יום שלישי, 3 באפריל 2018

תפארת שבחסד - משואה לתקומה

שיתוף


היום 3 ימים לעומר.

3 שנים חלפו מסוף מלחמת העולם השניה (8.5.1945) – נקודת השפל הגדולה של העם היהודי, שקם מהריסותיו ועדיין לא יודע מי נגד מי, לבין הכרזת העצמאות (14.5.1948) – הסמל לעוצמה וזקיפות הקומה היהודית.

שלוש שנים בלבד. איך קרה המהפך הזה?!?

אנחנו מדברים הרבה על השואה, אולם לא מדברים מספיק על החוט המקשר בין השואה לבין התקומה, הגורם הזה שהוביל להקמת המדינה.

בתום המלחמה היו בארץ ישראל 450 אלף יהודים. על פי כל קנה מידה, מספר שאינו מספק להקמת המדינה, ודאי לא מול האתגרים הרבים בפניהם ניצבנו, ללא הכרת האומות, מול כמות אויבים כה גדולה, וללא סיוע מבחוץ.

ברחבי אירופה הסתובבו כרבע מיליון יהודים שלא היה להם פיתרון. רובם יהודי פולין שברחו לרוסיה בזמן המלחמה, ועל פי הסכם בין רוסיה לפולין משנת 1946, רשאים וזכאים היו לחזור לפולין, ארץ מולדתם. אלא שלא היתה להם קבלת פנים כל כך מלבבת, ואז הבינו, שלחזור למקומות שמשם נלקחו לרצח – זה לא פתרון. ולחיות במחנות עקורים – זה גם לא פתרון. וארה"ב לא מוכנה לקבל אותנו (ועל פי ועידת אוויאן שהתקיימה 10 שנים קודם לכן – גם מדינות אחרות לא רצו אותנו, כזכור - המצב לא השתנה כאשר היינו עניים מרודים ללא פרוטה בכיס).

לרבים רבים מהם נותרה רק אופציה אחת – ארץ ישראל. איך אנו אומרים בתפילת ההלל - "אבן מאסו הבונים - היתה לראש פינה."

ואז מגיעה שעה יפה של העם היהודי בחיבור בין שארית הפליטה לבין היישוב בארץ ישראל, ששולח את חברי וחברות המוסד לעליה ב' האמיצים, שמגיע לרחבי אירופה, ומכניסים ביהודים ציונות, ומושכים אותם באהבה רבה לארץ ישראל. ואותם יהודים, שרק הרגע קמו מהאפר, לוקחים את מה שנותר להם, על טפם, ועושים את יציאת אירופה - פוסעים ברגליהם הכושלות ונוסעים במשאיות רעועות מאות קילומטרים ברגל, מבריחים גבולות, חוצים הרים ויערות, מגיעים עד נמלי אירופה, ומשם – באניות עוד שלושה חודשים – עד לארץ ישראל.

תנועת הבריחה. זה השם.

יהודים מגיעים לארץ ישראל, והבריטים מקבלים את פניהם עם רובים ומוליכים אותם למחנה מעצר בעתלית או במקרה הגרוע יותר, למחנות הסגר בקפריסין.

ושוב התמונה חוזרת – 
- מפרידים נשים וגברים. 
- מקלחות...
- תא חיטוי (מזכיר מאוד את המתקן בסאונה בבירקנאו, למי שהיה)
- מגדלי שמירה
- גדרות

בינתיים מפורסם דו"ח המפרט את מצבם העגום של היהודים במחנות העקורים באירופה, שמזכיר מאוד את מצבם לפני תום המלחמה. אבל לא החמלה הניעה את אומות העולם, אלא הרצון לסגור את המלחמה, ואת הגבולות, ולהתקדם קדימה. ומאות אלפים במחנות עקורים - הפריעו להם. אלה היו ה"קוץ" שצריך למצוא לו פתרון. להעיף אותו מאירופה. (כן כן, גם לא זה עושה אסוציאציה לא נעימה).

אז מינו את ועדת אונקסקופ, שמצאה את הפתרון הגאוני – ניתן ליהודים מדינה בארץ ישראל. גם זה עבר ממש ממש בקושי - ועל כך יש לי מאמר שלם, על כ"ט בנובמבר, ואין כאן מקום להרחיב.

תוך שלוש שנים מתום המלחמה הגיעו לארץ עוד למעלה מ-150,000 איש, רובם המוחלט משרידי יהדות אירופה.

עם ישראל חיכה להם. ארץ ישראל חיכתה להם. זה היה ה"מכה בפטיש".

התקיימה נבואתו של הגאון מווילנא, 180 שנה קודם לכן – כאשר יהיו למעלה מ-600 אלף יהודים בארץ, ישראל, תקום המדינה.

ובמונחים קבליים - התפארת שבחסד. לראות את התמונה השלמה. לראות איך כל החלקים משתלבים לסיפור אחר מופלא.

ממליץ בחום להגיע למוזיאון בעתלית, לקחת את הסיור, אולם לאחר מכן לא לוותר על שלושת הקרונות שנמצאים בצד ומספרים את סיפור "הבריחה", ובסמוך לשם, שביל הבריחה החדש, שהוקם על ידי קק"ל.