היום הגדול הגיע. עידו עמד לו על
מגרש המסדרים, ממתין לתחילת הטקס, הטקס שלאחריו יוכרז כלוחם ויקבל את הכומתה
הנכספת, שעבודה התרוצץ בג'בלאות משך קרוב לששה חודשים.
כתמיד, שקט נסוך על פניו, שקט שאינו מגלה ולו במקצת את
הסערה המתחוללת אצלו, שם בפנים. אבא לא יהיה שם. אבא לא יראה אותו חובש את הכומתה.
אבא לא יראה אותו מוכתר כחייל מצטיין.
אמנם אין זה חדש עבורו. אבא גם לא היה בטקס סיום התיכון;
אבא לא היה שם כאשר חגג את הוצאת רישיון הנהיגה; אבא לא ליווה אותו לבקו"ם
ואבא אף לא התרגש לשמוע אותו צועק "אני נשבע" בכותל המערבי. אבא איננו
איתו כבר קרוב לארבע שנים. כאשר שואלים אותו "היכן אבא שלך?" הוא נוהג
להשיב "אבא מת".
למרות הכל, זה עדיין מציק לו. מציק לו שאבא שלו לא יישב
בקהל, לא יעודד אותו ולא יתגאה בבנו יחידו. מציקה לעדו התמיהה האם הוא בכלל חשוב
לאבא; האם אבא מבין שעידו ממשיך מכאן לתפוס קו בגבול, שאולי יחזור הביתה רק בארון
מתים, או (יותר גרוע?) ייפול בשבי בידי חיות אדם.
חלפו קרוב לעשר שנים מאז נפרדו הוריו, והוא בן שמונה שנים
בלבד. אחותו הגדולה, אפרת, היתה כבר בת שלוש עשרה, והקטנה, סיגל, בת שלוש.
"חמש שנים ילד" כך היו מתלוצצים הוריו. הכי טוב לזוגיות להביא ילד כל
חמש שנים. ועידו היה הסנדביץ', הנסיך הקטן, הגבר של הבית.
המריבות החלו זמן קצר לאחר הולדת סיגל. שנים הוא ייסר את
עצמו, שאולי הקנאה שלו היא שהכניסה את ההורים למתח שגרם לגירושין, אבל כמה עשרות
פגישות אצל הפסיכולוג וכעשרת אלפים ₪ הצליחו לרפא את השריטה הזאת.
מה אתה מבין בגיל שמונה? מה אתה יכול לעשות כאשר אבא ואימא
אוכלים, זה את הכבד וזה את הקרביים של השני? אי אפשר לסבול, לא את הצעקות ולא את
השתיקות. והוא, כילד קטן, בכה להוריו, התחנן שישלימו, נשבע שיהיה ילד טוב ולא
יערים יותר קשיים. הוא הבטיח להפסיק להכות את סיגל ולחדול מלגנוב לה את הבובות
והממתקים. הוא אף השתדל מאוד לקיים. אבל זה לא עזר. הצעקות גברו, ואיתן טריקת הדלתות,
והקללות והאיומים, והוא בן שמונה שנים בלבד.
בשלב מסוים אבא עזב את הבית. "אנחנו לא מסתדרים"
אמר לעידו ואפרת והסביר להם כמו לילדים גדולים, כי הוא זה שחייב לוותר, כי הם
צריכים להישאר בבית, עם אימא. עידו לא ישכח לעולם כיצד אחז ברגליו בכל כוחו ואבא
ליטף את ראשו ושניהם בכו יחדיו.
"אני לא בורח", הבטיח אבא, "אנחנו נהיה
בקשר", "לעולם לא אעזוב אתכם, אבוא שלוש פעמים בשבוע ליהנות איתך, וגם
תהיה אצלי בשבתות, עד שהכל יירגע ונוכל להיות משפחה".
"אתה מבטיח?" שאל עידו הקטן; "בטח",
השיב אבא, ורק אז עידו הסכים לשחרר את אחיזתו. ואבא הלך לו.
אבא הבטיח, אך לא קיים. ועידו לא סלח לו.
אמנם בתחילה אבא הגיע שלוש פעמים בשבוע אולם אט אט ירד
לפעמיים, ולאחר מכן לפעם אחת בשבוע. "אני פשוט לא עומד בעומס העבודה" הסביר
לעדו שכל כך רצה מעט זמן איכות עם אבא, אולם תמיד נאלץ לחלוק את מעט תשומת הלב
שקיבל, עם סיגל ואפרת.
הריק שנוצר עם עזיבתו של אבא נתמלא עד מהרה ברעל שטפטפה
אימו לאזניו. "אבא לא אוהב אתכם." "לאבא לא אכפת שתיכשל בלימודים.
הוא לא מוכן לממן לך שיעורי עזר." "אבא לא רוצה שתהנה. הוא לא מוכן
להשתתף בקניית האופניים. אבל אני אוהבת אותך. אני אקנה לך. אני אמכור את הכליה שלי
ואקנה לך אופניים." "לאבא לא אכפת שהשיניים שלך בולטות אבל אני אלך
לעבוד בלילות כדי לשלם לרופא." "אימא לא תעזוב אותך. תשמח עידו. תשמח
שיש לפחות אדם אחד בעולם שאוהב אותך ללא תנאי".
אבא הבטיח שהמריבות תיפסקנה, אולם אבא אכזב. מדי יום עידו
שמע את אימא מתקשרת לאבא ודורשת כסף. אבל אבא לא נתן. ואימא כעסה. וצעקה על אבא
שהוא אפס, ומגעיל, וקמצן, ושונא את הילדים, וחבל שהוא חי, ושימות בתאונה. ואימא
צדקה. למה אבא לא נותן כסף לאימא? למה הוא מקשה עליה?
בתוך בטנו של עידו התפתחה לה גולת אש קטנה אך מרירה, שהלכה
וגדלה. וככל שצמחה יותר, כך גברה עזות פניו של עידו כלפי אבא. הוא צעק עליו, כמו
אימא. הוא כעס עליו, כמו אימא. הוא גם הטיח בפני אבא, ללא בושה, כי הוא שונא אותו.
שונא, כי הוא מבטיח ואינו מקיים. נכון שגם אימא לא מקיימת הכל, אבל היא אוהבת
אותו. ואבא לא. לאימא מותר, כי היא עובדת קשה, ודואגת לו. ואבא ניסה להרגיע את
עידו וחיבק אותו אולם זה כבר לא עזר. אבא השתדל לא לומר אף מילה רעה על אימא, ורק
ניסה להסביר שאת כל הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר לאימא, ואפילו חזר לגור עם סבא
וסבתא על מנת לחסוך ולהביא לאימא כל מה שדרשה, לפסיכולוג, ולקייטנה, ולרופא
השיניים. אולם הגולה של עידו היתה כל כך גדולה ולוהטת, שהוא לא ראה את אבא מולו,
אלא את האוייב שלו. הוא לא העריך את הכסף שאבא מביא ולא גילה שום אמפתיה אליו.
כאשר עידו שמע כיצד אימא מתרברבת בפני החברות כיצד עורך
הדין שלה מציק לאבא הוא אפילו שמח קצת. מגיע לו.
את כל ההכנות לחגיגת בר המצווה שלו הוא עשה עם אימא. את
הקליפ הם הכינו בעצמם, ומתוך כל התמונות שהופיעו בקליפ הוא שילב בקושי תמונה אחת
של אבא, מלפני הרבה שנים. עידו לא ויתר לאבא ודאג שהוא ישתתף בכל ההוצאות הכספיות,
אולם הוא לא שיתף אותו לא בקליפ, לא בברכות, לא בצילומים המשפחתיים ולא בהכנת
ההזמנות. בכלום.
אבא הגיע לחגיגה כמו אורח. עידו נתן את כל אהבתו לאימא
ושיבח אותה בפני כל המוזמנים. ואבא נפגע. נפגע מאוד. אולם לעידו לא היה אכפת. אבא
נשאר במסיבה עד הסוף וסיגל על ברכיו. עידו בקושי התקרב אליו.
זמן קצר לאחר החגיגה עידו הפסיק להיפגש עם אבא. אבא המשיך
לשלוח מסרונים לעידו ומדי פעם כתב לו מכתבים ארוכים. אבא שלח מתנה יפה לעידו לגיל
14, אבל עידו לא השיב למכתבים ואף לא התקשר לאבא, להודות לו. עם הזמן אבא ויתר.
הוא הפסיק לשלוח מכתבים ורק מדי פעם היה מתעדכן על מצבו מהבנות.
עידו הודה לבורא שלפחות אימא עמדה לצידו בתקופה הקשה
והצדיקה אותו ואת כעסו. בשלב מסוים, והוא אינו זוכר מתי, הוא גם הרג את אבא שלו
והמשיך בחייו.
דווקא הגיוס חולל את השינוי. הטירונות הקשה, הרחק מלשונה
המושחזת של אימו, ואולי הבגרות שהגיע אליה בטרם עת, ושמא סיפורי החיים הקשים שנתקל
בהם מחבריו לאוהל ולמחלקה, על כאלה שגדלו עם אבא מכה, ואחרים שלא ידעו אהבת אבא
מעולם; על קשיי יום יום, סבל וייסורים, שינו את קו המחשבה שלו וריככו את לבו. עם
הזמן אפילו הרגיש שלא היה מתנגד בעתיד לחדש את הקשר עם אבא, אולם לא היה מסוגל
לפתוח דף חדש. עדיין לא.
בשבת שלאחר מסע הכומתה הוא נסע לסבא וסבתא. למרות שהיו
הורים של אימא, משום מה הם נטו חסד לאבא. מעולם לא שמע שדברו מילה רעה אודותיו.
לאחר הקידוש והקינוח סבא דיבר על חשיבותה של "שבת
מברכין" ובמיוחד זו של חודש שבט. "'שבט' נוטריקון 'שמיעת בשורות
טובות'", אמר סבא והמשיך "שבט הוא החודש שבו מתחילים הלבלוב והצמיחה.
הוא מסמל את הפריחה וההתחלות החדשות. הימים מתארכים, השמש מתחילה לחמם ולהאיר,
והאפלולית של החורף הקר והמת מתחילה לחלוף ולפנות את המקום לצמיחתם של חיים חדשים
ורעננים."
"שבט הוא חודש שמסוגל לרפואה", אמר סבא.
"כי אין כמו שמחה והתחדשות, כסגולה לרפואה. שבט הוא החודש של התקוה, שלמרות
הקלקול הגדול ניתן להצמיח תיקון. לעולם אל תתייאש, ובטח שלא בחודש שבט," סיים
סבא בחיוך.
זה מה שעידו אהב בסבא. הוא ידע מה בליבו של עידו, אפילו
כשזה לא אמר מאומה.
הגיעה העת. מחלקה שתיים נכנסה בצעדים קלים למגרש המסדרים
והסתדרה בשלשות אל מול הדגל. עידו הציג את נשקו ועבר לנוח.
כאשר ה-מ"פ החל בנאומו, עידו השיט את עיניו על הקהל,
וחייך לאימא, לסיגל ואפרת שעמדו ונופפו לו בהתלהבות. הוא המשיך לסובב את ראשו,
מחפש ללא סיבה... ופתאום הוא ראה דמות מוכרת.
לחלוחית של דמעות הציפה את עיניו וחיוך של שמחה נמתח על
שפתיו. אכן, ראש חודש שבט, חודש של נסים ושל התחלות חדשות.
תודה שבאת, אבא.
