מופיע בכל נושא הקורבנות בספר ויקרא. 

רואים אנו שחלק מהקרבנות, הינם בהתאם ליכולת הכלכלית של מי שמביא אותם. לכאורה, היינו אומרים, שהקרבן הגדול, למשל של פר, יהיה יותר מכובד ונחשב, מאשר מי שהביא מתנה קטנה יותר, כמו יונה או כמה ביסקוויטים. אולם התורה לא אומרת זאת. להיפך. במסגרת זאת קובעים חז"ל את אחד העקרונות החשובים ביותר שלהם.

לאחר שהתורה דברה על הקרבנות הגדולים, היא עוברת לקרבן מן העוף. בפסוק י"ז (ויקרא א) מציינת התורה כי גם קרבן זה הוא "ריח ניחוח" (קרי - מרוצה ומקובל לפני הקב"ה). ומסביר רש"י בשם המדרש: "נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים:"

או במלים אחרות - העובדה שהבאתי עוף והוא מביא פר, אינה אומרת שאני אוהב פחות! זאת האהבה שלו, וזאת האהבה שלי. אני מתאמץ לא פחות ממנו, כאשר אני מביא עוף. אז אל תשווה אותי למה שהוא הביא, אלא תשווה האם אני אוהב. וזה העיקר, אם אני אוהב, זה החשוב ביותר. 

ובמלים אחרות - הכבוד שנותנים לך בשמיים הוא לפי ההשתדלות שלך (האהבה) ולא לפי התוצאות. אז אם אתה אוהב, אל תתבייש באהבה שלך. העיקר שזאת אהבה. 

פסח הוא חג האהבה. יותר מט"ו באב. פסח הוא החג בו בני ישראל יצאו ממצרים והלכו בעיניים עצומות למדבר אחרי הקב"ה. לפני היציאה ממצרים באו מלאכי השרת ואמרו לקב"ה – אלו ואלו עובדי עבודה זרה. אז למה אתה מעדיף את בני ישראל? במלים אחרות – המלאכים עשו השוואה. הקב"ה אמר להם: “האהבה שלהם, היא לא האהבה שלהם"... ומאז הכל היסטוריה