איך נתמודד עם היום התשיעי?

השבוע אירעו מספר אירועים לא קלים. האחד מהם הוא מותו, לצערנו הלא פתאומי, של יגאל בשן ודברים אלה יהיו לעילוי נשמתו. יגאל בשן בחר לסיים את חייו, כאשר בפתח בדיוק עמד הנר השמיני של חנוכה, המנורה המלאה באור ובשמחה, אבל למרבה הצער במשך שנים רבות, למרות ששימח מיליוני אנשים, הוא היה ביום התשיעי של חנוכה.

מהו אותו יום תשיעי? היום שאחרי האורות הגדולים. היום שבו אתה חוזר למציאות, ומוצא חושך גדול. לכאורה. הימים שלנו הם ימים קצרים וחשוכים, והעננים מעיבים להם יותר. ימי החנוכה ואורם מעניקים לנו שמחה ותקווה. אבל הם חולפים, ואחריהם אנו נותרים עם חושך וריקנות.

החושך והריקנות הם כמו חור שחור, שבולע את כל האור שהיה קודם, וכמו בפרשת השבוע: הפרות הרזות והרעות אכלו את הפרות השמנות, "ולא נודע כי באו אל קרבנה". נשכח מה שהיה מקודם, כאילו לא היה.

מניסיוני למרבה הצער אני יכול לומר, שאם אדם החליט שהוא מתאבד, לא יעזור מאומה. אי אפשר לשמור עליו בכלוב. אי אפשר לשים עליו מאה עיניים, 24 שעות. דווקא העובדה שאשתו ומשפחתו הצליחו להחזיקו בחיים עד גיל כזה מופלג, מלמדת הרבה לזכותם. אבל עד המקום הזה, של החלטה להתאבד, יש קו ארוך ארוך של מקרים, מסתם תחושה לא נעימה, ועד לדיכאון של ממש, ביום התשיעי. אנשים חווים את זה לאחר שחוו קודם לכן רגע משמעותי מאוד בחיים שלהם. פרוייקט גדול שהגיע לשיאו. הופעה בפני חצי מיליון אנשים. נחיתה על הירח. שררה. לחתן את הילד... עוד ועוד רגעי שיא וריגוש מטורף, שאחריו קשה לחזור לחיים ולהיות "סתם" אתה. אני חווה את זה בעצמי ולעתים עם תלמידים כאשר אני חוזר מפולין. ככל שהמסע משמעותי יותר, חווייתי ועוצמתי יותר, החזרה לחיים האפורים, השגרתיים, יש בה אלמנט של נפילה.

למעשה, כל מהות שבירת הכלים על פי הקבלה, היתה בשל ריבוי אורות, ומעט כלים שיכולים להכיל את האור. ולהכיל את האור, הכוונה גם להכיל את היעדר האור.

לא סתם אמרו חז"ל, שלפני שאתה לומד לעוף, כדאי שתלמד לנחות. זו פעולת הרצוא ושוב של הקבלה. זו לא חוכמה לעשות את הרצוא. הרבה יותר קשה לעשות את ה-שוב. כאשר יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר מן המערה לאחר 12 שנים של רצוא, הבין רבי שמעון שרבי אלעזר אינו מסוגל לעשות את השוב. והוא החזיר אותו שנה שלמה למערה, רק כדי לפתח אצלו את היכולת הזאת.

אז מה עושים? מוותרים על האנרגיות הגדולות? חיים כל חיינו בחושך? מי שאינו מסוגל להתמודד עם החזרה לחיים האפורים, צריך לשקול היטב את מעשיו ולהימנע מחיפוש ריגושים. אבל יכולים אנו ללמוד מהחנוכיה. אדם נכנס לתסכול, כאשר הוא רוצה להמשיך לחוות את האורות, והוא מואס, מזלזל בחיים שאליהם הוא חוזר. הדבר נובע מחוסר הערכה. הוא משול לאדם שיושב בחדר חשוך ולא רואה את כל הטוב שיש לו, למרות שלא יהיה מוכן לוותר עליהם בשום אופן. זו מן תכונה כזאת, שאנחנו לא מעריכים את מה שכבר בידינו, אך לא מוכנים גם לוותר עליהם. בחנוכה המצב הראשון שאדם היה בחושך. ואז כל יום הוא הדליק נר בביתו, וכל יום הוא ראה את הדברים היפים שיש לו בבית. בזמן הזה הוא צריך להתבונן ולשמוח בכל הדברים האלה. ולדעת שהם קיימים. והם לשירותו, הוא לא לבד. ואז, כאשר החנוכיה מאירה הוא רואה הכל, הוא יודע שזה קיים, וגם למחרת, כאשר החדר יחזור להיות חשוך, האדם לא יהיה עצוב, כי הוא יודע שהם שם, לרשותו, כשיצטרך. נכון, זה לא פשוט. אלה כלים שצריך לפתח. כיצד עושים זאת? בפוסט אחר :)

נ.ב. אם ככה למה קיים החושך? כי אילו היינו תמיד באור, לא היתה פעולת הרצוא, לא היה הריגוש האדיר. החיים היו משעממים. כי אדם שנמצא רק באור - משתגע... החושך הוא כמו דברים אחרים בחיים, שאיננו אוהבים אותם, אבל מבינים שלא היינו יכולים לחיות בלעדיהם.. מאחל לכולנו חזרה קלה לשגרה.