בס"ד
איזה יום היה לי היום! שיאו של שבוע
אחוז תזזית והפתעות. עדיין רועדת מיראת אלוקים, אשר בכבודו ובעצמו נגלה אלי, דיבר
אתי והבטיח לי בן משלי, ומה עוד אוכל לבקש?
|
 |
| מוזיאון ישראל |
d c
הסיפור שלי עם
אברהם בן תרח מתחיל למעשה מאז שנולדתי. הרי אנחנו משפחה. כאשר מלאו לו עשר שנים
אני נולדתי לאחיו, הרן (אחיו מאותו אב אך לא מאותה אם). מה אוכל לומר על האדם הענק
הזה, שעוד מגיל שלוש החל להדהים את כל העולם? מי לא העריצו? ומי לא אהבתו? הקלה
בעיניכם המשימה לחיות בצילו של חידוש כזה בעולם, אדם שכולם אוהבים ורוצים להתחבר
אליו, תוך שהם מתעלמים מרצוני האישי לקבלו מעט לעצמי, לנהל חיי משפחה ככל האדם? הקל
התפקיד לו יועדתי, לשמש עזר כנגדו של מי שהחליט להביא את בשורת האל האחד עד קצות
תבל? מעולם לא היתה לו מנוחה. כל חייו הוא במסע פנימי ובמסע רגלי; הלוך ונסוע מעיר
לעיר ומארץ לארץ, ואני אחריו, עמלה על מטעמים מעשי ידיי לכל אורח-פורח על מנת
להיטיב את כרסו ולפתוח את ליבו לדברי אמונה, וכל זאת רק כי אישי סבור כי הדרך
לקבלה עוברת בנתינה?
אלוף נעוריי הגיע
בהכרה שכלית עליונה למציאותו של בורא לעולם, ומהשכל השיבהּ אל לבבו, על שני יצריו,
הכרה שעבורה והיה מוכן לקפוץ אף לכבשן האש. נכנס בשלום ויצא בשלום. אלא שאבי
ז"ל נכנס בעקבותיו, ואת גופו גירדו בכפית מלאה מאפרו. היה זה אברהם שעשה עמי
חסד גדול ואסף אותי, היתומה, לתוך בית והכניסני תחת כנפיו.
תכונה מיוחדת יש לו
לדוֹדי, שאין הוא מתייאש לעולם. הוא נותן לאחרים גם כשאין לו עצמו. ואם יש צורך
בדבר, הוא אינו מהסס להתחייב. באופיו הוא מצליח לצאת מכל בעיה, לגבור על כל מכשול,
ולהתקדם הלאה. תכונה מופלאה כזאת שאין אתה יכול להיוותר שווה נפש לנגדה.
טהור כאברהם לא
ראיתי מעודי. ישר. חי באמונתו ומוסר עליה את נפשו. משום כך קשרתי גורלי בגורלו
ונשבעתי כי אלך אחריו עד קצה השמיים. א'להיו – א'לוהיי. הלכתי אחריו אל הבלתי נודע
ונפרדתי מאחותי מילכה. היגעתי לארץ המובטחת, למקום שממה, ולא הוצאתי מילה מפי. הרי
מה מבקשת אישה כשרה? קורת גג, כרית להניח עליה את הראש ובעל טוב שתוכל לפנק
ולאהוב. ביקש ממני לירד למצרים, והלכתי אחריו בארץ לא זרועה. ביקשני להזדהות כאחותו
ולא רעייתו, וכופפתי ראשי. אישה נאמנה אני, העושה רצון בעלה. בעוד הוא נכנס לכבשן
האש, אני נכנסתי לבדי למאורת הנחש, פרעה. ואין לי כל טרוניה כלפיו, הרי את חיי
הייתי מעניקה לו ברצון שכן אין ביכולתי לראות את חיי בלעדיו. דבר אחד לא הצלחתי
להעניק לו למרבה צערי, והוא בן זכר שימשיך את מורשתו. אין דבר שהעיק על שמחתי יותר
מחסר זה. חסר של צחוק של ילד. חסר של פרי אהבתנו.
בתוכי תמיד ידעתי,
שלא אוכל להעניק לאברהם בן, שהרי רצה הבורא ונולדתי בלא רחם. אולם אישי, האיתן
באמונתו, לא הפסיק לדבר על ליבי ולהרגיעני פעם אחר פעם, שהא'לוהים נגלה אליו
והבטיח לו בן. וזה יקרה. כך היה מלטפני במילותיו, אותן גמעתי בשקיקה. שנים על גבי
שנים נוח היה לי להאמין בכך, אולם כאשר חדל להיות לי אורח כנשים, ואברהם עצמו אף
הוא התחיל לבוא בימים, החלטתי לעשות מעשה.
מי שלא עברה את
ייסוריי האישה המבקשת להפוך לאם, לא תבין זאת. מי שלא יראה לאבד את אהבת נעוריה,
תאמר כי פתיה אנוכי, אפילו טיפשה. אבל הנכון הוא שאוהבת אנוכי. האם מיטיבי ואלוף
נעוריי צריך לשאת על גבו את מחיר מצפונו העל-אנושי? לוותר על בן שימשיך את מפעל
חייו רק מחמת אי נעימות ממני? האם אני במקומו הייתי מוכנה לשלם מחיר כזה? לכן,
בחלוף עשר שנים מבואנו לכנען, ולאחר היסוסים לא מעטים הענקתי לו את שפחתי, הגר. ידעתי
כי אברהם נאמן הוא לי למרות כל הפיתויים, וכך יישאר לעולמי עד.
* אודה ולא אבוש,
הגר הצליחה לערער בי משהו. לא שאיבדתי את האמון באיש אמוני, חלילה. אלא שהיא
הדאיגה אותי, למרות שמשך עשר שנים מילאה תפקידה כראוי, היא עדיין צעירה וכמו רבות
אחרות, גם היא התלהבה מאברהם. המחשבה שהגר תישא ברחמה את ילדם המשותף שינתה אותה
לחלוטין והיה די ברור שהיא שואפת לירש את מקומי. וכן לא ייעשה, לא במקומנו ולא
בשום מקום מתוקן אחר!!
סופו של דבר, בין
אם היתה אדם מן היישוב ובין אם היתה נסיכה מהאגדות, אביה מסרה לי כמשרתת. משרתת! ואני
נהגתי בה כמשפחה (שפחה – מלשון משפחה). משך עשר שנים נהגתי בה כבתי – נערתי ואשת
אמוני. אביה הפקידהּ בידיי מתוך הכרה שאצלי תמצא חיים מלאי מוסר ומידות טובות. ואני
האמנתי בה וביקשתי לרוממה, קירבתיה לאישי, היקר לי מכל. הנראה לכן שהיא היתה
האופציה היחידה עבורי? הרחם היחיד בסביבה? ממש לא! לא נהגתי בה כבזונה, אלא ביקשתי
להעניק לה את תחושת השייכות המלאה למשפחתו של אברהם; את חווית הלידה. וכי האם
הייתי לוקחת ממנה את ילדהּ? האם הייתי מונעת ממנה את חוויית ההורות? לא ולא! אלא שהיא,
ככפויית טובה, ביקשה דווקא באמצעות פוריותה ורחמה – מה שנמנע ממני בגזירת אלוקים –
להשפילני ולגזול את אהבת חיי. ומהי פוריות האישה אם לא מתנת האל? היא לא עמלה עליה
ולא התפללה עבורה. מה יש לה להתגאות במתנה שקיבלה?! ובחוסר רגישות משווע להתנשא
עלי בשל העובדה שנולדתי פגומה וחסרת רחם? זו התנהגות פסולה, בזויה, פוגעת. מרושעת!
אין זו התנהגות של אדם, אלא של פרא אדם. לא פלא שילדה ילד כזה. הבנתי, מעט באיחור,
כי הדרך היחידה להותירה בתוך ביתי היא לרדות בה ולהציב לה גבולות ברורים, פן תילחם
בי ותירש את מקומי, וכשהיא תעשה כן, לא הייתי זוכה, אפילו ליחס שהיא זכתה ממני. וכאשר
אמר לי אברהם לימים כי הקב"ה שינה את שמי לשרה, לשון שררה, ידעתי כי צדקתי.
שהרי שתי דרכים סלולות
לו לאדם המעוניין לרומם את עצמו. במקום מולדתה לימדו אותה כי הדרך הנכונה להרגיש
גבוה יותר היא להשפיל את האחר, לקחת ממנו. ואילו בביתו של אברהם למדנו, שעל מנת
להתעלות אין צורך בכך, אלא אדרבה ישתדל האדם וירים את עצמו. והינה לאחר עשר שנים, מתברר
כי היא לא למדה מאומה. נשאה היא את מורשת בית אביה ויודעת אני שכך או אחרת היא
תשוב לגילוליו. על כן, אפילו שם שפחה לא מגיע לה. אין היא ראויה להיות יותר מאמה. אמה
פשוטה ונחותה. אכן, כפי שאברהם סילק את לוט, בראותו כי הוא לא למד מאומה, כך בדיוק
היה צריך לנהוג עם צרה זו.
המצב החדש הציב בפניי
שתי אפשרויות. האחת היא להתעלם. לטמון ראשי בחול, להותיר את הטיפול בבעיה לאברהם, ולקוות
שזו תיעלם מעצמה. יכולתי לשכנע את עצמי להאמין ולבטוח באיכויות שלי, שאינני סתם
חפץ שניתן לזרוק אותו, שאין הוא רואה אותי כאישה בלה שיש להחליפה ברעננה ממנה, כסנדל
בלוי ומרופט; להאמין שאני שווה יותר, וכך לשבת בשקט ולהמתין שהיא תמשיך לחתור
תחתיי. הייתי אפילו יכולה לשכנע את עצמי בכך שאם אברהם טיפש דיו על מנת להחליף
אותי תמורת האמה הזו, כנראה שהוא אינו ראוי לי, ומגיעה לו ריבה זו...
אולם זו לא אני,
ידידיי. אני בחרתי באפשרות השניה. אהבתו של אברהם היתה היקרה לי ביותר. בלעדיו חיי
אינם חיים. החלטתי שלא לנטוש אותו לבדו בניסיון. אברהם הוא איש החסד, וגם חסד צריך
גבולות. מוסריותו וחסדו היו עלולים להובילני לשלם מחיר כבד מדי. אהבה מחייבת גם
להילחם עליה. כן כן. גם אם אהפוך לרעה בעיניו. אפילו אם אעורר את חמתו עלי. ואף אם אצא מרשעת
בעיניו ובעיני אחרים, ואהפוך למשל ושנינה, אך בתמורה אמשיך ואחזיק בו יחד אתי - אני מוכנה לכך. אין
משמעותה של אהבה לבחור תמיד בדרך הקלה והשקטה, אלא דווקא בדרך שתאפשר לנו לממש אותה,
להגן עליה, גם אם מדובר במלחמה. אלמלא יצאתי למערכה זו, מי היה יודע לאן הייתי
מגיעה...
שתים עשרה שנים
קשות עברו עלי מאז. שנים בהן היא הביאה ילד לאברהם. נאלצתי לראות כיצד בנה גדל
והולך, כיצד היא שמחה איתו וכיצד אברהם מאיר לו פנים, ומאידך חיזקתי עצמי להמשיך ולהאמין
לכנותו של אברהם, המבטיח לי שעתידה אני לילד לו בן זכר.
לפני שלושה ימים
הגיע אלי אברהם עם דבר חדש – "לא ייקרא שמך שרי עוד, כי אם שרה". כך אמר
לי. [*] ותרי על ה-י' של העולם הבא, פצלי אותה ל-ה' אחת עבורי, וה' אחת עבורך, וכך
נרוויח את העולם הזה.
שמונים ותשעה
אביבים נשאתי שם זה בגאווה גדולה, והינה ביקשני אישי לשנותו במצוות הבורא. ושוב
כופפתי ראשי. מה לא אעשה למען בעלי.. והינה אומר הוא לי כי זה עתה צווה הוא למול
את ערלתו וכל ערלת בני ביתו ומיד פנה לעשות זאת לפני שאספיק למנוע בעדו מלעשות כן.
ועתה, כאשר כל
משרתיו הצעירים שוכבים באוהליהם, מעולפים מכאבים, הגיבור שלי יושב בחוץ, כמדי יום
ביומו, בין אם שלג לרגליו, ובין אם חמה מעליו, ממתין לעוברי אורח. ואני תמהה לי
כמדי פעם, ממה הוא עשוי? האם מבשר ודם ככל האדם הוא ורק האמונה היא הנוסכת בו
כוחות כאלה? וכאילו על מנת להסיח את דעתו הגיע אדון העולמים לבקרו ושוחח עמו כאיש
המשיח עם רעהו, ואני מתוך האוהל מביטה בו, משתאה למראה המרגש. מלאכים הרי מסתובבים
בביתנו כבני בית, אך ריבונו של עולם זה כבר משהו אחר...
וכאשר הבחין הוא בעוברי האורח זינק ממקום מושבו
ורץ להכניסם בצל קורתו. לא זו בלבד, רץ לבן האמה וזירזו במלאכת האירוח, ואף את
אוהלי פקד, וציווני להעמיד עיסה נאה, ללוש ולהכין עוגות. ואם לא די לי בפלאות שאך
ראו עיניי, הרי עם תחילת לישת הבצק בידיי תחושה מוזרה פלחה את גופי ונדהמתי
לגלות... כי בשרי התעורר לחיים ודרך נשים שבה לפקוד אותי, כאילו היתה שם מאז
ומעולם ולא נטשה אותי לאנחות.
אברהם היה כה עסוק
באירוח האורחים המאובקים, עד כי לא התייחס כלל לכך שהבהרתי לו כי ייאלץ לוותר על
העיסה. עפר אני לרגלי בעלי, אולם בינה יתרה ניתנה לי ואולי אף מעט בנבואה. הרגשתי
כי עוברי אורח אלה – אין תוכם כברם. אינני צייתנית[1] כשאר נשים, אולם הפעם למרות שנחבאתי לי באוהל
נותרה אזני כרויה לשמע שיחתם.
והינה שומעת אנוכי
שאחד מהם פותח את פיו ושואל את אברהם היכן שרה אשתו. ותמהתי לי מניין ידע הוא את
שמי ומדוע נקב בו. סקרנותי גברה, ואברהם מצביע על האוהל ואני מאחריו; ועובר האורח ברך
את אברהם שבעוד שנים עשר ירחים בדיוק הוא ישוב לכאן לבקרני בעת שמחתי והפתעתי על
הבן שיוולד לי. ושוב נקב בשמי החדש: "והינה בן לשרה אשתך".
[*] אינני יודעת
כיצד אתן הייתן נוהגות, אולם עבורי זה היה מעל ומעבר. שלושה ימים של שיגעון: שינוי
שם, ושוב הבטחת בן ממני, שלאחריו ברית מילה לאברהם, ושיחה עם הבורא שבא לבקרו,
ובשרי ששב והתעדן לו, והאורחים האלה וברכתם – זה היה פשוט יותר מדי טוב מכדי להיות
אמיתי. ולא במובן של יותר מדי טוב מכדי שאאמין בכך, חלילה, אלא טוב יותר מכדי
שאאמין שאני זכאית לכל החסדים הגדולים האלה. מרוב ההפתעה הזאת, צחקתי בקרבי, צחקתי
על קרבי, על קרביי שהתעוררו להם לחיים ובורכו בכך שבקרוב יישאו בתוכם חיים חדשים.
חיים להם ציפיתי כל חיי.
[*] ואז הגיע הרגע
הגדול מכולם. ריבון העולמים נגלה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקתי. וכאשר אברהם פנה
אלי נתמלאתי יראה עצומה על אודות קרביי, מחשבותיי הכמוסות שנתגלו לעיני כל,
וכיחשתי. ולא שכיחשתי, אלא שהבהרתי שלא צחקתי צחוק של כפיות טובה, לא היה זה צחוק
של קטנות אמונה, אלא צחוק של הפתעה, של שמחה והכרת תודה שאחרי בלותי היתה לי עדנה,
והינה נגלה אלי יודע כל המחשבות ואמר לי לא – כי צחקת! והסביר לי, שכפי שמאומה לא
נפלא ממנו, וקורא הוא מחשבות בני אנוש, כך כלום לא ייפלא ממנו לעשות. ואחרי שאמר
לי דברים אלה גמרתי דעתי כי כך יהיה, ויהי מה.
ואני עדיין כאן,
מעכלת את היום הזה. בתודה עצומה לבורא העולם, שישועתו כהרף עין ■
d c
שרה אכן ילדה את יצחק בגיל תשעים. יצחק שמו, על שם
ההפתעה ועל שם השמחה הגדולה שהביא עם הולדתו. שרה תמשיך להילחם על כך שיצחק יזכה
לבכורה, עד כדי גירוש הגר. כאשר מלאו לה מאה עשרים ושבע שנים אברהם לקח את יצחק
לעקידה. היה זה יומה האחרון של שרה. שרה הצליחה במלאכתה. יצחק נבחר להמשיך את
מורשתו של אברהם והיא זכתה להיקבר על ידו במערכת המכפלה.
שי שגב, מרחשון תשע"ה
