יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

"נעשה אדם" - מבט לשוני

שיתוף

בסדרת המאמרים הבאה אעסוק בהתבוננות במקרא באמצעות ומבעד למלים, תוך כוונה להתחקות אחר הפשט. לעתים, כפי שתראו, הפשט הוא בעל המסר הישיר והחזק ביותר, אם מבחינים בו. באמרי "פשט" לא אכנס למחלוקות העצומות בעצם שאלת הגדרת המונחים "פשט" ו"דרש" ודי לי בכך שפשט משמעו – הפירוש הפשוט של המלים.

יחד עם זאת, כאשר עוסקים אנו במעשה בראשית קיים קושי

להתמקד בפשט, אפילו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"; רש"י עצמו מביא בפירושו למעשה בראשית דברי אגדה, על מנת ליישב את הפשט ("ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" רש"י ג ח ד"ה וישמעו). כך ננהג גם אנו.

אחת הסוגיות הקשות במעשה בראשית היא בריאתו של האדם, הבאה לידי ביטוי בפרק א פסוק כו: "וַיֹּאמֶר אֱ'לֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ."
קטע זה מעורר תמיהות רבות -
למי אמר אלוקים מה שאמר?
ומה פתאום נקט לשון רבים?
והאם היו לו שותפים במעשה האדם (להבדיל ממעשה הבריאה בכללותו)? ואם כן, למה נעזר בשותפים? ואם היו שותפים במעשה האדם, מניין לנו שלא היו שותפים בעניינים אחרים? 
ומהו בצלמנו כדמותנו, וכי האם לקב"ה יש צלם ודמות? והאם יש דומה לו בצלם ובדמות?
והאם תכלית האדם היא היותו שליטים על הדגה, העוף והבהמה?

רש"י מתחמק ממרבית השאלות האלה, על ידי המדרש הידוע, על פיו התורה רצתה ללמד אותנו שיעור בענווה. ולכן הקב"ה לא באמת שיתף מאן דהוא בעשיה, אם כי נוץ במלאכים. וגם אז עולה השאלה, מדוע נזקק לעשות זאת.
בואו ננסה לקרוא יחדיו את הפסוקים הרלוונטים ואולי נצליח למצוא משהו נוסף מבעד לפשט. אולם קודם לכן – אזהרת קריאה! – הניתוח הוא שלי, למעט מקומות בהם אני מזכיר במפורש את המפרשים.
š
שלושה פסוקים עוסקים ביצירת האדם. הראשון הוזכר לעיל. הפסוק השני הוא פסוק כז: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.". כאן כבר מצויינת לשון יחיד (ואכן רש"י מסתמך על כך). אולם מתעוררת שאלת החזרה והכפילות לכאורה בפסוק, בה ניגע בהמשך.
הפסוק האחרון נמצא בפרק ב' פסוק ז': "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:"
ולפני שנצלול לפשט נרוץ לרגע לתורת הסוד של האר"י, המציינת כי העולם שלנו מורכב מארבעה עולמות אבי"ע: עולם האצילות (ששם אלוקות בלבד) לאחר מכן עולם הבריאה (בריאה חדשה של יש מאין), לאחר מכן עולם היצירה (יצירת חדש יש מיש) ולבסוף עולם העשיה. ועתה נשוב למקרא.
מבט בפסוקים מלמד אותנו כי יצירת האדם מוזכרת בשלושת הרובדים: ויברא – עולם הבריאה. וייצר – עולם היצירה. נעשה אדם – עולם העשיה. ונכון, כפי שאתם רואים מיד, בשני העולמות הגבוהים יותר, התורה נקטה לשון יחיד. הקב"ה ברא ויצר בלשון יחיד (מיד נראה מה). ובעולם העשיה, הנמוך ביותר, נקט לשון רבים.

התורה מתארת לנו גם את התהליך:

שלב הבריאה


וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ 
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
השלב הראשון הוא הבריאה. מה ברא הקב"ה בעולם הבריאה? שלושה נתונים נותן לנו פסוק כז: באופן כללי מסביר הפסוק כי הקב"ה ברא את הצלם – התבנית (בלשון רש"י: הדפוס) של האדם. זה עדיין לא חומר אלא תבנית רוחנית. מן הסתם הקב"ה ברא תבניות נוספות בעלות חוקים משותפים, ועצם העובדה שנוצרה תבנית אין בה חידוש משמעותי, למעט העובדה (שכאמור רש"י מציין אותה, שהרישא כאן בא להבהיר כי הבריאה היתה מעשה אישי של הקב"ה). החידוש של הפסוק מגיע עתה, עת הוא מסביר כי הצלם הזה הוא צלם מיוחד, בדמותו (רש"י – דיוקן) של האלוקים דווקא. אין אנו מבינים מהי משמעות דיוקן זה. נראה, כי הואיל ופסוק זה עוסק בתבנית הרוחנית, אזי גם הייחוס לבורא הוא בפן הרוחני, קרי בתכונות שיש רק לבני אדם (להבדיל מיתר החיות) שהינן כמעין תכונות של הבורא, ובעיקר תכונת השליטה על הבריאה (רש"י פרק ו' פסו ב' ד"ה בני האלהים). אפשרות אחרת, אולי, הינה לפרש את מילת "אלוקים" זו כמלאכים. דהיינו צלם האדם דומה לצלם המלאכים, וגם הוא מתיישב יפה עם המשך ההסבר שלנו. לבסוף מסבירה התורה, כי היה זה צלם המורכב מזכר ונקבה גם יחד.
וכזכור לעיל, זהו שלב הבריאה, מכיוון שקודם לכן טרם היתה כלל תבנית רוחנית לאדם, וטרם היה חומר שממנו ניתן ליצור תבנית כזאת. התבנית הרוחנית של האדם הינה חידוש גדול בעולם שלא היה כמוהו, ולא ניתן היה ליצור אותו מחומרים אחרים. הוא היה מחוייב בריאה של ממש.

שלב היצירה

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים
וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה
השלב השני הוא שלב היצירה: שלב היצידה הוא יצירת החומר הפיזי שממנו יהיה עשוי האדם. עדיין אין זה האדם עצמו, אלא חומר הגלם. פסוק ז' מסביר לנו כי לשם יצירת החלק הפיזי של האדם הקב"ה נעזר בעפר. ולכן זו יצירה, מכיוון שהעפר כחומר גלם כבר היה בנמצא, אלא שעד כה טרם נוצר בשר אדם מעפר.    
השלב הבא ביצירת האדם, היה לחבר את הנשמה – החלק הרוחני – לעפר. שגם זו יצירה חדשה. החיבור בין גשמיות לרוחניות, שלא היתה קודם, באופן שהאדם יהפוך לחיבור של נפש (חלק רוחני) חיה (עם חלק גשמי). וזה כשלעצמו פלא גדול שעד היום נחקר רבות. היכן היא נמצאת, הנשמה, בגופו של האדם? וכיצד נוצר החיבור הזה ויחסי הגומלין שבין הפיזי לנפשי? שאלות מרתקות, שהיסוד שלהם בפסוק הזה.
למעשה, לאחר פסוק זה, הכל מוכן לביצוע, לעשיה בפועל – יש לנו תבנית (שנבראה), יש חומר גלם (שנוצר), ועתה צריך להכניס את חומר הגלם לתבנית וממנו להכין אדם.

שלב העשיה

וַיֹּאמֶר אֱ'לֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ
וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.
בשלב הזה אנו פוגשים את אותה התייעצות המוזכרת בפסוק כו. ההתייעצות נלמדת מלשון רבים נעשה דווקא ולא מהמלה ויאמר, שכן מילה זו שמשה כבר קודם לכן במעשה הבריאה. האמירה בבריאה עד כה לא היתה אמירה לאחרים. נשאר אפוא להבין כיצד מתמודדים המפרשים עם לשון נעשה?
ראשית, כל המפרשים מתייחסים לסברה כי מדובר בלשון רבים; אך אינם מתייחסים לאפשרות של הטיית בניין נפעל הווה יחיד – על פיה האדם מתהווה, נעשה. זו גם אפשרות שיש לדון בה בנפרד ולא נדון בה כאן.
על פי הרמב"ן, השיתוף היה שיתופה של האדמה ביצירת האדם. בצלמנו כדמותנו – שהאדם יש בו גם מן הגשמיות בעפר, וגם מן הרוחניות האלוקית. פירוש זה מסביר יפה את פן העשיה ומדוע לשון רבים מופיעה כאן, אך אינו מתיישב עם המשך הפסוק, הדן בתכלית העשיה של האדם.
על פי רש"י, מדובר בהתייעצות גרידא ולא בעשייה של ממש. ההתייעצות היתה עם בית דין של מעלה, קרי עם פמליית המלאכים שלו. עד כאן נשמע נפלא. אולם כיצד מתיישבים הדברים עם המלים בצלמנו כדמותנו? האם גם למלאכים צלם ודמות של הקב"ה?
לענ"ד אכן היתה כאן התייעצות ואכן היתה כאן ענווה, והמלים מבטאות בדיוק את התכלית והכל מסתדר כפתור ופרח: ברור הוא כי המלאכים לא היו שותפים בשום שלב של הבריאה והיצירה. אלא שבשלב העשייה עמד הקב"ה לתת לאדם פריווילגיה שלא נתן לאף אחד מהמלאכים – להגיע עד עולם העשייה. כאן, למרות שלא היה מחוייב בכך, ביקשה תורה ללמד ענווה, בעצם ההתייעצות וקבלת הרשות מהמלאכים לבריאת האדם. כזכור לנו, על פי המדרש המלאכים התנגדו לכך.

אם נלך בקו זה, ברור גם השימוש במלים בצלמנו כדמותנו – דווקא העובדה שלאדם יש תבנית רוחנית מחייבת את ההתייעצות הזאת (במיוחד אם היא כמו של המלאכים). כמו כן, השימוש בלשון משותפת מלמדת על הענווה המדוברת. והחשוב מכל, הדבר גם מתיישב עם תכלית האדם – הקב"ה מסביר לבית דינו מדוע הוא מבקש לברוא את האדם – בין היתר, הואיל והמלאכים אינם מסוגלים לשלוט על הדגה, העוף, הבהמה והרמשים, מישהו חייב לעשות זאת, וזה יהיה תפקיד האדם. הדבר אף מתיישב יפה עם המדרש שלכל צמח יש מלאך משלו הנותן לו את כוחו הרוחני ואומר לו "גדל" – ואכן הצמחים כלל אינם מוזכרים בפסוק, שכן הם באחריות המלאכים, ככל הנראה.