יום רביעי, 11 באפריל 2012

לקחת פסק זמן

שיתוף

בס"ד

"לקחת פסק זמן" / ד"ר שי שגב

לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
ל
שבת מול הים ולא לדאוג 
ל
תת לראש לנוח מהפיצוצים 
ל
תת ללב לנוח מהלחצים 
אני יודע שזה לא הזמן 
בעצם גם אני עוד לא מוכן 
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה 
ל
תפוס אויר בשביל לחזור לעבודה 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 




בפרשיות אלה עוסקים אנו בנושאי טומאה וטהרה. נושאים לא קלים ואף לא נעימים. אולם החיים כידוע, מורכבים גם מנושאים "כבדים" ומעיקים, ואף בהם יש עניין לדון ולענות בו. דיני הטומאה והטהרה פותחים דווקא בטומאת היולדת ויש לברר על שום מה דווקא טומאת היולדת היא המייצגת נושא זה. ובנוסף יש להידרש לשאלה מדוע היולדת צריכה להביא קרבן חטאת על מחשבותיה רור היה ומובן אילו חוייבה להביא קרבן תודה על הצלחת הלידה, אולם קורבן חטאת על שום מה?]
אומר הרמב"ן מלים אלה: “בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת 'לא אזקק עוד לבעלי'. ועיקר הכוונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים... רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה...“. אומר הרמב"ן למעשה, כי האישה, מתוך צערה, אומרת דברים שאינם מתכוונת אליהם. וכפי שאין דנים אדם בעת צערו, גם לאישה מתירים את דבריה. ואילו קרבן החטאת הוא הפרוצדורה באמצעותה מכפרים לאישה על מחשבות אלה. וכאמור – אף זה עדיין דורש ביאור.
וכידוע, שאחד מההוראות המופלאות בפרשת פרה אדומה, הוא שהמטהר – הופך להיות טמא בעצמו. ואף זה דורש ביאור בענייני טומאה וטהרה. וננסה לבאר כל אלה על יסוד הקשר בין הגוף לבין הנפש.

האדם הוא בשר ודם. בשר ודם, שלו עליות ומורדות. יש ימים שמחים יותר, ויש ימים שמחים פחות. גם השנה נחלקת לחודשים בהם מרבים בשמחה, ויש חודשים בהם ממעטים בשמחה. יש ימים בהם אנו מלאים אנרגיות של עשיה, ויש ימים בהם אנו עייפים וזקוקים למנוחה. לא רק ביהדות, אלא גם בתרבויות המזרח, עמדו כבר לפני שנים רבות על הרשא שבין הגוף לבין הנפש. חולשתה הרגעית של הנפש מקרינה על הגוף ורומזת לו לעצור. הכאב הוא מין סימן כזה שהנפש מאותתת לנו באמצעות הגוף, שעלינו לקחת פסק זמן, לתת למערכות לנוח ולחדש את עצמן. בדיוק כמו כל יצור רב שנתי, המחוייב בתקופת מנוחה, כמו העצים, העומדים בשלכת לפני הפריחה, הדובים, היוצאים לשנת חורף, ועוד. וזאת להבדיל מיצורים חד עונתיים, המגיעים לעולם הזה, נותנים כל מה שיש להם, וקמלים.

הטומאה הינה אמצעי של הגוף, המכריח את האדם לקחת פסק זמן. לא לחשוב על טרדות היום. להחליף אווירה. לחשוב על עניינים אחרים. לצאת מהקופסה. להתחדש. להשיל את העור היבש, ולאפשר לעצמו לעטות עור חדש נקי ובריא.

כך עניין פרה אדומה. הכהן המיטהר סופג אליו, בין אם ירצה ובין אם לאו, את האנרגיות השליליות של כל אלה שהוא טיהר. בדיוק כמו שהאדמו"ר או להבדיל הפסיכולוג, איש הייעוץ או המאמן, סופח אליו חלק מהאנרגיות השליליות של מטופליהם. אמנם מבחינה רציונאלית, מוטב היה להם אלמלא נתנו לאנרגיות אלה לחדור אליהם, אולם חלק מהצלחת הטיפול הוא דווקא ההזדהות והשיתוף בעול. ומשכך, לא ניתן להצליח בו, ללא שאיבת חלק מהאנרגיות. על כן, גם אלה זקוקים להפסקה והיטהרות משל עצמם.

ובאשר לאישה: דווקא היא, שטומאתה מגיעה ממקום של שמחה, מעידה על כך שטומאה באה לצורך מנוחה, פסק זמן, כמו האישה לאחר סבל ומאמץ של תשעה חודשים, שצריכה להקדיש את הזמן לעצמה, לגופה, לרפאו ולחדשו. וכמובן שאין דנים אותה על כך שבעת צערה אמרה ונשבעה דברים קשים, שוודאי לא התכוונה אליהם, אולם דווקא עובדה זו, היא הנותנת שהאישה זקוקה למנוחה, ולניקיון האנרגיות השליליות שנצברו בה. מובן, שמבחינתה היתה מוכנה היא לעבור את התהליך, על מנת לזכות בפרי בטן. להבדיל, כך גם אדם החוטא. החטא משמעו נטישה ועזיבה של דרך טובה, ופניה לדרך אחרת, שאינה טובה ואינה מועילה לאדם. לעתים זקוק הוא לפסק זמן, על מנת להרהר במעשיו ולחזור לתלם.

ועתה, בימינו אנו, כאשר דיני טומאה וטהרה מצומצמים יותר, נזקקים אנו להקשיב יותר לגופנו, לשמוע את המסרים והאותות שהוא מעביר אלינו. אנו מרגישים כעוסים? לחוצים? חסרי סבלנות? הגוף מאותת לנו שעלינו להוריד את הרגל מהגז. אנו מרגישים כאבי גב? צוואר? גרון? עלינו לשחרר לחץ, לנוח, להחליף אווירה, לשחרר מה שמעיק עלינו, ולא להמתין שהגוף יקרוס ויחייב אותנו לקחת את פסק הזמן.

ואולי גם בכך יש את הרמז הברור לחשיבותה של השבת. פסק הזמן השבועי, להחליף את האווירה, לא לחשוב מענייני החול, להיות במצב נפשי שבו כל מלאכתנו עשויה, להרגיש בני מלכים, לענג את הגוף, וגם את הנשמה, ומכוח זאת לקחת אנרגיות טובות לכל השבוע. ומשום כך נאמר כי השבת היא מקור הברכה של כל ימי השבוע.