הוא עמד, לבד, נזוף,
למול אימו, קוראת "חצוף!"
הרגיש מחסום ומחיצה,
כשאמרה - "דרכך ללא מוצא"
כמעט נפל לדיכאון,
כשהצליפה "אתה על סף אסון!"
המסר לעצמותיו חדר,
ובו כבר כוח לא נותר;
לקח לו תיק, יצא לקור,
יצא ולא הביט אחור,
יצא, על מנת שלא לחזור.
ואז.. אימו פתאום קלטה,
עד כמה היא שגתה;
שבמקום להביע דאגה,
נפלטה לה שאגה;
ונפשה כה דאבה,
שלא נתנה לו אהבה.
שלא היתה בה החכמה,
להיות משען ונחמה.
לילות נדד והתייסר,
ונשבע שלעולם לא יוותר;
אך בטרם חלוף שבוע,
התגבר הגעגוע;
עבר לו בקרבת מקום,
כשעמדה היא בחלון;
מיהרה היא לקראתו,
מכל ליבה חיבקתו;
נפל לזרועותיה,
ובכה אז על כתפיה;
הרגישה, שנשמתה אט אט חוזרת,
ולחשה לו, מאושרת:
"בוא לאימא שכל כך אהבת...
כמה טוב שבאת הביתה!"
