"ואתה תצוה את בני ישראל..." (ספר שמות פרשת תצווה)
ציווי הינה פעולה
הנתפסת כבאה ממידת הדין. יש מפקד, המורה לפקודו לבצע פעולה מסוימת, והפקוד מחוייב
לכאורה, לבצעה. השליט מצווה. המפקד מצווה. ציווי מחייב לכאורה מרחק (דיסטנס) בין
המצָווה למצוּוה.
כל זה נכון, אולם
במקביל גם אומרת הקבלה, כי יש משמעות נוספת לשורש צ.ו.ה, והינה לשון צוותא וחיבור.
שבאמצעות המצווה וביצועה, המצווה והמצווה קרבים זה לזה (ובחוש רואים אנו כי יש
אנשים שאיננו חפצים בקרבתם ועל כן גם לא נבקש מהם מאומה).
בעקבות פירוש זה אומר
בעל "מאור ושמש" על הפסוק, כי תפקידו של הצדיק הוא לאסוף אליו את בני
ישראל (הצדיק – הספירה השישית, היסוד). תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך, וכו'.
ו.ה. - אותיות החיבור
עד כאן הדברים ידועים
ומוכרים. אולם אם נלך צעד נוסף, נראה כי
העניין עמוק יותר. שורש צ.ו.ה. נמנה עם גזרת
נל"י (צ.ו.ה/י). בדיקת שורשים רבים נוספים המסתיימים באותיות ו.ה. מראה כי יש
להם תכונה משותפת – רובם עוסקים בעניין של חיבור.
 |
| מיים נקוים למקום אחד |
א.ו.ה – מתאווה הוא
עניין חיבור לאותו דבר שרוצים אותו.
ח.ו.ה – החוויה הינה החיבור
בין השכל לרגש והתיאוריה למעשה (ספירת הדעת).
ט.ו.ה – הינה פעולת חיבור
של חוטים, שתי וערב.
ל.ו.ה – ליווי.
ק.ו.ה – מקווה הוא
המקום אליו נאספים המים. לקוות משמע, לחבר את כל כוחות הרצון ולמקד אותם בנקודה
אחת.
ר.ו.ה – מגיעה כאשר הנוזלים
חוברים למקום מסוים וממלאים אותו. בדרך כלל – גוף האדם.
ש.ו.ה – עניין של
שוויון – קירוב בין גבוה לנמוך. ובנוסף שויתי – עניין של חוויה.
מן הסתם, אם נחקור את
שני השורשים הנוספים ד.ו.ה ו-כ.ו.ה, נמצא גם בהם עניין של חיבור. למשל, כויה הינה
שריפה של העור הגורמת להתכה וחיבור של רקמות. אולם עניין זה אני מותיר בצריך
עיון.
שורש ה.ו.ה.
שורש אחד לא הזכרתי
אמנם, והוא החשוב ביותר והעיקרי בכל המהלך האמור - שורש ה.ו.ה – אכן זהו השורש
המרכיב את שם ההוי"ה ברוך הוא. והפרספקטיבה שפתחנו לעיל מביאה אותנו לחיבור
עם התובנה הקבלית, לפיה שם הוויה נחלק לשני חלקים. החלק הראשון האותיות י' ו-ה',
העוסקות בעולם העליון, ואילו החלק השני, האותיות ו' ו-ה', העוסקות בחיבור בין
העולמות והורדת השפע לעולם שלנו.
ואכן לפני כל ברכה
תקנו המקובלים לומר "לשם ייחוד" שהינו בקשה שהמצווה שתקויים, תיצור
חיבור בין היראה לאהבה, בין הציווי לצוותא, בין העולמות העליונים לתחתונים.
שם הוי"ה הוא שם
הרחמים, השם הכלול מהחיבור של הדין והחסד גם יחד.
המצווה אפוא אולי
נתפסת במבט ראשון כדין, אולם היתרון שבה הוא יצירת החיבור, ולא בכדי מלים אלה נעות
על אותו הציר.
ולסיום, הואיל
ובשורשי נלו"י האותיות ה' ו-י' מתחלפות, הרי שבשם הוי"ה אם נחליף את
האות האחרונה – במקום ה' נכתוב י', נקבל בגימ' 31, שגם הוא יוצר שם קדוש: א-ל, שם
החסד. והדבר מביע את הרעיון, שגם הדין, במקורו, הוא חסד. ■
