השפה העברית היא שפת הקודש. וכל כך למה? לדעת הרמב"ם (מו"נ
ח"ג פ"ח), כי היא שפה נקיה, שאין בה תיאורים לאיברים המוצנעים וכדומה.
יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, בשפה העברית מצאנו ביטויי גנאי כאלה ואחרים,
הגם שהתורה משתדלת למעט בהם, והדוגמה הידועה לכך הינה "הבהמה אשר איננה
טהורה" בפרשת נח (התורה כתבה ביטוי ארוך במקום פשוט לכתוב: הבהמה הטמאה, ללמדנו שיש לעשות שימוש ככל האפשר באופציה היותר נקיה). וגם ביטויים אלה ננקטו בלשון עדינה במקורה, ולראיה, בחלק מהם נעשה
גם שימוש שאינו שלילי.
ביטויים כאלה באים בחלק מהאיסורים המופיעים בפרשות האחרונות ומופיעים
במיוחד בפרשת קדושים בספר ויקרא (הפרשה שנקרא השבוע). לעתים הם באים להוסיף הסבר מסויים על האיסור, להבדיל מאיסורים
מסויימים ללא ביטוי גנאי, שככל הנראה הם כה מגונים עד שאין צורך להוסיף עליהם
כינויים. נעמוד על מעט מהם, כדלקמן:
עָוֶל: מעשה לא תקין הפוגע באושיות האמון הדין והסדר הטוב, כמו עיוות הצדק
(יט טו) או זיוף ומרמה במידות ובמשקלות (שם לה).
עֶרְוָה: ערוה היא מילה נקיה המבטאת עניינים מוצנעים, או כאלה שהשתיקה יפה
להם. (רש"י ד"ה 'הערה', ויקרא כ יח: "כל לשון 'ערוה', גילוי הוא").
טמא – מסואב: טומאה היא הצד האחר של הקדושה. אם הקדושה הוא ייחוד
משהו לעניין טוב, רוחני, אזי הטומאה הינה ייחוד משהו לצד הרע. למען טמא את מקדשי (ויקרא כ ג): לייחד את
מקדשי לדבר רע, לעבודה זרה. לטמא את הארץ: לבטל את מעלתה הרוחנית של ארץ
ישראל.
חלל:
השורש ח.ל.ל מתייחס לביטול הקדושה – להפוך את הקודש לחול. ומשמעות הפסוק הנ"ל היא שאת
המקדש אפשר להפוך לדבר טמא, אך לא ניתן לטמא את שם ה', אולם יכול במעשהו להפכו
לחולין. ודוק, לא תמיד שורש זה מבטא גנאי. לעתים פעולת החלול נעשית לשם פדיון
תרומה וכדומה, כך שלא תהיה בה קדושה וניתן יהיה לעשות בה שימוש של חול, כמו אכילה,
מכירה ועוד.
לקלל:
להטיל קלון. חובה על כל אדם לכבד את אביו ואמו ולירא מהם, ואם אינו עושה כן, ואף
מקלל אותם, חייב מיתה.
תֶּבֶל
(מלעיל): על פי רש"י, תבל היא מילת גנאי כללית. ופירוש נוסף שהוא נותן: לשון
ערבוב ובלבול (שורש ב.ל.ל.). כאשר אדם שוכב עם כלתו, יש בכך ערבוב של הדורות,
ועניין זה גנאי הוא.
תועבה: המילה תועבה והשורש ת.ע.ב, מבטאים פעולה של התייחסות שלילית לפעולה
מסויימת, לדבר או לאדם מסויים שאינם רצויים ואף מאוסים.
זִמָּה: קשירת קשר לביצוע חטא (על פי התרגום). עדים זוממים – עדים שקשרו קשר
למתן עדות שקר. זמם (שם עצם) הוא מחסום (קשר) ששמים על פיה של חיה מסוכנת, על מנת
שלא תזיק. התיאור של מעשה עם אישה ועם אמהּ יחדיו, מבטא קשר זה.
נְבָלָה: מעשה גס, ברברי, לא מקובל, פגיעה חמורה בכבוד של אחר. כמעשה האונס
של שכם את דינה.
חֶסֶד: נכתבת ונהגית כמו המילה החיובית, אולם משמעותה הפשוטה שלילית, שהינה
לשון בושה, חרפה וקלון. ומעניין שרש"י מביא גם מדרש, שקין עשה חסד עם אחותו
שנשא אותה (הפסוק מדבר על ערוות האחות).
נִדָּה:
לשון נידוי, חרם, הרחקה. דבר מנודה – דבר שיש להתרחק ממנו. כרוצים לבטא את חומרת
המעשה (פרק כ' פסוק כא).
לקוּץ: למאוס. מוקצה – מאוס. לשקץ – למאוס, להפוך למאוס. ■
