דווקא בבוקר זה של חג האהבה נזכרתי שפעם, לפני הרבה שנים, שררו דו קיום ואפילו ידידות בין ישראלים לפלשתינאים.
בשנות השבעים, בהיותי ילד, נהגתי להתלוות לטיולים שאבי הדריך ברחבי הארץ. אחת התחנות הקבועות בדרכנו מהצפון לירושלים, דרך הבקעה, היתה המסעדה של אבו עָבד ביריחו. איש מאיר פנים בעל עין אחת. אבי נהג להביא את הקבוצות למסעדה שלו, שם קנו שתיה וגלידות ישראליות.
עם השנים כאשר אבי היה עובר ביריחו, היה נכנס אליו לביקור, גם ללא קבוצה.
כאשר היה רואה את הרכב, היה אבו עבד יוצא לקראתו ומברך אותו "אהלן אהלן אהלן א
בו שי" מחבק אותו חיבוק אמיץ ושולח אותי למקרר של הגלידות לבחור לי גלידה.
היו יושבים מתחת לעץ הדקל ומדברים בערבית מתובלת בעברית; ועברית מתובלת בערבית. על דא ועל הא, ועל הא ועל דא. ונפרדים כידידים. אני הייתי יושב בינותם מלקק את הגלידה ומקשיב בהנאה. מי האמין אז, שאני חווה היסטוריה של רסיסים שבריריים של דו קיום.
חלפו השנים. בקדמת יריחו הוצבו גדר ומעבר גבול. בין יהודים לפלשתינאים גבה הר של סכסוך ושנאה. הדו-קיום התנפץ למיליוני רסיסים שמעופפים מעל ראשי שני הצדדים.
ויותר מכל יום אחר הייתי רוצה לסיים היום בנימה אופטימית אך כנראה שזה גדול עלי.
