יעקב - האם היה חכם או רמאי?

בפרשת תולדות יש לנו הסיפור שיעקב לוקח את הברכות שיצחק ייעד לעשיו. ואפילו יצחק אומר "בא אחיך במרמה". כיצד איפה אפשר לומר שיעקב לא היה רמאי? כיצד ניתן היה לומר שיעקב היה איש אמת?

את השאלה הזאת נברר מהכתובים עצמם, על פי הפשט של המלים. 

ראשית חשוב לציין כי יעקב עצמו חשש לעשות את המעשה, על מנת שלא ייחשב רמאי - 

וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה (כז יב). מתעתע הוא משורש מרובע, המלמד על פעולה מחזורית ומרובה. כמו "מסלסל" – עושה סלילים סלילים. מבזבז – בז לממונו פעם אחר פעם ומכלה אותו. מתעתע הוא אדם שמתעה אנשים מדרכם, פעם אחר פעם – נוכל מקצועי. ואומר לה יעקב: אם אבי יחשוב עלי כך, הרי שזו תהיה קללה (לשון ביזיון). לא שחלילה אבא יקלל אותי, עצם המחשבה הזאת עלי היא היא הקללה.

שנית חשוב לציין שיצחק לא היה חלשלוש אלא בעל עצמה:

וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי (כז יח). המלה הנני כאן הינה אחד הדברים הנפלאים בקטע. דוגמה לכך שדי בשינוי אחד קטן על מנת לעשות את כל ההבדל. אומרים חז"ל ש"הנני" הוא לשון ענוה. אולם הדבר נכון ל"הנני" הרגיל. יש פעמיים בלבד בכל התורה שהנני כתובה כאשר גם הנ' השניה דגושה. כאן, ובעקידה "וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י" (כב ז). המלה "הנני" משמעותה "הנה אני" ובמצב הרגיל ה-נ' השניה אינה דגושה, ולכן זו לשון ענווה. אולם במקרים הנדירים, שבהם הנ' דגושה, הרי שהמלה הנני מלמדת ההפך – על כוח ועוצמה. מדהים, שהתורה מביעה במילה אחת, שיצחק, למרות שכהו עיניו, לא היה חלש אלא חזק ועוצמתי. בדיוק כמו אברהם, כאשר הלך לעקידה יחד עם בנו. וזאת להבדיל (בעקידה) כאשר הקב"ה או המלאך דברו לאברהם, ואז הוא ענה בצורה הרגילה, בענוה. 

ושלישית על רקע זה ניתן להבין את דברי יצחק

בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה (כז לה): מלים כמו תמורה, התמרה, המרה, כולן מלמדות על החלפה. החלפת ערך בערך (תמורה), שינוי כוח אחד לתכלית אחרת ונעלה יותר (התמרה), וכמובן שינוי עניין אחד באחר (המרת דת, כספים, מידות וכדומה). והרי יעקב חשש מאוד שיצחק יחשוד בו שהוא "רמאי", נוכל המתעתע באנשים. ואילו באמת יצחק היה חושד כך ביעקב, ודאי שלא היה חוזר מברך אותו בדיעבד "גם ברוך יהיה"! אלא ודאי שיצחק לא רצה לומר שיעקב רמאי, אלא חכם (כדברי רש"י): שהצליח בחכמה (- מרמה) לשנות (- להמיר) את דעתו (של יצחק), ולהבין שהוא, יעקב, באמת ראוי לברכה יותר מאשר עשיו.