יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

התשובה – האם אכן אפשרית או אידיאל בלבד?

שיתוף

"לו ניתן לי על חיי לחזור 
לסובב את הגלגל אחור, 
מה הייתי משנה? 
ההייתי משתנה? 
זו שאלה שלא אדע לפתור. "

מלים: שמרית אור * * * לחן: אבי טולדנו


היגענו לשיאם של הימים הנוראים, היום הנורא ואולי גם הנפלא מכל, היום בו יכפר ה' על כל עוונותינו. ודרישה אחת מאיתנו, מהדהדת מזה 40 יום (אם לא מדי יום ביומו) – לעשות תשובה.
הדרישה של עשיית התשובה הינה כה מרכזית בתרבות היהודית, עד כי אנו מתרגלים כמעט באוטומט את הפרוצידורה הידועה והמוכרת, של וידוי--חרטה--וקבלה-לעתיד, עד כי כולנו יוצאים מנקודת הנחה מובנת מאליה, כי התשובה הינה אפשרית ונותר רק לצלוח אותה בשלום. במאמר זה אבקש לתהות על נקודת מוצא זו, ולבחון האם אכן תשובה הינה עניין אפשרי.
האם תשובה מכפרת על כל העבירות?
בראשית מסענו עלינו להזכיר כי יש אנשים מסוימים, שאין מספיקים בידם לעשות תשובה (כמו מי שחטא והחטיא את הרבים; או האומר 'אחטא ואשוב'). ויש דברים המעכבים את התשובה. ויש עבירות שתשובה מכפרת מיד; ויש עבירות שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, וכן הלאה. ויש עבירות שעליהן ספק אם ניתן לעשות תשובה, תלוי באיזו גישה אנו מסתכלים, האם בגישת המוסר המחמירה; או בגישה החסידית, לפיה תשובה מאהבה ומעומק הלב מכפרת על הכל.
נראה לי כי אין באמור כדי לפגוע בכוחה של התשובה, אלא רק לומר לנו כי תשובה הינה "עניין לרציניים". קרי, אם תרצה – תוכל. אם תבוא ברצינות ומתוך נחישות לתקן את דרכיך, יימצא לך פתרון, גם במקום שבו לכאורה אין פתרון.
וזה עומקו של הפסוק – כי עמך הסליחה, למען תיוורא – דווקא הפתח האמיתי לעשות תשובה, הוא הגורם לכך שאנשים לא יתייאשו וישליכו מעצמם כל רסן,  אלא מתאמצים ביראה לעשות תשובה.
תנאי א' - וידוי דברים
השלב הראשון בתשובה הוא וידוי הדברים. כפי שפוסק הרמב"ם, וידוי הדברים הוא מצוות עשה מן התורה והוא תנאי בסיסי לתהליך התשובה. אדם לא יכול לשוב מחטא שאינו מודה בו. אגב, גם כיום, כאשר אדם מבקש חנינה, בראש ובראשונה הוא חייב להודות בפשעו, לקחת אחריות על מעשיו ולהביע חרטה עליהם, ולהסכים במקרים המתאימים לעבור הליך שיקומי. הכלל הגורף הוא כי אין להעניק חנינה למי שטוען שהרשעתו היתה לשווא וכי הוא חף מפשע ואינו לוקח אחריות על מעשיו. יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק כי במקרים נדירים, ניתן להעניק חנינה משיקולים הומניטריים.
כך, לפני כשנה הגיש הנשיא לשעבר משה קצב בקשת חנינה, באמצעות רעייתו, מבלי להודות באשמה. על מנת להתגבר על המכשול האמור, הוא העלה טיעונים מתחום ההגנה מן הצדק, כי לא זכה למשפט הוגן. נראה, כי בקשתו זו צפויה להידחות.
מכל מקום, כאשר מדובר בדיני שמיים, אין כלל מקום להעלות טיעונים כאלה וודאי שלא לכפור באשמה, שהרי אין בדיני שמיים שום ספק בעבירה ובדין הראוי לה. אדרבה, לא זו בלבד שכפירה באשמה לא תועיל לחוטא, אלא רק תזיק לו. וכידוע בנוסח התפילה:
"ריבונו של עולם! מנהג בית דינך הצדק, לא כמנהג בתי דינין של בשר ודם. כי מידת בשר ודם, כשאדם תובע חברו בממון, יבוא אל הדַיָן. אם יכפור, ינצל מן הממון; ואם מודה, מתחייב ליתן. ובית דינך הצדק לא כך הוא. אלא אם יכפור - אוי לו, אוי לנפשו. ואם מודה ועוזב. אתה תרחמהו...".
משכך, אין מנוס מוידוי דברים והודאה בחטא, כתנאי לתשובה. וכך פוסק הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות תשובה:
"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא'ל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.
כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח..."
וכאן מתעוררת בעיה ראשונה – אם לא ניתן לעשות תשובה על חטא שאינני מתוודה עליו, כיצד אוכל לשוב מרוב החטאים שעשיתי – שהרי חלק גדול מהם שכחתי, וחלק גדול אולי יותר, אינני כלל מודע שחטאתי. ולגבי אותו חלק שאני כבר יודע שחטאתי, אינני זוכר את כל הנסיבות, ולא אוכל לפרטם יותר מדי, מה גם שלא תמיד יש כוחות או זמן לפרט ולפרט ולפרט את החטא.
לנושא זה נמצאו שני פתרונות עיקריים – הראשון הוא הוידוי הכללי הנאמר ביום הכיפורים, הכולל כל חטא אפשרי. השני, הוא שיש משמעות גדולה לעצם הנכונות להתחרט ולעשות תשובה, ועל כן הוידוי נאמר בלשון כללית, כך שיכלול את כל העבירות שעשיתי, בין אם אני זוכר אותן ובין אם לאו. והקב"ה בוחן כליות ולב ושומע תפילה.
תנאי ב' - חרטה
שאלות אלה נכונות גם לנושא החרטה; כיצד ניתן להתחרט על חטא שאינני זוכר אותו, או יותר גרוע – חטא שכלל איני יודע שחטאתיו, ועל כן אשוב עליו פעם נוספת? נראה, כי גם כאן נושא הכוונה חשוב ביותר, הכוללת צער אמיתי על חטאים כאלה; אך מן הסתם צריכה להיות נכונות גם להשתלם ולהעמיק בלימוד ההלכה, שכן לא עם הארץ חסיד, וראוי לעיין בפתיחת דבריו של הרמח"ל לשער הנקיות במסילת ישרים.
תנאי ג' – עזיבת החטא / תיקון
אם התנאים האחרים מורכבים, הרי ששני התנאים הבאים קשים בהרבה. מה הבעיה בעזיבת החטא? אם דיברת לשון הרע, פשוט תפסיק. אם לקחת כסף – תחזיר. וכמובן לבקש סליחה וכו'. לא כך?
ראשית, לא תמיד מי שלקחתי ממנו לפני שנים, נמצא זמין שאוכל להשיב לו. אולי עבר מקום אולה שינתה את שמה, אולי נפטר. וגם כאן לא תמיד אני יודע האם גזלתי, וממי, או שאינני זוכר.
שנית, לעתים העבירה הינה כלפי ציבור. כיצד ניתן לתקן דברים שאמרתי בפומבי כלפי ציבור שלם? ואכן יש עבירות, כמו מחטיא הרבים, שקשה/לא ניתן לשוב עליהן. אך המצב מורכב אף יותר: 
שלישית, לא תמיד הנסיבות מאפשרות לי לתקן, שכן התיקון כרוך בבריחה מהנסיבות שגרמו לי לחטוא (כמו הצורך לשנות מקום) והדבר אינו אפשרי; או שהשינוי תלוי בעבודה על מידותינו בסיסיות (כמו הנטיה לכעוס, להתפרץ, לדבר, סקרנות), שנולדנו איתן וקשה עד מאוד לשנותן.
ו-רביעית, תיקון אמיתי משמעו חזרה אחורה בזמן, להשיב מצב לקדמותו כאילו לא נעשה החטא. לדבר מספר היבטים: [1] תיקון פיזי, וקנייני כמו השבת הגזילה; או כספי כמו תשלום פיצוי. [2] מחיקת ה"קפידא" אצל הניזוק (במקרים המתאימים) כאילו לא נפגע ולא נגרמה לו בושת פנים. ו-[3] מחיקת החטא ורושם החטא אצל החוטא. דהיינו, מחיקת התחושה הרעה (החמצה) שהותיר בנו החטא; מחיקת תחושת העונג שגרמה לפיתוי, שעדיין מקננת בחוטא "לפתח חטאת רובץ", וחזרה לעידן התמימות. וגם מחיקת תחושת הפחד מכשלון נוסף שמחלישה את כוחו של האדם לנסות ולתקן.
חיבור היבטים אלה מעורר את השאלה האם באמת ניתן לתקן חטא, או שמא צדק שלמה באומרו כי זהו "מעוות לא יוכל לתקון"; או דוד המלך, באומרו: "וחטאתי נגדי תמיד". וזועק דוד המלך מקירות ליבו: "לב טהור ברא לי אלוקים" – לב שהוכתם, לכאורה לא ניתן לתקן. צריך לברוא לב חדש. וזאת להבדיל מרוח נכון – שגם אם הלכה לאיבוד, או נפלה לה, ניתן לחדשה.
אכן מסובך, אולי המסובך ביותר. וכאן אין פתרון קסם אלא משלב של פתרונות, שנוכל למנותם רק על קצה המזלג.
תפקידו של החוטא: הוא לעשות כל שביכולתו על מנת לתקן. אם יוכל להשיב – ישיב. אם לא ניתן להשיב, יתרום לצדקה או יעסוק בצרכי ציבור. שינסה להתרחק מהנסיבות שגרמו לחטא. אם ניתן, יעשה כן. אם לא ניתן, ינסה להתמודד ככל שיוכל, שהרי ההכרח לא יגונה, ורחמנא ליבא בעי. ע"פ החסידות, זיעה ושמחה של מצוה מוחקות את העבר. ולבסוף, החוטא צריך לפתח את האמונה, שהינה למעלה משכל, כי ניתן לתקן ולא רק לקלקל; ולבטוח בה' כי הוא יכול ומוכן למחול על עוונותיו.
תפקיד הנפגע: בלא עזרתו ונכונותו למחול, לא ניתן להגיע לתיקון. ולכן הלכות ברורות מתייחסות לנפגע ומורות לו לשתף פעולה ולמחול, ובלבד שבקשתו של החוטא כנה. ואם ביקש מחילה שלוש פעמים ולא מחל לו – שוב אינו נזקק לו לצורך התשובה. הדרישה מהנפגע לשתף פעולה ולמחול הינה גישה קולקטיבית, מן הסתם כל אחד הוא גם פוגע וגם נפגע. ועל כן אם אתה רוצה שאחרים ימחלו לך, גלה נכונות גם אתה למחול.
תפקידו של הקב"ה: לבסוף, התפקיד המכריע בהליך התשובה הוא תפקידו של הקב"ה. תשובה הינה תהליך הדומה לגאולה. וכפי שהגאולה באה בעיקרא מלמעלה, עם עזרה מלמטה, כך גם התשובה. אם הקב"ה אינו עוזרו לתקן, אינו יכול ליצר הרע. אם הקב"ה אינו מוחל; אינו מסייע לתיקון המחשבה ושולח אנרגיות של תיקון – אין האדם יכול לבצע את התשובה לבדו. הדברים ברורים וידועים וכרוכים בחיבור אני לדודי ודודי לי, וביחס שבין השיבנו ה' אליך ונשובה, לבין שובו אלי ואשובה אליכם. הדיון במחשבת ישראל אודות תפקידו של יום הכיפורים והתיקון שמתבצע ביום זה, גם נוגע בנקודה זו.
ולסיום דרישה זו, אין זה בטוח כי תיקון משמעו מחיקה מוחלטת של רושם החטא. שכן לעתים האדם צריך ליפול, על מנת שיוכל לקום ולהתקדם רוחנית מתוך נפילה זו; לעתים רצון הבורא הוא כי האדם יתמודד עם המצב, ומתוך התמודדות זאת תהיה לו עליה; ולעתים דווקא יוצא ממנו לטובה, כאשר האדם מצליח להפוך את החטא לזכות, להוציא יקר מזולל. או שהנפילה הקודמת גורמת לאדם תמריץ להשתפר, תמריץ שלא היה משיגו באופן אחר (כמו קרבנות הנשיאים); או שרושם החטא יציל אותו מעוון גדול בהרבה שהיה נופל אליו, אלמלא החושים שפיתח בעקבות החטא הקודם. ועל כך נאמר – אל תאמר הנחש השיאני (בשין ימנית), אלא השיאני (בשין שמאלית) – העלה אותי לשיאים חדשים, אליהם לא הייתי מגיע באופן אחר.
תנאי ד' – קבלה לעתיד
תמיהה גדולה (אליה גם התייחסתי בספרי החדש "אהבה במבחן"), הינה על השאלה האם מישהו יכול באמת להבטיח שלעולם יאהב את רעייתו, או לעולם לא יחטא עוד, במיוחד בחטא שבו נפל פעם אחרי פעם. הרי לעתים עצם האבסורד שבהתחייבות זאת מחליש את האמינות שאנו מייחסים לה, ולכן גם את הרצינות בה היא נאמרת.
והתשובה היא שגם כאן הלב קובע. ליבו וכוונתו של האדם, כפי שהיא באותו הרגע בלבד. "באשר הוא שם". אם באותה נקודת זמן, רצונו האמיתי של האדם הוא שלא לחזור לעולם לחטא, אזי מתקבלת תשובתו, גם אם ייכשל לאחר מכן. והרי הקב"ה יודע אם הוא ייכשל או לא, אולם הדבר אינו משנה. החשוב הוא אותו הרגע בו מתבצעת הקבלה לעתיד.
לסיכום
תהליך התשובה הינו תהליך הכרחי לכל אדם השואף להתקדם בחייו, להסיר מעליו משקעי עבר ומשקל כבד המפריע לו בחייו. התהליך, כמו כל תהליך של שינוי, אינו קל, ולעתים נחזה להיות כבלתי אפשרי באופן מלא. הוא מחייב שילוב של מחשבה (שכל, תכנון, לימוד), רגש חם (של חרטה ורצון לתיקון, ושמחה ביכולת לכפר ולנקות), וגם אמונה רבה, כי ניתן לעשות זאת, ושהשב ראוי לכך.
תהליך התשובה הוא תהליך הכרחי גם במישור שבין האדם לעצמו, וגם במישור החברתי.
וכמו נושאים אחרים ביהדות, האדם צריך את העוז ואת הענווה, לדעת כי הוא חייב לתרום את חלקו לעניין זה, אולם לא הכל תלוי בו, ואם הוא יעשה את שלו, יסייעו לו משמיים להמשיך את התהליך ולצלוח אותו בשלום.



אאחל לכולנו הצלחה בתהליך התשובה!