יום רביעי, 12 בינואר 2011

האהבה שייכת לצעירים

שיתוף

"כֹּה אָמַר ה': "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב' 2).
זו כוחה של אהבה, שה"לוקים" בה מאמינים, שהכל אפשרי. אין מקום, לא להיגיון, לא לתכנון לטווח ארוך – עכשיו הכל בסדר, ולעולם יהיה בסדר. מה יהיה מחר? פחות חשוב.
מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה -
תן לי את היום הזה!
(יורם טהר לב)
השבוע נקרא על יציאת בני ישראל ממצרים. הליכתם במדבר. נקרא על פרעה שרודף אותם, ולאחר מכן טובע בים סוף. 
הסיפור הזה מצריך אותנו לעיין קצת בתקופה המדהימה הזאת. בני ישראל מקבלים פקודה – "יוצאים לדרך". והדרך - היא מדבר שומם, צחיח, ללא צל, ללא מים, ללא אוכל. מי? מה? למה? לאיפה? כיצד? ואין נסתדר? לכמה זמן? ומה יש לנו? רקיקי מצות? ומה נעשה כשייגמר האוכל? ומה נעשה אם פרעה ירדוף אחרינו? ועל הכל היתה תשובה אחת פשוטה – ה' עימנו! נסתדר! יהיה בסדר!
זה כל כך מזכיר את הזוג הצעיר הזה, שטרם יבש לו החלב על השפתיים, שמגיע להורים ומודיעים להם שהם רוצים להתחתן. וההורים מתחילים לשאול: "ואיפה תגורו?" – יהיה בסדר! "ואיך תחיו?" – הקב"ה יעזור! "ואיך תגדלו ילדים?" – כל ילד יביא את הברכה איתו!
דודה, הגידי לנו: כן
אנו רוצים להתחתן
לא נוכל יותר לסבול
את אושרנו, את הכל
דודה! הגידי לנו: כן
(עמנואל הרוסי)
על כן אומר הנביא ירמיהו – הקב"ה זוכר לנו לטובה, את האהבה הגדולה הזאת, האהבה השייכת לצעירים, שאין להם כלום, ולא חשוב מה יהיה מחר, שמוכנים למסור את נפשם בעבור אהבתם. זו היתה שעתו הנאה של עם ישראל, אשר הלך אחרי הקב"ה בעיניים עצומות, ולמעשה קיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" בצורה הנעלה ביותר, עד רמה, למעשה שזה היה חסד שעם ישראל עשה, כביכול, עם הקב"ה. ונאמר: (דברים ז ט): "וידעת כי ה'... האל הנאמן, שומר הברית והחסד, לאוהביו ולשומרי מצותיו, לאלף דור".
יש הסבורים, שאהבה כזאת שייכת רק לצעירים בגילם. אולם טעות בידם. אהבה שייכת לצעירים ברוחם. והרי מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ו"ואהבת את ה' אלוקיך" לא ניתנו רק לצעירים. על כן, אומר רבי נחמן מברסלב "אסור להיות זקן". זקן, על פי רבי נחמן, הוא מי שסופר אחורה. הצעירים סופרים קדימה... הצעיר הוא מי שמוכן להתחיל מהתחלה, באהבה גדולה, כאילו לא התחיל מעולם. הצעיר הוא מי שמוכן למחוק את העבר, ולנסות שוב. ידוע מאמרו של רבי נחמן: "מה שהיה – היה. העיקר זה להתחיל מהתחלה". וכך אומר בתורה רע"ב, תוך שהוא מתייחס שם לפסוק"היום אם בקולו תשמעו".
"זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו - היום דווקא, והבן".
וזו בדיוק מעלתם של בני ישראל שיצאו ממצרים. הם היו קלים – קלילים. לקחו צידה קלה. השאירו את העבדות מאחור. ויצאו לדרך. יש לנו אוכל להיום. מה יהיה מחר?... מי שמאמין – לא מפחד!
הדברים האלה נכונים כמובן גם במישורים אחרים בחיים. כאשר יש לנו בעיה גדולה - לא צריך להיבהל. לא להפוך אותה לקטסטרופה. לקבוע יעד. ולאחר מכן תוכנית פעולה. מכאן ואילך - לא מעניין מה יקרה מחר. היום הזה יש לי משימה. לא קשה, לא מסובכת, לא משהו מעבר לכוחותיי. אעשה את המשימה הזאת. אסיים אותה. אתקדם צעד אחד. היום הזה הוא היום שלי. היום הזה הוא היום בו אני יכול לשנות. אתמול - כבר עבר ומת. מחר - טרם הגיע. יש לי את היום הזה, ובו אתחיל מחדש, בו אעשה מה שאוכל, הכי טוב שאפשר. כך נוהגים הצעירים. מה שהיה - היה. נעשה את הקצת שלנו היום, ועוד צעד קטן בדרך אל האושר. ומחר עוד צעד, ומחרתיים עוד צעד. ובסוף השבוע, כאשר נתבונן לאחור, נראה שצעדנו מרחק רב.