ע
|
וד מרחוק, כאשר ראינו את השליח,
הרגשנו שמשהו לא בסדר; הרי רק לעתים רחוקות אבא קורא לנו לחזור הביתה מן השדה
באמצע היום[i].
שאלנו
אותו מה קרה, והוא אמר לנו שאבא מחכה לנו, כי יש בעיות.
"אילו
בעיות?" שאלנו.
"דינה,"
השיב במילה אחת, שאמרה הכל. דינה נעלמה לנו ולא ידענו היכן היא.
"מה
קרה לה?" שאלנו, מודאגים.
"שכם,
בנו של נשיא שבט החוי, אנס אותה ועכשיו בא לבקש את ידה."
עזבנו
הכל ורצנו הביתה.
d c
שמעון: "לוי
נעצב אל לבו. בדרך הוא אמר לי – 'איזה עוול נגרם לה, למסכנה. לקחת נערה בתולה
ולענות אותה כך.' ואני השבתי לו בכעס: 'זה לא רק עצוב. זו לא רק עוולה. זה הרבה
יותר גרוע. לפרוץ ככה גדר במשפחתנו. אף אומה לא נוהגת כך.'"
עד שהיגענו הביתה, הם
כבר היו שם, ממתינים.
לוי: "ראינו
אותם, ליד אבא. ישבו בשקט. כל אחד מכונס היה בעצמו, השפיל מבטו. האווירה היתה כבדה.
אבינו הרים מבטו מדי פעם, חיפש אותנו. מיד כשהיגענו הוא סימן לכולנו להצטרף. הבחור
הצעיר היה לבוש בבגדים מהודרים, מצועצע בכל מיני תכשיטים, פניו ארגמניות כסלק,
רגליו נעו בעצבנות. גבו נמתח ונקמר חליפות, חיכך ידיו זו בזו. המבוגר אף הוא לבוש
היה בהידור ובזקיפות קומה, ופניו הביעו כבוד."
"תכירו,"
אמר אבא. "האיש המכובד, נשוא הפנים, הוא חמור, נשיא העיר הגדולה הסמוכה, של
החוי. וזהו בנו, שכם."
שמעון:
"היבטתי בהם בזעם עצור. איזו חוצפה יש לו לבוא לכאן, אלינו. והילד המפונק
הזה, שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה, בא לכאן וחושב שאנחנו נכרע ברך לפניו."
לוי: "נזהרים
בכבוד אבא, שמרנו על השקט, ואז חמור התחיל לדבר לכולנו בצורה יפה ונעימה. הוא אמר
לנו ששכם הוא הבן שלו. נכון שהוא נהג בצורה לא יפה, אבל הוא עדיין הבן שלו, לכן
הוא בא לבקש עבורו ולנסות להסדיר את הנושא ברוח טובה. ועוד ניסה ללמד עליו זכות
באומרו, כי שכם עשה את מה שהוא עשה כי הוא חשק באחותנו."
שמעון: "איזו
חוצפה, חשבתי לעצמי. האבא הזה היה צריך לחנך את הבן הסורר שלו. 'חשקה נפשו' אז
זהו? מותר לו לעשות הכל? והנושא הזה של "חשקה נפשו" – מה הוא רצה לרמוז?
שאחותנו פיתתה אותו, גרמה לו לחשוק? נהגה בצורה לא ראויה לבת ישראל? מנסה להפוך את
בנו לקרבן ואת אחותנו לאשמה?".
לוי: "חמור
הביט לכולנו בעיניים, וביקש שכולנו נסכים לנישואים של בנו עם דינה, וכך גם כבודה
יישמר, ויתרה מזאת, זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה בין החוויים ליהודים, 'נתחתן
אלה באלה, הארץ תהיה לכולנו. שלום וסדר אזורי חדש', כך הבטיח לנו."
שמעון:
"והמנוול הקטן הזה ראה שאיננו עונים לדברי אביו, ואז הוא קפץ והתנצל.
'סליחה,' הוא אמר, 'נהגתי לא בסדר. אני רוצה שנשלים בינינו. מה שתגידו לי, אעשה.
כמה כסף שתגידו לי, אתן;' כאילו הכסף הטמא שלו יכול לקנות את אחותנו. לזונה הפך
אותה, מסכנה."
שמעון: "קודם
כל היה לנו מוזר שדינה לא חזרה הביתה. מה קורה שם? למה היא עדיין אצלו? ואז הבנו –
הוא תופס אותה בכוח. לא די בכך ששכב איתה וביתק את בתוליה, עכשיו הוא אוחז בה
כשבויה. זה הולך ומחמיר מרגע לרגע. שהרי אין לו אפשרות לעשות כנבלה הזאת, אלא אם
כן מקבל הוא גיבוי של כל תושבי עירו, והם שומרים עליה שם, כאשר הוא בא אלינו לכאן."
לוי: "אכן,
המצב לא היה פשוט. אם נסרב לו, האם הוא יחזיר אותה ככה בלי מאבק? שכם היה נראה
להוט אחרי דינה. פחדנו שיזיק לה אם נסרב לו. וגם אם לא יזיק לה, כיצד נוכל לחלץ
אותה, כיצד נוכל להילחם כנגד כל תושבי עירו?"
שמעון: "גם לא
סמכנו עליהם. תבינו, אצלנו זה לא נהוג לקחת בנות ולאנוס אותן. אם אבא שלו ועל
תושבי עירו עברו על כך לסדר היום, אז מה יהיה בעתיד, אם נסכים להם? יחטפו גם בנות
אחרות שלנו. יותר גרוע מסדום ועמורה."
כל האחים ראו שאבא
שותק ושתקו גם הם, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשתוק וחשבנו איך אפשר להציל את
דינה. קודם כל התחלנו להוכיח את חמור ואת שכם.
שמעון:
"הוכחתי את שכם על מעשהו הנורא. 'איך אתה, שיש לך הכל, ולא חסר לך כלום, הולך
ועושה כזה מעשה? איך אתה לוקח בחורה צעירה ופוגם בה כך? ואתה אמור להיות מנהיג.
אמור להיות סמל ודוגמה. בוש והיכלם לך!'. הוספתי ואמרתי לו שהאומות הרי גדרו את
עצמן מן העריות, ואין נוהגים כך, וכיצד הוא מעז לפרוץ גדר, ועוד עם אורחים שזה
מקרוב באו. הכיצד הוא מרשה לעצמו לעולל לילדה בתולה ומסכנה מה שלא העזו פרעה מלך
מצרים ואבימלך מלך פלשתים?"
שניהם הרכינו את
ראשם, לא ידעו היכן לקבור את עצמם.
לוי: "ואני המשכתי
והוכחתי את שכם על כך שטימא את דינה. אנחנו כיהודים מלים את בשרנו ביום השמיני,
ואיננו מתערבבים עם הגויים, אמרתי לו. והוא במעשהו טימא אותה וגרם לנו צער גדול
מאוד. ולכן איננו יכולים להסכים בשום פנים ואופן שהוא יתחתן איתה."
שמעון: "כך
הוכחנו אותו שתי וערב. אני ולוי. לוי ואני. אני מרים קולי, ולוי מעווה את פניו. לוי
נכנס לדבריי, ואני סופק את כפי זו בזו. שכם החל לדמוע וחזר ומלמל בקשת סליחה. חזר ואמר
שיהיה מוכן לשלם הכל. וחלילה לו לפגוע בנו. וחזרנו ואמרנו לו כמה כולנו פגועים. שיראה
את אבא שלנו, כל כך שפוף. הבת שלו נאנסה. איזו בושה. מה הם עשו לנו. אימא שלה לא
יכולה להוציא את הראש שלה מהאוהל מרוב בושה. הוא לא היה מסוגל להביא באבא, רק
הרכין ראשו ושב והתחנן שנסלח ואמר שהוא מוכן לשלם כל פיצוי, וימלא אותה באהבה, אם
רק נסכים. אבא שלו הוסיף כי דווקא בשל כך הכי חשוב שיתחתנו מהר וכך נסדיר הכל. כן,
בדיוק, כך הוא חשב למחוק את העוול שעשה."
ואז אמרנו לו בעדינות
ובקול יותר נעים, שהוא כנראה אינו מבין מה שאמרנו לו. זה לא עניין של כסף. אנחנו
פשוט לא יכולים להתחתן איתכם, אמרנו. אתם ערלים. גם אילו תמלאו את בתינו כסף וזהב,
לא נוכל, כי אנחנו שומרים על המילה, ואתם לא.
"אז מה
עושים?" הוא שאל. "האם אינכם מאמינים שאני אוהב את אחותכם ומעוניין
בה?"
לא השבנו לו. המתנו
שנינו בשתיקה. לא שתיקה רועמת היתה זו, אלא שתיקה מהורהרת. והוא הביט בנו. התחושה
שלו היתה שאנו מחפשים פתרון, וככל שהתמהמהנו יותר הוא התעודד יותר, ובטחונו שיהיה
פתרון, התחזק. חסר מנוחה היה, ברכיו רעדו. הוא קם והתיישב. פכר אצבעותיו. ביקש
להתקרב אלינו, והתרחק. ומדי פעם הוסיף ואמר: "מה שתרצו. מה שתרצו. רק
תסכימו."
לוי: "ואז
השבנו לו שנינו. הבהרתי לו שאין מה לדבר. אנחנו לא יכולים לתת את אחותנו לערל. אבל
אם ייאותו כולם להימול, נהיה לעם אחד, ואז נוכל לממש את הצעתו. אם אתה רוצה,
בבקשה, אמרתי לו."
שמעון: "ואני
מיד הוספתי: מה שאחי אומר. אבל אם אתם תסרבו, אנחנו ניכנס לשם, וניקח את אחותנו,
יהיה מה שיהיה."
הוא לא היה צריך
לשמוע את ההצעה פעם נוספת, ואף לא את האיום... הוא קפץ מיד והסכים.
d c
שכם הפך את כל עירו, משך את אביו ושניהם שכנעו את
טובי העיר. הם התחייבו לכל התושבים כי בני יעקב הם ישרים ובאים בתום לב. כי כדאי
לתושבים לימול, ורק טוב יהיה להם. הזקנים קבלו את דברי נשיאם וגם את דברי בנו
ועברו ברית מילה. ביום השלישי נכנסו שמעון ולוי, רצחו את כל הגברים, כולל שכם
וחמור, לקחו את דינה והלכו. יעקב, שכל חייו נרתע מהתחכמויות כאלה, לא סלח להם על
כך והתחשבן איתם על כך לפני מותו.
שי שגב, כסלו תשע"ה
