מסכת יומא: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והוליכוהו לעליית בית אבטינס; השביעוהו, ונפטרו והלכו להם. ואומרין לו, "אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך." הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין.
יש ביטוי כזה "אין לי שערות בלשון"... שמתאר בן אדם שאין לו שום בעיה להוציא בפה, מה שעומד לו על הלב - "פלוני הרגיז אותי? פגע בי? אני אומר. מדוע? כי אני אמיתי". מכירים את האנשים האלה? ובכן, מאמר זה מדבר על האנשים ההפוכים, אלה שיש להם לא רק שערות בלשון, אלא יער שלם... חושבים על כל מילה שהם מוציאים מהפה, ולבסוף פעמים רבות גם לא יוציאו. ולא מכיוון שהם לא יודעים להתבטא, אלא מכיוון שאינם רוצים לפגוע, אינם רוצים להזיק, ואולי אינם רוצים שיכעסו עליהם...
אנשים כאלה נחשבים בדרך כלל ליותר נעימים, הם משתדלים להוציא דברים יפים וטובים מהפה, וממעטים בדברי ביקורת. אם כך, מה הפלא שאוהבים אותם? ויוצאת מכך תנועה מעגלית: הם ממעטים למתוח ביקורת, לומר מה כואב להם, וכך אוהבים אותם יותר, והדבר רק גורם להם מניעה יותר גדולה וכו'.
כל זה טוב ויפה, אלא שלכל דבר, כידוע, יש מחיר, ולעתים אף מחיר כבד. כאשר אדם משאיר דברים בלב - אם הוא מצליח לנקות אותם, לנקות את הלב, לשכוח, ניחא. אולם בדרך כלל דברים אינם נשכחים. הם מצטברים, גורמים לעומס, ואז מתפרצים. פתאום, יום אחד, האדם הנעים, והשקט, והמכיל, משנה את עורו באחת, ושופך, שופך שופך - והאחרים מתפלאים... "אנחנו לא מכירים אותך!" מה קרה? אתה זוכר את כל זה? עד כדי כך אתה קטנוני? ואם זה הפריע לך - למה לא אמרת? מנגד, אותו חבר יקר שתמיד שותק... פתאום מתחיל להצטער - הרי הוא לא מרבה לדבר מה כואב לו, נכון? אז הוא מתעשת - מה פתאום דיברתי? איזה אידיוט אני, עכשיו בטח ישנאו אותי... ויוצא שהוא הפסיד משני הכיוונים - גם דיבר, וגם יצא לא בסדר.
אני רוצה לגלות לכם, שלשתיקה מאולצת כזאת, יש מחיר יותר כבד. הואיל והאדם תמיד רוצה לחיות טוב עם עצמו, ולא להרגיש שהוא איזה אידיוט... או חלשלוש, הוא בונה בראש מנגנון, שיסייע לו להצדיק את השתיקה שלו. אם זה לומר לעצמו, שהדבר לא כל כך נורא, אם זה לומר לעצמו שחבל לצעוק על כל דבר, או אם זה לומר לעצמו דברים אחרים, שכליים, שישתיקו את הרגש. מחקרים מראים, כי יתכן והשכל יכניע את הרגש, אולם הגוף "מתייק" את החוויה הרעה. ואם השכל מנע את החיבור לרגש, קרי אם הגוף מרגיש את הכאב, אולם השכל ניתק את התחושה מן ההסבר לה, מתרחשת תופעה הרבה יותר קשה, שהאדם מתחיל להפנות את האנרגיות השליליות כלפי עצמו, תוקף את עצמו, והדבר בא לידי ביטוי בכל מיני מחלות הנובעות מכך שהגוף מעניש את עצמו על האנרגיות השליליות שנמצאות בו. בספרות מופיעות דוגמאות לכך שאדם מתחיל לשחרר מטענים, גם לאחר עשרות שנים ועולים לו זכרונות, אפילו מהילדות, שהוא לא הבין מה הם עשו לו, עד שהוא לא מגיע למצב של מודעות ואז מתחיל להבין.
מצב של שתיקה יוצר מדרון חלקלק. מציעים לך משהו; או אומרים משהו אחר, ואתה לא רוצה לומר "לא" אלא לכל היותר אומר משהו בצורה דיפלומטית, ואז הצד האחד רואה את זה כ"כן" ופועל בנדון, ואתה שותק... וכאשר יגיע הרגע - אם זה תאמר את ה"לא" זה כבר יהיה פיצוץ, הרחבתי על כך בפוסט אחר שלי.
מצב כזה של שתיקה מאולצת גורם נזק חמור ביותר בזוגיות. זוגיות טובה בנויה על תקשורת פתוחה; בנויה על ביטחון הדדי, שבה כל אחד יכול לומר מה שיש לו בלב, בלי לחשוש ממלחמה. אם זה אינו המצב, קרי, למשל - אם אחד מבני הזוג הוא מהסוג המוציא הכל, והשני הוא מהסוג השותק, נוצר חוסר איזון משווע, שיביא למחיר כבד בזוגיות. הדבר נכון בכלל ביחסי אנוש; מרבית האנשים בעולם אינם רגישים מספיק כדי לדעת מעצמם מה כואב לאחרים; אדרבה, הם עסוקים בבעיות של עצמם ומצפים שאחרים יבינו אותם...
ההתמודדות עם הפחד לומר מה שיש בלב, אפילו אם בצורה נעימה ובשקט, אולם להוציא את הדברים ולא לשמור בלב - ההתמודדות עם הפחד לעשות כן, אינה קלה. היא כרוכה באימון הדרגתי; היא כרוכה בשיפור יכולת הביטוי; היא כרוכה בשיפור הביטחון והדימוי העצמי והסרת החשש מדחייה. זאת ועוד, השורש לכך מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, מהבית. מהחינוך של ההורים, מטבעים או פחדים שהם טבעו בנו. חשוב מאוד, שדרך החינוך שלנו תקפיד מחד גיסא על התבטאות מכובדת וכדומה, אום מאידך לא תדכא את כושר הביטוי והאומץ לומר מה כואב.
חשוב מאוד, כבר בשלבים ראשונים של זוגיות, שבני הזוג ידעו היטב היטב כיצד נוהג בן הזוג העומד מולם. ואם הדברן מזהה, כי בן הזוג הוא מסוג השתקנים, אזי הדברן מחוייב גם לרסן את דיבורו, וגם להיות רגיש למצבים בהם הדברן אינו מדבר, אך אוגר בלב ואפילו בגדר של "את פתח לו" - קרי לשאול אותו בכל מקרה של ספק, האם הוא נפגע, האם משהו הרגיז אותו, וכדומה. ולהיפך, הצד השותק צריך לדעת למחול לדברן, ולהאמין כי הוא לא מתכוון לכל דבר שאומר, ודאי לא ברמות של השתקן, וכמו כן כי לשתקן יש אחרוית לא פחותה להוציא ולשתף במה שיושב לו על הלב.
אבל מעבר לכל אלה אני מבקש ללמד אתכם, האנשים היקרים והאהובים שעושים חשבון למילה, שאינם רוצים לפגוע, את הסיפור הבא, המתייחס לעבודת יום הכיפורים. למדתי לעשות בו שימוש רב במקרים שבהם אני מחוייב לומר דברים לא נעימים, בין כעו"ד ובין כאדם, ואני יודע שאני עלול להתייסר עליהם לאחר מכן. אני מאמין, מניסיון, שהדברים האלה מעבירים את המסר.
האיש הקדוש ביותר בעולם הוא הכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים. על מנת להצליח להקריב את הקרבן, להיכנס לקודש הקודשים, היה עליו להיות טהור לחלוטין. טהור בגוף ויותר קשה - טהור בנפש. אילו היתה לו מחשבה אחת לא טובה, הוא מת בעודו בקודש הקודשים. כאשר היה נכנס לבית קודש הקודשים היו קושרים לו חבל לרגל. ואם רואים שהוא לא יוצא, היו מושכים אותו, מת.... (כך היה בזמן בית שני).
למרות כל זאת, למרות שמדובר באדם מורם מעם, הכי הכי קדוש, הכי מבין; אדם שיודע בדיוק לפני מה הוא עומד, למרות כל זאת, היה הנוהג שהיו ממנים אנשים מטובי הציבור (שאמנם דרגתם פחותה מהכוהן הגדול) והם היו באים ומזהירים אותו ושואלים אותו, שמא ליבו אינו טהור ואינו שלם. הכהן היה משיב כמובן שהוא נקי לחלוטין, ואז מתואר המחזה המדהים הבא - הכהן היה פורש הצידה ובוכה, והזקנים היו פורשים הצידה ובוכים. הכהן היה בוכה -איך אתם יכולים לחשוד בי?! בי!! הכהן הגדול! מה, אני אידיוט? אני לא יודע שאם ליבי לא יהיה טהור, אני גומר את היום בארון המתים? וכי אני צריך אתכם שתגידו לי? וגם הזקנים היו פורשים הצידה ובוכים... איך יכולנו לחשוד בו?
אם כך, נשאלת השאלה - על מה ולמה? מדוע, מדוע, מדוע צריך את הטקס הזה? מדוע צריך לומר? אולי עדיף לשתוק? והתשובה היא, שגם הכהן הגדול הוא בן אדם. וגם הוא עלול לטעות. וגם הוא עלול להיכשל בכבודו, ולא לפנות את משרתו. הסיפור הזה בא לומר לנו, כי למעשה גם הזקנים וגם הכהן, שניהם כפופים לעקרונות חשובים יותר, כמו קדושת היום, וכמו קדושת חייו של הכוהן. ולכן הם אומרים לו, למעשה - כהן יקר, אל תיקח את זה אישית, אבל דווקא מכיוון שמה שמונח כאן על הכף אלה החיים שלך, וזו המחילה של כל עם ישראל, דווקא משום כך, אנו חייבים לשאול.
עד כאן הסיפור. ולמציאות: אם נוכל למצוא את הדרך לומר, כי זה שעומד מולנו לא צריך לקחת את הדברים אישית, כי חייבים לומר אותם, מכיוון שיש איזשהו ערך עליון, ששניכם מחוברים אליו, והוא מצדיק להבהיר את הדברים, אזי גם תוכלו לומר זאת בצורה שלא תפגע, וגם מי שיקבל את הדברים לא ייפגע, ויתחבר למסר.
* * * * * * *
