"הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים - הכל הבל"
בינינו, הוא צדק, היה חכם, קוהלת. אמנם קצת פלספן, אבל צדק: הכל הבל, הכל חולף ונגמר. גם בניינים חזקים מתבלים, נהרסים ומוחלפים. בני אדם אף הם בני חלוף. הצבע היפה והטריות של העור, השרירים החזקים, הגוף המעוצב, הכל יבלה, ולבסוף יירקב באדמה.
אתם רואים אנשים חזקים ונמרצים לפני שנים לא רבות, ולאחר מספר שנים הם הופכים להיות סמרטוטים.
המוח האנושי כל כך עדין, מכה קטנה והכל משתבש.
אתה יכול להיות עשיר כקורח, ותוך זמן קצר לאבד הכל.
חבר סיפר לי על מספר אנשים שהתאבדו בחודש האחרון. היו בטופ, בשיא אונם, בשיא הצלחתם, באמצע החיים- שום דבר לא היה שווה להם, והם סיימו את זה, מוקדם מהרגיל.
וגם אם הוא מצליח לעבור את החיים האלה, פחות או יותר בצורה נורמלית, ולצבור נכסים - מה קורה איתם, הרי בסוף הכל הוא משאיר פה, לא לוקחים איתנו כלום לקבר...
זה שאמר קוהלת - הכל הכל - הכל הבל.
או קי, הבנו. אז מה עושים? נכנסים לדיכאון? חס וחלילה!!
הידיעה שלכל דבר יש סוף וגם לנו, היא היא שנותנת את הערך לחיים. היא זו שמאיצה בנו לנצל כל יום בחיינו.
אילו היינו חיים לעולמים, מה ערך היה לחיים? כל דבר שיש לך אותו באופן בלתי מוגבל - אינך מעריך אותו.
רוצים דוגמה: האוויר קיים כאן בחינם, ובכמויות גדולות. איננו מרגישים בחסרונו. האם אנו מעריכים אותו? האם אנו שומרים עליו? לצערנו, לא. מתי מתחילים להעריך - כאשר האוויר כבד; חולי אסטמה יודעים להעריך ערכה של נשימה. נשימה אחת! על כל נשימה ונשמה צריך לשמוח כעל שלל רב.
יש לנו מים, וביומיום מרבית האנשים אינם מעריכים את ערכם של המים. באפריקה, מעריכים הרבה יותר.
תארו לכם אילו החיים היו בלתי מוגבלים, מישהו היה מעריך אותם? מישהו היה טורח להזיז את עצמו לעשות משהו עם חייו? בשביל מה? מישהו היה מקפיד על בריאותו? מישהו היה מוקיר ומייקר כל רגע עם קרוביו ואהוביו? בינינו - לא.
עקרונות כמו קדושת החיים ואיכות החיים נובעים ישירות בדיוק מנקודה זו של סופיות החיים.
הסוד הוא פשוט
וכך אומר קוהלת, פסוק שמצטטים אותו פחות מקוהלת, אולם בעיניי הוא הרעיון הגאוני ביותר (רעיון שחוזר עליו מספר פעמים, אולם די לנו בהמחשה זו):
ב, כד אֵין-טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ; גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי, כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא. ב,כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ, חוּץ מִמֶּנִּי. ב,כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה; וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס, לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים--גַּם-זֶה הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.
קוהלת אומר, כי הברכה הינה שילוב של אדם שנהנה מיגיע כפיו - קרי נהנה בחיים האלה, לא סתם אוגר, אלא יודע ליהנות; ומאידך נהנה מעצמו ולא מאחרים - שיאכל, וישתה, ויראה את נפשו טוב, אבל בעמלו (ולא בעמל אחרים). לאנשים הטובים, הוא נותן את התובנה הזאת, ולחוטאים, קרי אלו שמחטיאים את המטרה, הוא נותן לאסוף, ולכנוס, ולצבור - הרי "מרבה נכסים מרבה דאגה". וכדי לכנוס, משתעבדים לעבודה, ולכסף, ולמריבות על הכסף; יש לכך מחיר כבד ביותר. ובסוף מה הם עושים עם זה? משאירים את זה לאחרים, אם נשאר להם.
הוא חוזר על כך, למשל בפרק ג' פסוק יג: וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ - מַתַּת אֱלֹהִים הִיא.
כן, אומר קוהלת, זה נראה פשוט, לעמול, להיות בריא ולהיות בעל יכולת לפרנס את עצמו ואת משפחתו; וגם שיוכל ליהנות מזה. זה נראה פשוט, אבל אומר קוהלת - זו מתנה משמיים. זו מתנת החיים. כל הספרים הרבים שיצאו בשנים האחרונות, על אושר, שמחה, מימוש עצמי, וכדומה - כל כולם באו להמחיש עיקרון פשוט זה.
אם נבין שאנחנו פה זמניים, נמעט לכעוס, נמעט להילחם מלחמות לא נחוצות, נדע להבחין בין עיקר לטפל ונתמקד בו, לא ניקח ללב, נוקיר את יקירנו ונהיה איתם כל עוד אפשר ולא רק אחרי שהם כבר אינם איתנו, בקיצור - נהיה בני אדם. להיות בן אדם זה גם אומר, כמובן, לראות את האחר ולא רק אותנו לתת יד, כשאפשר, ואהבת לרעך כמוך.
את הדברים האלה כתבתי לזכרו של אדם יקר, יעקב טוינה ז"ל, שליוויתי אותו לפני שעה קלה בדרכו האחרונה. אני זוכר אותו מלפני כ-30 שנה. אדם שהיה מסור למשפחתו, עמל ונהנה מיגיע כפיו, מעולם לא ביקש טובות מאחרים. מיעט לדבר, אולם כאשר דיבר, היו אלה דברי טעם וחכמה. חינך את ילדיו לתפארת. היה איש קהילה ודגל בדרך של שלום. צנוע ולא מוחצן. אני שואל את עצמי לעתים, כמה אנשים כאלה עוד נשארו איתנו.
יהי זכרו ברוך.
